צריך לדבר על 'פוקסטרוט' בעמודי התרבות ולא בחלקו הפוליטי של העיתון, כי כך ראוי כשעוסקים ביצירה אמנותית. במקום זאת, גם הטקסט הזה הוא חלק מהשיח הציבורי שנועד לשכנע באחד משני הצדדים של הדיון שכפתה עלינו השרה מירי רגב: האם הסרט של שמואל מעוז הוא פרו-ציוני או אנטי-ציוני, כאילו שבאמת אלה שתי אמות המידה היחידות שאפשריות לסרט קולנוע.

ובכל זאת, אלה אמות המידה שריחפו בחלל אולם קולנוע 'לב' שבו צפיתי בסרט, ורבים בוודאי חשו טרם ההקרנה שהם נדרשים להכריע לגבי תרומתו של הסרט שלפניהם למפעל הציוני. עם כותרות הפתיחה הדהדו בראשי הצופים, לפחות בראשו של אחד מהם, ההתבטאויות הנוקבות של שרת התרבות היחידה בהיסטוריה שמייחלת לכישלון הסרט שהולך לייצג את ארצה באוסקר.

חיילי צה"ל בסרט פוקסטרוט. לראות אותו כטקסט אוטו-אנטישמי – פספוס של הסרט. (צילום: גיורא ביח באדיבות קולנוע לב וספירו סרטים)

נהוג לומר שכשיצירה עוזבת את היוצר, אין לו שליטה עליה. לכן, זה בכלל לא משנה למה התכוון המשורר, קוראיו יכולים לקרוא את היצירה כראות עיניהם. אלא שכאן קרו שני דברים יוצאים מן הכלל: ראשית, מעוז הואשם שבמזיד יצר סרט שכל תכליתו היא להכפיש את מדינת ישראל. שנית, מי שהכתיבה את השיח הביקורתי על הסרט היא צופה שכלל לא צפתה ב'פוקסטרוט'.

רגב עוד ליוותה אותי במהלך תחילת המערכה הראשונה. מיכאל פלדמן מתבשר שבנו נהרג בצבא, ואני חשבתי לעצמי שהסרט מביא דווקא את נקודת המבט הישראלית-נטו, מציג את הטרגדיה של המשפחה הישראלית ולא הפלסטינית, ומראה כמה אנחנו אנושיים ופגיעים. "איך זה אנטי-ישראלי?" שמעתי את עצמי מהרהר. כלומר, ברור שהדעה שלי שונה מזו של רגב, אבל השרה עוד שם. היא מנחה אותנו על מה לחשוב ועל מה לגבש דעה. אך עד לסוף המערכה השנייה כבר שכחתי מהפוליטיקאית, מהקווים שהתוותה לצפייה בסרט ומהטענה שלה כאילו 'פוקסטרוט' הוא טקסט אוטו-אנטישמי שנוצר רק כדי להתחבב על שונאי ישראל באירופה.

לראות אותו כך – זה פספוס של הסרט. זה 'פוקסטרוט' עוסק בגורל. אם בכל זאת רגע של ביקורת קולנוע בתוך טקסט פוליטי, הרי שהסרט הוא גלגול ישראלי של "צ'יינהטאון" שביים רומן פולנסקי, שהוא גלגול מודרני של 'אדיפוס המלך' של סופוקלס. כל הטקסטים הללו עוסקים בחוסר היכולת של הגיבור – כלומר, שלנו – לברוח מהגורל המיועד לנו. "שכח מזה, ג'ייק, זו צ'יינהטאון": את ההסבר הבלתי נמנע הזה שומע ג'ק ניקולסון בסצנה הנועלת של הסרט, כפי שליאור אשכנזי מבין בעצמו שבריקוד המדמם שלנו, ה"פוקסטרוט", חוזרים לנקודת ההתחלה.

הבמאי שמוליק מעוז. הואשם שבמזיד יצר סרט שכל תכליתו היא להכפיש את מדינת ישראל. (צילום: nicolas genin)

אבל כן, יש בסרט פוליטיקה, ויש גם המון ביקורת על צה"ל ועל חוסר התוחלת של מצב המלחמה התמידי שאנחנו נמצאים בו. רואים את זה באופן המכני שבו מציג מעוז את שליחי הצבא שמודיעים על לוחם שנפל, בשגיאה הגורלית של החיילים במחסום, בטיוח האירוע ובמוצב הצה"לי שהולך ונוטה על צדו בדרך הבטוחה לשקוע אל הבוץ. האם כל אלה הופכים את 'פוקסטרוט' לסרט אנטי-ישראלי שתכליתו להבאיש את ריח המדינה בעולם? כל אלה הם דימויים פוליטיים-ביקורתיים אמנם של במאי שלא מסתיר את דעותיו, אבל דימויים בלבד. אין להתפלא על כך שאדם אשר לחם בלבנון, כמעט איבד עין בשירות מילואים ברפיח ומגדל ילדים בישראל, מייצר דימויים כאלה. בעיניי, חלקם מציגים את החיילים הישראלים במלוא אנושיותם.

אנחנו עד כדי כך מבוהלים וחסרי ביטחון בנוגע לקיום שלנו כאן, עד שאנחנו לא מסוגלים להכיל דימויים ביקורתיים על צה"ל? יש לי תחושה שאם מעוז היה ממקם את העולם הבדיוני שלו במערכת החינוך הישראלית, זה היה בסדר – בלי חיילים וטיוחי חקירה, אלא סרט שבמרכזו מנהל שמשפיל את תלמידיו. נדמה לי שזה היה עובר אצל רגב, ולעזאזל עם הבאשת בתי הספר שלנו בעולם.

ראוי שבכותרות הסיום היה שומר מעוז שורה גם לרגב, "תודה שהבאת את הקהל". (צילום: מרק ישראל סלם)

בר מה האישית יצאתי מהסרט בלי לחשוב על פוליטיקה. עברתי עם ליאור אשכנזי חוויה רגשית עוצמתית כל כך, עד שבסוף כשהדגים לאהובתו איך עושים את "פוקסטרוט" כבר היו לי דמעות אמיתיות בעיניים. אחר כך שמעתי שיש כאלה שצפו והשתעממו. נו, מילא. עם חילוקי דעות אמנותיים אני מוכן לחיות.

טוענים שהדימויים שמרכיבים את חייו של מיכאל פלדמן הם משהו שנראה כבר? שהתיאור המסויט של השכול, ההלם קרב שהולך איתך תמיד והקשר המעגלי ביניהם נלעס ועד אין קץ? בסדר, שיהיה. יודעים למה? כי ככה זה קולנוע ותרבות בכלל. מישהו אוהב, מישהו שונא ומישהו סתם לא התחבר. שמונת פרסי אופיר ופרס אריה הכסף הם ההמלצה לאהוב את הסרט, אבל לא נורא.

ההישג הגדול של 'פוקסטרוט' הוא שבמהלך הצפייה בו אפשר בהחלט להשתחרר מהאישה שכינסה אותנו יחד באולם. ראוי שבכותרות הסיום היה שומר מעוז שורה גם לרגב, "תודה שהבאת את הקהל", גם לצורך הכרת הטוב וגם כדי להזכיר לצופים שלשרה היו טענות על הסרט – והנה, 113 דקות לאחר מכן, כמה מופרכות הן נראות.

אסף ליברמן הוא עיתונאי תאגיד השידור הציבורי 'כאן'