השנה בעלי חוגג את השנה העשירית שהוא נוסע לאומן בראש השנה. לכבוד חגיגות העשור החלטנו לייחד את המאורע, ולשלוח את בננו בן השש יחד אתו. רבי נחמן מברסלב הבטיח שהוא ידאג לכל בן מתחת לגיל שבע שיגיע לציון שלו, ייתן פרוטה לצדקה ויקרא את "התיקון הכללי".

עוד כותרות ב-nrg יהדות:
בגלל החג: השבעה על פרס תערך 26 שעות בלבדלראות, לחוות ולהרגיש: מסע בתוככי בית המקדשבישראל שוב מסרבים להכיר בגיור של רב מארה"ב
אני שמחה שהוא נוסע, ועוד יותר שמחה שהילד מצטרף. אז נכון שבפעמים הראשונות התמסכנתי, התקטננתי, התלוננתי והתקרבנתי. הכול על פי הספר וברירת המחדל של התכנות שלי. אבל אחרי פעם או פעמיים הבנתי שזה מיותר ולא יעיל, אז שיניתי גישה: התחלתי לחפש לעצמי את הסביבה הטובה, המתאימה והנעימה ביותר לעבור את ראש השנה עם הילדים ובלי בעלי.

בשנים הראשונות נסעתי לאמא. אמא זה תמיד טוב. זה נוח, מסודר ובעיקר – לא צריך לבשל. בהתחלה הסידור הזה עבד מצויין אבל עם השנים נהיה עמוס ב"בית דריבן" (ביתה של אמי שהוא גם בית הארחה בחברון) בראש השנה. נשים רבות שבעליהן נסעו גדשו את החדרים עם ילדיהן הרבים ואני הסתובבתי הנה והנה מנסה למצוא את אמא שלי (כמעט כמו ציפי שביט בשירה "אני אבדתי את אמא שלי").

הייתה שם אחוות נשים, העצמה נשית, הדרת גברים או איך שלא תקראו לזה, וזה היה כיף, אבל גם מעייף. שנה אחר כך החלטתי להישאר בשקט שלי בבית. למזלי יש במושב שלנו עוד כמה בנות שמצבן דומה לשלי, ויחד התאגדנו לסעודות חג משותפות.

מבחינת בעלי אומן בראש השנה "עולה על הכול", כלומר זו המעלה החשובה ביותר והוא ממש מוסר נפשו על כך. אני מאוד מכבדת את הרצון שלו ומפרגנת לו. הוא בעל מאוד מסור לבית, אליי ולילדים, שעובד קשה כל השנה, שישה ימים בשבוע. הוא לא יוצא בלילות להיפגש עם חברים כדי לצפות במשחק כדורסל, הוא לא יוצא לחופשות או למילואים.

לטורים הקודמים של שרון:
לא כמו פעם: גם אני מקיימת מצוות "על אוטומט"לפחד מהשבת: המצווה שהכי קשה לשמורלגדל את ילדיי רחוק מהעולם החילוני, או לצידו?
הוא עבר עם השנים מטמורפוזה מטורפת. מרווק חתיך, הולל ונחשק בתל אביב הוא הפך לאבא עם חמישה ילדים, טרדות עצומות של פרנסה, ואפילו מטפלת ועוזרת לעת הצורך. פעם אחת בשנה הוא מבקש לו את החג הזה בכדי לעשות את שליחותו בעולם, על פי מיטב הבנתו. פעם בשנה הוא יוצא בדרך לא דרך, ותנאים לא תנאים בכדי למלא את בקשתו של הצדיק.

אני יודעת שהנסיעות לאומן הן אלה שהביאו אותו להתקרב אל עצמו ולהיות ממש בן אדם. עם השנים הבחנתי איך בכל פעם שהוא חוזר מאומן הוא חוזר קצת שונה. שמח, שלם יותר, רך, מקלף עוד קליפה מהלב. זה  מחזיק את אישי רגוע ושמח על אף התוואים שהגיע אתם מבית, והמציאות המורכבת שבחרנו להתנהל בה.

אני שולחת אותו בלב שלם ושמח בידיעה שהוא נמצא ביום הדין עטוף בפסטיבל של קדושה. שמור, מוגן ובעיקר מקיים את תפקידו בכך שהוא עוזר לרבנו להטות את כף הרחמים של הבורא, דווקא במקום הטמא ביותר בעולם.

ואני? לא נעים לי לומר, אבל עם השנים אני ממש עפה על עצמי. על אף צקצוקי הלשון מהסביבה הדתית וגם מזאת שלא, ממש כיף לי. באמת. קודם כול עצם השינוי מרענן ומחדש. אני יושבת עם חברותיי הטובות, השולחן ערוך בכל טוב שכל אחת מאיתנו טרחה והביאה, היין הלבן המתוק זורם לכוסות הגבוהות ואנחנו בעננים.

אין לוח זמנים כי אף אחד לא צריך לחזור מבית הכנסת. אנחנו מקדשות ומברכות על הלחם בעצמינו. הבחירה של התפריט שונה לגמרי ללא הצורך להתחשב בהרגלים של הגברים המרוקאים שלנו ואנחנו מרגישות חופשיות ומאושרות. זה מדהים אותי שביומיום כבר בשעה חמש אני מתחילה לספור את הדקות עד שהוא יחזור הביתה בשבע בערב. אבל כשאני יודעת שהוא לא נמצא, הכול זורם ללא שום בעיות.

רגע לפני שהכול מתחיל: הבית נקי. אני אחרי מקלחת ובשמלה ונעליים לבנות וחדשות, הילדות רחוצות ומסורקות מתפעלות מהשמלות הנוצצות, וריח של אוכל מגרה ממלא את המטבח. טלפון אחרון להגיד שנה טובה לילד ולבעל. ההתרגשות ניכרת בקולם. תחושת ה"היי" של הקדושה מסביב והעובדה שהוא אסיר תודה על "הקלות" שבה הוא משוחרר מתפקידו בבית – גורמים לו להיות רגשני במיוחד, והוא מעתיר עליי מחמאות ופרגונים.

הלב שלי מחסיר פעימה ונדמה באותו רגע שאין גבול לאהבתנו. אני שוב מרגישה את התחושה החזקה שזה כל כך נכון בשבילנו. וכמה שהכול היה שווה. "אומן, אומן, ראש השנה…"