צ'ומה (גיא עמיר) וסטיב (חנן סביון) הם לא רק חברים טובים, הם גם עובדים ביחד בתחום המסעדנות, בתור גובים של דמי פרוטקשן עבור העבריין קסלסי (איציק כהן). יום אחד הכל משתבש ואל המסעדה אליה הם מגיעים לאסוף את הכסף עבור הבוס מגיע גם מחבל מתאבד. בדרך נס שניהם לא נפגעים, מלבד איבוד שמיעה זמני שצ'ומה סובל ממנו, ויוצאים – עם הכסף – מהמסעדה. כדי להודות על הנס הם הולכים להגיד הגומל בכותל, שם צ'ומה מוציא פתק מבין האבנים כדי לתקשר עם סטיב שלא יכול לשמוע אותו. מכאן מתחיל מסע בסגנון "אמֶלי", כששני החברים מבינים שפגעו בסיכוי של כותב הפתק לקבל את מבוקשו. הם לוקחים קצת חופש מהעבודה ומהתכנית לברוח עם הכסף, כדי למלא את הבקשות שזרים הביעו בכותל. הפתקים יובילו אותם להתערבויות בחייהם של זרים אבל גם של חברים, כמו אבישר (בנימין שובה המקסים), הבן של ליזו (חן אמסלם), שרוצה להכיר סוף סוף את אביו.

הסרט מתחיל בהצהרת כוונות ברורה מאד. עמיר וסביון כסטיב וצ'ומה, העבריינים שמציגים את עצמם כיועצים קולינריים, מגיעים למסעדה שהתחלף בה השף לאחרונה ונראה שהוא לא לגמרי מבין איך העולם "העסקי" עובד. אחרי שהם זוכים לטעום מהמנות המעודכנות, כמו טרטר עם רכז רימונים, הם מבקשים לדבר עם השף, שיחה המסתיימת באותו השף מעולף על הרצפה, כשרכז רימונים מוזלף עליו. אל תחפשו אצלנו התייפייפות והתחכמויות, אומרים לנו שני היוצרים בצורה לא הכי מעודנת.

אחרי שכבשו את המסך הקטן עם "עספור", שגם בה שיחקו בתפקיד קצר וניוטון, ולאחר עוד כמה הרפתקאות טלוויזיוניות ובימתיות מוצלחות, הם עוברים למסך הגדול ולוקחים איתם את כל מה שעבד טוב בסדרה שהייתה עבורם הפריצה הגדולה: עלילה ודמויות המעוגנת בירושלמיות אמיתית וגברים קשוחים – כאלה שנושקים לסרטי הבורקס, אבל גם פתוחים לרעיון של תיקון.

הדמיון ל"עספור" כבר מסגיר שמדובר בכיף של סרט. "מכתוב" מזכיר קלאסיקות ישראליות שגדלנו עליהן, שילוב של קומדיית נשמה עם תסריט אינטליגנטי והומור שפשוט עובד, בלי להסתבך עם עצמו יותר מדי ועדיין להצליח לרגש. נכון, אפשר היה לקצר אותו קצת, הקצב לפעמים הולך לאיבוד, אבל התוצאה טעימה ולא מתחכמת מדי. הם אפילו הצליחו להציל את הבדיחה השחוקה של גבר בבגדי נשים, באמצעות כמה הברקות נהדרות.

ועוד מילה על ירושלים של הסרט. מאז החל לפעול המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים, זכו הרבה סרטים ליהנות מעזרה תקציבית בתנאי שהסרט עוזר לקדם את מעמדה של עיר הבירה. יש לומר ואף להדגיש, שבמקרה הזה באמת מדובר בסרט ירושלמי. לשכונות ולמיקומים השונים המופיעים בסרט יש זהות ברורה משל עצמם, שנוכחת גם על המסך. אזור השוק והמסעדות שלו, מגרש הכדורגל, או הגן הטכנולוגי במלחה, מרגישים אותנטיים לחלוטין ולא כמו שינוי ברגע האחרון, כשרמת השרון הוחלפה בעיר הבירה בשביל עוד כמה גרושים. וכמובן, אי אפשר להפריד את הסרט מהמקום הכי חשוב בו, שגם עוזר להניע את העלילה – הכותל. לא בטוח שתמצאו רבנים שיחתמו על המסר של הסרט, אבל העלילה העוסקת בתשובה וביכולת לתקן המשולבת עם לא מעט אלימות והמון הומור תעשה טוב לנפש של כל צופה.