את הראש החלטתי לכסות בראש השנה. זאת הייתה החלטה של רגע, שהגיעה גם מתוך לחץ –  רציתי שבני ילמד במוסד חרדי מסוים, שהתנה את הקבלה בכך שאלך עם כיסוי ראש. באותה תקופה למדתי במדרשייה של "ערכים", מה שסייע לי ביישום ההחלטה. בערב ראש השנה התקשרה אליי המדריכה ואמרה לי שהיא  אחוזת קנאה בי, על ראש השנה שאני זוכה לו ועל ההקרבה. אז לא הבנתי על מה היא מדברת.

עוד כותרות ב-nrg יהדות:
מצעד הפדיחות היהודיות הגדולות של תשע"וספרדים ואשכנזים, לא הגיע הזמן למניין משותף?רשמי: נשים יוכלו לטבול במקווה ללא נוכחות בלנית
זה לא שמיד הלכתי עם הכובע בכל שעות היום, וזה לא שלא הורדתי אותו כשנפגשתי עם חברותיי החילוניות. לקח לי זמן לעכל את השינוי, אבל בהחלט הייתה כאן אמירה לעולם: עברתי רשמית למחנה שלהם, של ה"הם", שכותבים עליהם בלי סוף בעיתונים ולרוב לא בצורה חיובית, של ה"הם" ששואלים אותם המון שאלות, ומבקשים מהם להתפלל עליך בעת צרה.

השינוי הזה גם גרר ריקושטים במישור המקצועי. לא כל מקום עבודה התלהב לקבל אותי, ומבחינתי חשתי לא בנוח לעבוד בכל מקום. כשעברתי לפאה, זה בכלל החמיר. העולם הפך לפסקני יותר, ופתאום גם התווספה לי הסטיגמה של המורה. כי הרי חרדית עם פאה יכולה להיות מורה, לא אמנית. ואני בסך הכול כיסיתי את הראש. ממרחק של שנים ברור לי שהצלחתי לעשות שינוי בסדר גודל כזה, כי הייתי תחת השפעה של מה שקוראים לו "אורות".

חוזר בתשובה שמגלה את השם, מקבל מלמעלה סוג של אורות חזקים. הוא רואה וחש את הדברים בעוצמה בלתי מוסברת. ההצפה הרגשית שהוא חווה מביאה אותו לתודעה פנימית חדשה: יש כאן מישהו שמקיים אותו בכל רגע ורגע, שרוצה בקרבתו, והמחיר שמשלמים על הקרבה הזאת – כדאי. העונג שהוא זוכה לו הוא עילאי.

אחרי שלב האורות מגיע ההרגל, ואיתו השחיקה. אני עדיין שמחה על כל קבלה שלקחתי על עצמי, רק מצרה על כך שהאורות נחלשו. יש לי כיום יותר כלים שיסייעו לי להתמודד מול הקושי, המוח נכנס אצלי לכל משוואה, ואני מרגישה שיש לי קרקע תחת הרגליים. מצד שני ההתלהבות הראשונית הזאת, לה זכיתי בכזאת קלות בתחילת דרכי, כבר לא כובשת אותי.

לפני ראש השנה נשאלתי איזו החלטה טובה אקבל על עצמי השנה. שקלתי את התשובות, אבל עד עכשיו אני נתונה בתוך ההתלבטות. פתאום הבנתי את הקנאה של המדריכה מערכים, פתאום הפכתי גם אני לקנאית במי שמסוגלים להגיד כן לכל תהפוכה, בלי לחשוש מחרטה. באלה שקופצות ראש גם כשהמים לא מבטיחים ציפה. אז אני נושאת תפילה להשם: בבקשה בורא עולם תחזיר לי את האורות.

אני יודעת שכיום עליי לעמול קשות על מנת לזכות באורות האלה. אני גם יודעת שהם יגיעו ברגעים בלתי צפויים. כיום מצופה ממני להחזיק במה שהשגתי, להנחיל אותו לדורות הבאים, ולא לחשוש מפני הבאות, ויחד עם זאת להצליח לקחת על עצמי עוד ועוד החלטות טובות. שאזכה. שנזכה לזה כולנו, אמן.

נושאים קשורים: