רבים אולי לא זוכרים, אבל את עיקר תהילתו העיתונאית קטף רינו צרור לא באולפן הסגור כשהמיקרופון פתוח, וגם לא כשמצלמות הטלוויזיה מכוונת אליו. דווקא השנים שבהן עבד מאחורי הקלעים ככתב וכעורך בעיתון "חדשות" ולאחר מכן כעורך בתוכניות שונות, בהן גם אולפן שישי של ערוץ 2, היו כור ההיתוך בין הזהות המסורתית־מזרחית מחד לבין השפעת האליטות שסבבו אותו. זו כנראה גם התקופה שעיצבה את אופי הגלגול הנוכחי שלו בגל"צ. בקונסטלציה פוליטית שבה מפלגת העבודה פוסט הגזענות המפא"יניקית הייתה מנהיגה את המדינה, צרור היה מוצא את עצמו בכיסא מנהל התחנה. אין לי ספק בכך ונדמה לי שעמוק בפנים גם לו אין.

עוד כותרות ב-nrg:
• כמה יעלה הילד החדש למיק ג'אגר?• "הצל": השמאל הישראלי הוא כמו איידס• בקרוב: סרט דרמטי על חייה של בריטני ספירס• שמלה שהוטבעה בים המלח הפכה ליצירה מרהיבהכל התכנים הכי מעניינים – בעמוד הפייסבוק שלנו  

את התסכול שלו משלטון הימין קשה לפספס, גם אם אתה מאזין עם מכשיר שמיעה שלא הוחלפו בו הסוללות. גם בלי הזרקור שהמאבק המתוקשר של ינון מגל הביא איתו, תפיסת הצד שלו בבחירות האחרונות הייתה מהמובהקות שבין מחזיקי המיקרופון בתחנה, שנייה אולי רק לכתב הפוליטי עידו בנבג'י.
אבל כשמילת הקסם "מתנחלים" צצה בדיווח של אחד מהכתבים הצעירים שסובבים אותו, כדוריות הדם האדומות של רינו חוגגות באמת. אין שוליים, אין עשבים שוטים – כמעט חצי מיליון איש, וכולם תחת אותה קטגוריה ובאותו ספסל הנאשמים. כמו סוס שכיסו לו את העיניים כדי שלא יחשוב אפילו לרגע לנסות לראות כיוון אחר, הוא דוהר במעלה ההאשמות מבלי לתת לעובדות להפריע לו. אני מודה, יש ימים שבהם טקסט הפתיחה שלו כל כך מוטה ומונוטני, שהוא מצליח לגרום לי לרצות להעביר תחנה כבר אחרי שבע שניות שידור.

גם בעידנא דריתחא אי אפשר ואסור לקחת לצרור את הקרדיט על הניסיונות שלו לצמצם פערים בין הפריפריה לבין המרכז. רשימת נושאי השידור שלו מורכבת ברובה מנושאים בוערים אבל פחות נחשקים, כמו מחסור בתקנים של עובדים סוציאליים במועצה מקומית כזו או אחרת או טיפול ממסדי רשלני בחקירת הטרדה מינית של ילד בדרום. גם בדחיפה של ז'אנר המוזיקה היהודית־פיוטית והים־תיכונית המתחדשת יש לו מניות, ולאורך השנים היה כמעט היחיד שפתח צוהר אמיתי ולא מאולץ לעולמות האלו בתחנות הממסדיות. כאן גם טמון התסכול הגדול מהדמות הרדיופונית שפיתח.

לוחם הצדק הסקרן והמסורתי מבית מדרשו של אדם ברוך – שמראיין את משה כחלון, מתבדח בחום על הדלקת נרות בקבר רבי שמעון בר־יוחאי ומגלה לעולם את שי צברי – הולך לאיבוד לטובת האלטר־אגו שלו שבז לכל מה שהוא לא, ונטוע בתפיסה המערכתית שהונחלה לו ברחוב שוקן, שבה הכול צבוע שחור־לבן, אפוקליפסה עכשיו.
שלא תבינו לא נכון, הדבר האחרון שארצה לשמוע כשאני פותח רדיו זה סוס פרא כמו צרור שמישהו אילף אותו, שמאלה או ימינה, מזרחה או מערבה. אבל כשהסוס ברודיאו הזה פיתח תכונות של שור שנוגח שוב ושוב בדגל קבוע שהמטאדור מנופף בו בציניות, זה כבר נהיה משעמם מדי. חמור מכך – זה גורם לי להתגעגע ליעל דן.

א'-ד', 12:00, גל"צ