"הדתיים גנבו לנו את היהדות", מתלוננים לעתים חילונים משכילים. אני לא סובל את המשפט הבכייני הזה. זה לא שאנחנו גנבנו, כמו שאתם זרקתם. לא אנחנו הסרנו את ספרי הקודש ממדפי הספרים הביתיים; לא אנחנו ביטלנו שיעורי יהדות בבתי הספר הממלכתיים; לא אנחנו קבענו את לוח השידורים בטלוויזיה ואת תמהיל התוכניות ברדיו. "רצינו לגדל אפיקורסים וגידלנו עמי ארצות", אמר יעקב חזן, מנהיג השומר הצעיר; ולא הדתיים אשמים בזה.

מה שכן, אנחנו הדתיים אוחזים לעתים את החבל בשני קצותיו. מצד אחד, אנחנו מתלוננים על בורותם ועל ריחוקם של החילונים מן היהדות; מצד שני, כאשר יש חילונים המנסים להתקרב ליהדות בדרכם שלהם, אנחנו מביעים כלפיהם ריחוק, ולעתים אפילו בוז.
 

"למדתי לשמוח על כל זיקה ליהדות". (דודו גרינשפאן)

כשאני עובר בחג הסוכות בעירי מודיעין, אני רואה סוכה בכל מרפסת שנייה. רובן אינן כשרות מבחינה הלכתית, כי הסכך שלהן מתחת לגג. סוכה אינה פולקלור, אלא מצווה; ומי שבז לכללים ההלכתיים היסודיים של המצווה הזו מסלף אותה ומעוות את תוכנה. אבל כשאני רואה את הסוכות הללו אני חושב גם על היבט אחר, שגם הוא חשוב ומשמעותי. מי שיושב בסוכות הללו אינו מקיים את מצוות סוכה, אבל הוא זוכר שהוא יהודי, ושהיום סוכות, ושבחג הסוכות יהודים יושבים בסוכה. וזה בכלל לא מעט.

יש דרך חילונית שלישית, בין האפיקורסים לבין עמי הארצות. אלו חילונים שאוהבים את היהדות ואת מקורותיה; שאינם מתריסים, שאינם כופרים, שאינם עוינים; ובכל זאת נשארים חילונים. חלק מהם מתמקדים בלימוד תורה אינטלקטואלי. יש המחפשים להתנגח בלימודם ביהדות המסורתית, אך יש שמפיקים משם דברים מעניינים ולא לעומתיים. כך או כך, כדאי לזכור שרק חלק קטן מהחילונים הקשורים ליהדותם מוצאים את הזיקה הזו דווקא במישור האינטלקטואלי. בתי המדרש החילוניים פונים למעטים. רבים הרבה יותר שמחים דווקא בזיקה המעשית לתפילות, לחגים, לתפילין ולמזוזה, למה שמכונה "טקסי חיים" ולהדרכות התורה לנוכח אבלות ומוות. חלק מהם קוראים לעצמם מסורתיים, וחלק לא קוראים לעצמם.

אני מודה שלעתים הגרסה החילונית ליהדות מכאיבה לי. הכאיבה לי המלומדת שאמרה בטלוויזיה שעל שולחן הסדר שלה יהיו תפוז וכיכר לחם (ואחר כך התחרטה); מכאיבות לי הכתבות בתקשורת על מבצעים בחנויות האופניים לקראת יום הכיפורים; מכאיב לי לראות סוכה לא הלכתית או הדלקת נרות חנוכה במשרד בברכה באמצע היום.
 

ערמות סכך בירושלים. "ללא זיקה עמוקה ליהדות, אנו עלולים לראות גם אצלנו יותר ויותר עצי אשוח". (צילום: אי.פי.איי)

יש דתיים שאומרים: עדיף כלום על הגרסה המסולפת הזו. מדוע? אולי משום אמרתו של ההיסטוריון היווני פלוטרכוס, שעדיף שיאמרו שפלוטרכוס לא היה ולא נברא, מאשר שיאמרו שהיה ואכל את ילדיו. כלומר: הכחשה גמורה עדיפה על סילוף. אבל דומני שאיננו יכולים להרשות לעצמנו את הפריבילגיה הזו, של דרישה לטוהר מוחלט ולדיוק מושלם. בכל מקום מלבד במדינת ישראל העם היהודי הולך ונעלם. במדינת ישראל, עצם הרוב היהודי מביא לכך שהשפה היא עברית, שהתרבות קשורה ליהדות, ושיש מעט הזדמנויות לנישואי תערובת. אך העולם הולך ונעשה שטוח, התרבות המקומית הולכת ומתפוגגת לטובת קלישאות הוליוודיות, וישראלים רבים מבלים מחצית מזמנם בחו"ל. ללא זיקה עמוקה ליהדות, אנו עלולים לראות גם אצלנו יותר ויותר עצי אשוח, ויותר ויותר נישואי תערובת.

דתיים אחרים אומרים: עדיף שהחילונים יהיו כלי ריק, מנוערים מכל זיקה ליהדות, כי כך בניהם ינהרו אל היהדות שלנו. אני סולד מהחשבון הציני הזה. מי ערֵב לנו שאכן זה מה שיקרה? ואם הריחוק לא יוליד תנועת תשובה, אלא – מה שסביר יותר – ריחוק גדול יותר ואז ניתוק מוחלט, מה נאמר אז? "אופס, טעינו"? ההיגיון הפשוט והישר אומר: עדיף קצת קרוב מאשר לגמרי רחוק.

אני לא חושב שלכל אחד יש האמת שלו. אני לא חושב שיש הרבה יהדויות. אני לא חושב כמה טוב שיש אלף פרחים שונים בגן היהדות. אני מאמין ביהדות של תורה ומצוות, ביהדות שקיבלתי מאבותיי, ולבי נחמץ על כל יהודי שאינו רואה עצמו מחויב להלכה. אבל נוכח העובדה שרוב עם ישראל אינו שומר תורה ומצוות, למדתי לשמוח על כל זיקה ליהדות. החילונים הם שיחליטו איך יהיו קשורים ליהדותם. הלוואי שימצאו דרך להתקרב עוד למסורת אבותינו ההלכתית; אבל גם דרכים אחרות של קשר ליהדות משמחות אותי. למה? בגלל מה שאמר מרק טוויין, כששאלו אותו לעת זקנה מה שלומו. טוויין ענה: "מצוין, בהתחשב באלטרנטיבה".

נושאים קשורים: