בשנה ההיא האושפיזין באמת הגיעו. כלומר, אושפיז אחד. אמרתי בארמית, כמו בכל שנה: בבקשה ממך אברהם האושפיז הנעלה, בוא לשבת איתי; והוא באמת בא. פשוט הפשיל את יריעת הסוכה ונכנס.

"הגעתי", אמר אברהם אבינו, "מה נשמע?"

"סבבה", עניתי, אבל אברהם ראה מיד שאני קצת לחוץ. "אל תדאג", אמר, "אני נשאר כאן רק כמה דקות. יש לי עוד 72 אלף סוכות לבקר בהן הערב, מינוס אלו שהסכך שלהן יעוף בינתיים. יש לך אולי משהו חם לשתות?"

בזמן שהכנתי לאבינו תה, שאלתי אותו על מה אנשים מדברים אתו בדרך כלל. ראו על אברהם שהוא רוצה לפרגן ליהודים, אבל לא רוצה לשקר. "שואלים אותי דברים קצת משונים", הוא הודה באי־רצון, "כמו מאיזו עדה אני".

"מאיזו, באמת?"

"כשדי, כמובן. ואז שואלים אותי אם כשדים הם ספרדים או אשכנזים. אני לא מצליח לצאת מזה. בסוכה האחרונה שבה ביקרתי, בעל הבית הגיע למסקנה שכשדים הם כנראה משהו באמצע, כמו בולגרים", הוא משך בכתפיו. "שיהיה בולגרים".

"מה עוד שואלים אותך?"

"שאלות קצת משונות, נו. אם הייתי באומן בראש השנה. למי אני מצביע. אם יש לי טלוויזיה בבית. על איזה בד"צ אני סומך. ואם אני אוכל איזה דבר בפסח, פילתית או מה". אברהם קיבל בשמחה את כוס התה שהגשתי לו, וחייך: "נו, הכנת דברי תורה לחג?"

מתפלל בהר הזיתים לכיוון הר הבית. עם בריא וטוב הדבק במסורתו בארץ אבותיו. (צילום: מירי צחי)

הרגשתי כאילו מוצרט ביקש ממני ללמד אותו ניגון. "בטח", גמגמתי. "משהו על האושפיזין, ועל ארבעת המינים שמסמלים את עם ישראל. ולהושענא רבה הכנתי שיעורים בסגנון שמקובל בשנים האחרונות: השתלת איברים בזברה משובטת שנולדה בין השמשות, ומגילת קהלת כפירוש ללאונרד כהן".

אברהם הרים גבה אבל לא אמר כלום, רק גמע לגימה מהתה. "חמודים, היהודים שלנו", אמר לבסוף.

"מה חמוד?"

"כל כך הרבה שנים לא הייתי בא לבקר בסוכות, כי כאב לי הלב. הסוכה קפואה, או רותחת, כי העונה לא באמת הייתה מתאימה במדינות ההן. ותמיד בנו את הסוכה בסתר, שהשכנים הגויים לא יראו. והיום, כשגם בגלות יכולים לבנות סוכה בלי לפחד מאוד, היהודים שם כבר לא כל כך רוצים…" אברהם אבינו נאנח, וניכר שהוא רוצה לעבור נושא. "אבל כאן, בארץ ישראל, הלב מתרחב. בכל רחוב רואים סוכות, ואפילו כשהסוכה פסולה, נגיד – מתחת לגג, עובדה שבכל זאת מתעקשים לבנות סוכה. אתה יכול לראות שהחג הזה חשוב לישראלים, שכמעט כולם רוצים להיות שייכים".

"והמריבות המתמשכות שלנו, על כל מיני שטויות? וכל התלונות הבלתי־פוסקות?"

"זה הספורט הלאומי שלנו, היהודים", הסביר אבינו. "עמים אחרים מצטיינים בריצות למרחק ארוך, אנחנו מצטיינים בצעקות למרחק קצר. לנכדים ולנינים שלי היו מריבות יותר גרועות. אני לא מתרגש".

"אבינו", אמרתי בעדינות, "אני לא רוצה לצער אותך, אבל יש בישראל יהודים שלפעמים מדברים ממש בעוינות על חלקים מהמסורת שלנו".

עננה עברה על פניו היפות של הישיש הקדוש. "אנשים לפעמים ממש צועקים עליי", אמר, "מכל הבא ליד: למה עקדתי את יצחק, למה אין אוטובוסים בשבת, למה אין אושפיזות. לפחות זה אומר שאכפת להם. יש גם מפגשים קשים יותר. בסוכה אחת שאלו מי הזקן תרח הזה, ודחפו אותי החוצה כשאמרתי להם שאני הבן שלו. בהרבה סוכות לא היה נעים לי להיכנס כששמעתי על מה הם מדברים. ויש את כל אלו שבכלל לא מעניין אותם החג, חוץ מהזדמנות לשופינג. אבל אני כבר אכלתי הרבה אפיקומנים בחיים שלי, יש לי מבט רחב יותר".

"ומה אתה רואה?"

"את הצאצאים שלי, והם עם בריא וטוב הדבק במסורתו בארץ אבותיו".

"למה אנחנו לא רואים את זה?"

"אחד מאיתנו, זיגמונד משהו, נתן לזה שם: נרקיסיזם של הבדלים קלי ערך. כמו שתלמידים משתי ישיבות גבוהות של תלמידי הרב צבי יהודה יכולים להתווכח במרץ על ההבדלים העצומים ביניהם, אך שום אדם אחר לא יצליח להבדיל ביניהם אפילו בעזרת זכוכית מגדלת. באופן דומה, בקנה מידה גדול יותר, רוב היהודים בישראל שותפים לאותם ערכים: נאמנים לעמם ולמסורתם, אוהבים את אלוקינו, שמחים בחגים…"

"כל האושפיזין שותפים לאופטימיות שלך?"

"כל אחד והאופי שלו", אמר אברהם. "יצחק יותר מאופק, משה יותר ביקורתי, אהרן הכי אופטימי. אבל תקשיב לי, אני הכי אבא". הוא קם בשלווה ממקומו וטפח בחיבה על שכמי.

"בטח כולם גם שואלים אותך אם תחזור שוב בשנה הבאה", אמרתי.

אברהם חייך. "זו שאלה טובה יותר מאשר איזה בד"צ אני אוכל".

התעקשתי: "תהיה איתנו שוב?"

"אני תמיד איתכם", אמר אבינו, "השאלה היא האם אתם תהיו איתי".