כביש 38 החדש, המחבר בין שער הגיא לבית-גוברין, נחנך לפני כחודשיים ונתן קצת "חמצן תנועה" לכל מי שנדרש לנסוע על הציר הזה, שהיה בלתי נסבל עד לסלילתו מחדש. מאז פתיחתו אני נוסעת קצת פחות בכביש 375, המחבר את עמק האלה לירושלים דרך כביש המנהרות – כביש שהיה עד לא מזמן ברירת המחדל שלי ושל 'וייז'.

במוצאי ראש השנה, כשפתחתי את עדכוני החדשות בתום שלושה ימי הסגר, נתקלו עיניי בדיווח על תאונה קשה שאירעה ביום שישי בלילה בכביש 375: בועז וטלי ויינר ובנם ירין, תושבי צור-הדסה, חזרו לביתם מארוחה משפחתית בגילה. הם נסעו בכביש המנהרות ופנו ימינה לכיוון צור-הדסה בכביש 375, בקטע עוקף חוסאן. שני צעירים פלסטינים שנהגו כל אחד ברכב אחר היו עסוקים במרוץ מכוניות, והתנגשו שניהם ברכבה של משפחת ויינר. ירין בן ה-14 נהרג, בועז וטלי נפצעו. את ה'שבעה' על ירין הם ישבו בבית החולים 'הדסה' עין-כרם. קראתי את ההספדים על ירין, שהיה נער יפה ומוכשר, וקשה להבין את הקלות הבלתי נסבלת שבה חייו נגדעו.

התאונה בכביש 90 (צילום: יובל שגיא תיעוד מבצעי מד"א)

עוקף חוסאן הוא כביש קשה. התושבים הנוסעים בו סבלו עד לא מזמן מיידויי אבנים על בסיס יומיומי, עד שבינואר השנה התקיים מבצע גדול של החטיבה המרחבית עציון, שבו הופסקה חלוקת רישיונות עבודה, נעצרו מעורבים ביידויי אבנים, הוגברה הנוכחות הצבאית בכביש, נסגרו חלק מהיציאות לחוסאן כדי שתושבי הכפר ייאלצו לנסוע על הכביש העוקף יחד עם היהודים, חולקו כרוזים בכפר ונערכו פגישות עם מנהיגיו. פעילות זו עזרה להוריד משמעותית את מספר יידויי האבנים, אך גם אם המצב הביטחוני נמצא כעת תחת שליטה, הכביש ממשיך לדמם ולגבות קורבנות של תאונות מיותרות.

עופר חדד מחדשות ערוץ 2 שידר בחודש אוגוסט כתבה שעסקה בתאונות ביהודה ושומרון. לפי הנתונים שהביא בכתבה, ישנה עלייה במספר ההרוגים בתאונות באזור זה. בשנת 2012 נמנו עשרים הרוגים בתאונות ביהודה ושומרון, בעוד שרק במחצית הראשונה של 2017 נהרגו 31 בני אדם בכבישי האזור. כמות התאונות השנתיות עומדת על כ-800, ומתוכן כשבעים קשות. נתון חשוב נוסף: ב-90 אחוזים מהתאונות הקטלניות ביהודה ושומרון מעורבים פלסטינים.

עופר חדד. עלייה במספר ההרוגים בתאונות באזור זה. (צילום: ראובן קסטרו)

בדו"ח מבקר המדינה שפורסם בשנת 2013 צוטטה המשטרה כאומרת שמרבית תשתיות התחבורה ביהודה ושומרון אינן בטיחותיות, וכי תרבות הנהיגה בכבישים מאופיינת בחוסר זהירות ובאי ציות לחוקי התנועה. בנוסף נטען כי האכיפה של חוקי התנועה באזור זה לקויה, ומעמידה חיים של רבים בסיכון.

אני רוצה להעלות תהייה לגבי אכיפה, ענישה ותרבות. ברמת האכיפה נערך לפני כחודש מבצע נרחב ביהודה ושומרון שבו ניתנו מאות דו"חות. מבצע הוא אמנם דבר נפלא, אבל כפי ששמו מעיד עליו – הוא מבצע. אז מה קורה כשהוא לא מתקיים? לטענת תושבים מצור-הדסה ומביתר-עילית, מרוץ המכוניות של הצעירים הפלסטינים שבו נהרג ירין לא היה מקרה חד-פעמי אלא התפרעות מסוכנת שחוזרת על עצמה. מי אוכף את החוק כשאין מבצע?

ברמת הענישה, בדו"ח משנת 2013 העיר מבקר המדינה על מחלוקת שקיימת בין המשטרה לצבא לגבי העמדה לדין של עברייני תנועה פלסטינים. צה"ל החליט בשנת 2008 כי הוא מתעסק רק בתיקי תאונות קטלניות ובתאונות 'פגע וברח'. על המשטרה הוטל לנהל את התביעה ביתר התיקים, כ-5,000 בשנה. במצב זה תיקי חקירות רבים של תאונות דרכים שבהן היו מעורבים ישראלים ופלסטינים, ושכללו המלצה של המשטרה להעמיד לדין את הנהגים הפלסטינים, לא טופלו במשך זמן רב, והמשטרה סגרה אותם מחמת התיישנות. מה קרה מאז דו"ח המבקר? האם התרחש שינוי משמעותי, או שכמו טבעם של דו"חות מבקר הוא עלה על מדף קרוב לתקרה ומעלה מאז אבק? מי נותן את הדין כשאין ענישה?

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מונה את התאונות ביו"ש בקטגוריה נפרדת מתאונות בתוך ישראל. האם ההפרדה לקטגוריות יוצרת הפרדה גם ביחס ובטיפול? אולי. לא הזכרתי את כמות התאונות בצפון ובדרום שבהם מעורבים ערבים ישראלים, אך בקצב של ריבוי מקרי המוות בתאונות שם נראה שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תוציא גם אותם בקרוב משטחי ישראל כדי לא למנות אותן יחד עם יתר תאונות הדרכים בארץ.

ומה לגבי תרבות? מעבר לאכיפה ולענישה, נראה כי תרבות הנהיגה היא בעייתית ומהווה הגורם המרכזי בתאונות ביהודה ושומרון – נסיעה במהירות גבוהה, חציית קו הפרדה רציף, עקיפות מסוכנות וכמות נוסעים גבוהה מהמותר ברכב, מרוצים מיותרים וזילות של חיי אדם.

בכתבה של חדד דובר על יוזמה של ראש מועצת שומרון ושל שכניו הפלסטינים לשינוי תרבות הנהיגה. לי נשמעת היוזמה הזו כמו תוכנית שיש לשכפל ולעבות, ולהעניק לה תקציב ממסדי כדי ליצור שינוי ולהפחית את התאונות. תאונות זה רע גם לפלסטינים, גם ליהודים וגם לערביי ישראל. אנו מוכרחים להטמיע חינוך לשינוי תרבות הנהיגה.