אחת המצוות שהיה לי הכי קשה לקחת על עצמי היא השבת. משום מה, ואולי דווקא משום חשיבותה הרבה, ניסיתי לדחות את הקץ כמה שיותר ולהמשיך להאמין בלי להתחייב לסגור לעצמי את היום הזה בשבוע.

עוד כותרות ב-nrg:
כיסוי הראש שלי הוא אזיקים לאיש שאני לא אוהבתהתוכנית ללימודי יהדות: הקצנה דתית או החלטה ראויה?– כל התכנים הכי מעניינים – בעמוד הפייסבוק שלנו

כבר ידעתי שיש אלוקים, והסכמתי להכיר בכך שהוא ספציפי, זה של היהודים, ולא רק איזה כוח כללי אנרגטי שחולש על כל העולם ללא הבחנה מיוחדת. כבר הסכמתי להאמין שבאמת הים נפתח לשניים, והמן ירד מהשמיים, והאמהות והאבות קבורים במערת המכפלה בחברון, ולכל יתר הדברים שבעבר האמנתי שהם קשקושים ואגדות, אנקדוטות ומשלים מופרכים.

כבר התחלתי לכבד את ההלכות ואת "שולחן ערוך", ואפילו שידעתי מעט מאוד הבנתי שזאת כמו חוברת הדרכה לחיים טובים יותר. כלים שנועדו לגרום לי לסבול פחות ולהכיל יותר ואולי גם להיות בשמחה.

אבל אם לשמור כשרות בא לי בקלות יחסית, ולא הרגשתי שאני ממש צריכה לעשות ויתורים גדולים בשביל לקיים את המצווה הזאת ולזכות בכל ההשפעה הרוחנית שבה, עם השבת זה היה שונה. אפילו שידעתי את מעלתה הגדולה, לא הצלחתי להחליט לנסות בעצמי את הפלא הזה.

וזה לא שנסענו כל שבת לים, או עשינו על האש וקריוקי עם חברים. ממש לא. כל שבת היינו נוסעים לחברים טובים שחזרו בתשובה, מתלבשים להם על שולחן השבת וזוכים לקיים את כל הסיפור עם כל האורות והניצוצות של הקדושה, רק שבסוף הסעודה שומרים על הפריבילגיה לישון בבית. לא לפני שמעשנים את הסיגריה של אחרי האוכל בחצר שלהם, בהיחבא.

זה היה כיף גדול. שבתות חתן, בר מצווות, בריתות בשבת ואנחנו נדבקים בכל הקדושה הזאת בלי להתחייב ולעמול על כך. יכולתי להמשיך ככה שנים. פייר. אבל בתוך תוכי ידעתי שאני מזייפת. אחרי תקופה די ארוכה שנהגנו ככה, התחלתי להרגיש לא נעים מעצמי ומהקדוש ברוך הוא.

לילה אחד נהגתי לבדי במכונית ושמעתי רב מרצה ברדיו. הוא לא היה מהרבנים שהכרתי ולא כל כך התחברתי לדיבור ולטון החמור שיצא מפיו אבל המשכתי להאזין. "שמירת השבת היא המצווה העיקרית שעל כל יהודי לקיים באשר הוא. היא האלף בית, הבסיס. בלעדיה אין קיום ליהדותך", סיים הרב את דבריו החמורים ולבי כמו הפסיק לפעום.

סגרתי את הרדיו. לא אהבתי את מה ששמעתי.

כל תהליך התשובה שלנו היה מלווה בליטוף החם והאוהב של רבי נחמן מברסלב, שהדגיש שוב ושוב שכל דבר שאנחנו עושים יקר מאוד בעיני השם אפילו אם הוא קטן מאוד. דברי הרב המוכיח סתרו את תורותיו של רבי נחמן. מה? כל מה שאני עושה לא שווה אם אני לא שומרת שבת?

ובכלל, בעלי כל הזמן הדגיש (ומדגיש בפניי עד היום) שכל דיבור תורה שאני שומעת שמכווץ לי את הלב וגורם לי לעצבות, אינו שייך לדרך שלנו ועליי להימנע מלשמוע או להתעלם. "תורה צריכה להרחיב את הלב, לשמח, לרומם, ובטח שלא לגרום ללב שלך להפסיק לפעום", הוא אמר. "ואם בדור של התנאים לא היה אדם שהיה ראוי לתוכחה, בטח ובטח בדור שלנו אין אחד שכזה".

"אבל הוא צודק", השבתי בפשטות. "אנחנו צריכים להתחיל לשמור שבת. אין גאלה. זה צריך לקרות. 'דה סונר דה בטר'". בלעתי את הרוק בחשש כשפלטתי מהר את האמת לפני שאתחרט. אותה שבת הייתה הראשונה ששמרנו. או לפחות כך חשבתי עד שגיליתי, כמה שנים מאוחר יותר ברגע של וידוי, שאחד מאיתנו התגנב בכמה הזדמנויות לכמה שאכטות בהסוואה.

כיפור בכל שבת

אבל כנראה שלא סתם דחיתי את הקץ, בהתחלה זה ממש לא היה פרחים ושושנים. אני מודה שזה נמשך תקופה ארוכה, שבה לא ממש הסתדרתי עם הקונספט. לפחות לא כמו שאנחנו קיימנו אותה. יש לכך סיבות רבות ולא לכולן אני ממש מודעת. יכול להיות שלא הייתי מוכנה מספיק לקבל אותה באהבה, או שהסביבה החילונית בה גרנו הקשתה על התנאים ליצירת אווירה מתאימה, או שזה סתם היה יצר רע שהתלבש כמו שהוא מאומן לעשות.

התחושות היו קשות. הרגשתי כלואה, חנוקה, משועממת. הוואקום שנוצר הגדיל בזכוכית מגדלת את כל הפערים בין הרצוי לרצוי במציאות שלנו. הזוגיות, חינוך הילדים, המקום שלי כעקרת הבית – כל אלו עלו על פני השטח, בלי יכולת להתחמק לאיזה מסך ולסוכך אותם. הסעודות היו טעימות ונעימות, אבל הייתה לי הרגשת שנלקח ממני משהו ושהחור נשאר ריק. לא ידעתי במה אפשר למלא אותו והייתי אבודה.

"הזמן היחידי בשבוע בו אני מרשה לעצמי להרפות". יום כיפור בתל אביב (צילום: אמיר מאירי)

בהריון עם הילד הרביעי ידעתי שאני חייבת שינוי. נמאס לי לחשוש מהשבת או לחפש מקום לברוח אליו כדי לסגור את הבור. החלטתי לעבור ליישוב דתי עם קהילה תומכת ולחוות שבת מסוג אחר. זה הצליח בגדול והרבה מעבר למצופה. סוף סוף מצאתי את אשר ביקשה נפשי וכל מה שדמיינתי התממש.

היום אני חיה משבת לשבת. זה הדובדבן שבקצפת. הזמן היחידי בשבוע בו אני מרשה לעצמי להרפות. בלי פייסבוק, וואטסאפ, או מחשבות על הבנק. נטו בועה של מנוחה. הפסקה מהמירוץ המטורף של חיי.

בתוך הוואקום הזה לכל אחד מאיתנו יש את השבת שלו ויחד אנו זוכים לחוות קצת נחת בהפסקה מהבלי העולם הזה. אוכל טעים, שירים, חברים טובים, שיעורים לגברים, לנשים ולילדים. המושב ריק ממכוניות, ואנחנו נהנים מהחופש של יום כיפור בכל שבת ושבת.

אפשר לשחרר ולהיות, כל אחד עם עצמו וכולם ביחד. בלי להעיק, או להכביד. בלי להגביל יותר מדי או לחנך. בלי לרצות כל הזמן. שבת זה לב מתרחב. זה חופש. זאת הכלה. שבת זה שקט, בראש ובגוף. שבת זה לאהוב את מה שיש. היום אני כבר לא מפחדת מהשבת. אם כבר, אני מפחדת שמא היא לא תהיה יותר.