“לא ציירת אני ומושכת בעט ומכחול, ובכל זאת אנסה להסביר לכם את רעיוני". בשורות צפופות ולא לגמרי ישרות, בכתב יד קריא למחצה, מפרטת כותבת אנונימית את חזונה לדגל המדינה ולסמלה. מה אין שם, בהצעתה של האזרחית שכל הידוע עליה הוא שהתגוררה בזכרון-יעקב, ושכתבה את מכתבה בחודש יוני 1948. מגן דוד וכוכבים, לוחות הברית וספר תורה, חרמש ומגל, חנוכייה ואריה – כולם לקחו חלק ברעיון שהעלתה.

הכותבת מזכרון-יעקב היא רק אחת ממאות אזרחים ששלחו מכתבים נרגשים אל מזכירות הממשלה הזמנית בחודשים שלאחר קום המדינה, והעלו הצעות לעיצוב דגל וסמל. בכתב עגול ומוקפד או במכונת כתיבה, על גבי דף שורות שנתלש ממחברת או על דף חלק – ערמות-ערמות של איגרות דואר עשו את דרכן אל ועדת הסמלים, שהוקמה כדי לגבש את סימני ההיכר הבסיסיים ביותר של המדינה הצעירה. בין המכתבים שנשמרו עד היום אפשר למצוא מעטפות שנשלחו מכתובת צבאית, רמז לקרבות מלחמת העצמאות שעדיין התחוללו באותם ימים; על מעטפות אחרות מודפס לוגו מעוצב, עדות לכך שהשולח הוא גרפיקאי או אדריכל מקצועי שקיווה לתרום מכישרונו; מכתבים אחדים מכילים הצעה מילולית בלבד, ולאחרים מצורף איור מושקע, בשחור-לבן או בצבע.

בין שלל דברי הדואר אפשר למצוא את אלה של השוטר אפרים בכנהיימר מרעננה, עליזה פרידמן בת העשר מתל-אביב והחייל משיח פולטוץ, שחתם על מכתבו במילים: “אי שם במדינת ישראל". גם שאול ברגשטיין מפתח-תקווה שלח מכתב מלומד ועמוס בציטוטים מן המקורות, המציע שסמלה של מדינת ישראל יהיה יונה ובפיה מנורה. “היונה, סמל התום והטוהר, מסמלת את ישראל ומסירותו לארצו", כתב.

עזרא עומסי מתל-אביב שלח במכתבו שתי הצעות שונות: שופר, “סמל המלחמה והשלום מימי יהושע", וצבי, “סמל היופי, סמל העדינות, סמל היושר והשלום". צבי לם, לימים פרופסור לחינוך וחתן פרס א.מ.ת, שלח הצעה נוגעת ללב במיוחד – מנורה בעלת שבעת קנים הצומחת מתוך גזע עץ כרות, סמל לתחיית העם היהודי בארצו לאחר השואה. לם עצמו נולד בפולין, הגיע ארצה שנים ספורות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ואחריה הקים באיטליה בתי ספר לילדים יהודים ניצולי שואה.

מעטפות רבות נשמרו בארכיון המדינה – חלקן זמינות לעיון דרך אתר האינטרנט של הארכיון – והן רק חלק קטן מההצעות שנשלחו לפני כמעט שבעים שנה. “ועדת הסמלים פרסמה קריאה לאנשים שיבואו לאסוף את ההצעות שלהם", מסבירה ימימה רוזנטל, שחקרה את הנושא במסגרת עבודתה בארכיון המדינה בטרם פרשה לגמלאות. “מה שנשאר בארכיון הם הדברים שאנשים לא לקחו. לכאורה המכתבים האלה לא היו צריכים להיות שם. זה התעתוע של ההיסטוריה: ייתכן שיש עוד הצעות שלא נראה לעולם, כי הכותבים אספו אותן".

כחול ולבן, זה הצבע

העובדה שטקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל אורגן בחופזה, בעזרת כיסאות מאולתרים מבתי הקפה בסביבה, היא סוד גלוי. רבים גם יודעים שמגילת העצמאות בכבודה ובעצמה לא הייתה מוכנה עד תחילת הטקס, בשעה 16:00 ב-14 במאי 1948, ושבן-גוריון נאלץ לקרוא את ההכרזה מנייר שהודפס במכונת כתיבה. אבל גם אחרי שהמגילה נכתבה כראוי על קלף ונחתמה בידי 37 חברי מועצת העם, למדינה שזה עתה קמה נותרו משימות רבות לטפל בהן. שתיים מהדחופות ביותר היו ההחלטה על סמל ועל דגל רשמיים.

בשמונה ביוני 1948, כשלושה שבועות לאחר קום המדינה, פורסמה בעיתונים מודעה מטעם הממשלה הזמנית, ובה קריאה לכל המעוניין לשלוח הצעות לעיצוב הסמל והדגל. במודעה פורטו קווי היסוד: על הדגל להיות בצבעים תכלת ולבן, והוא צריך לכלול מוטיב של מגן דוד או שבעה כוכבים; הסמל צריך להיות מורכב ממנורה ומשבעה כוכבים. למרות זאת צוין במודעה שהוועדה הייעודית לעניין תשקול גם רעיונות נוספים. מנסח המודעה היה כנראה אופטימי בנוגע לשירותי הדואר של מדינת ישראל הצעירה, שכן לוח הזמנים לשליחת ההצעות היה צפוף במיוחד – שבוע בלבד מיום פרסום המודעה. בהמשך הופיעה בעיתונים הבהרה מטעם הוועדה, והתאריך המיועד לפתיחת המעטפות נדחה בעשרה ימים.

העובדה שטקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל אורגן בחופזה, היא סוד גלוי. הכרזת המדינה. (צילום: שרשל פרנק/ לע"מ)

כעבור חודש נפתחה ישיבת הממשלה בדיון דחוף בנושא, בהובלת שר החוץ משה שרתוק – לימים ראש הממשלה השני משה שרת. “היו למעלה ממאה וחמישים הצעות, והיה ניפוי אחר ניפוי. פסלנו קודם מה שהיה טעון פסילה ממבט ראשון, ואחר כך צמצמנו את המסגרת", הסביר את שיטת העבודה של ועדת הסמלים, שהוא נמנה עם חבריה.

לאחר דברי הפתיחה התעורר דיון סוער בנוגע לחזותו הרצויה של דגל מדינת ישראל. הדגל שהונף מאחורי גבו של בן-גוריון בטקס הכרזת העצמאות היה דגל התנועה הציונית, והיו מחברי הממשלה ששקלו לבחור עיצוב אחר, כדי ליצור בידול בין הדגל הוותיק ובין המדינה החדשה. בין ההצעות שנבחנו היו דגל שבמרכזו שבעה כוכבים, ברוח חזונו של הרצל, וכן וריאציות שונות של מגני דוד ופסים בכחול ובתכלת. “אני נגד הצבע הזהוב, מפני שהוא ייתן חומר רב לגויים לכל מיני הלצות אנטישמיות", אמר שר הפנים יצחק גרינבוים, ובן-גוריון הכריז בנחרצות ש“זה לא המקום לזכור את הרצל". הדגל, לפי בן-גוריון, צריך להיות “כולו לבן ובפינה מגן דוד כחול". גם הוא הביע התנגדות לצבע הזהוב, אבל בנימוק אחר: “מכוער", פסק בן-גוריון. ברוב קולות הוכרע כי צבעי הדגל יהיו כחול ולבן.

"יש כאן המון אסוציאציות". בהצעות שנשלחו לוועדת הדגל והסמל. (צילום: באדיבות ארכיון המדינה)

לאחר ההצבעה על צבעי הדגל עבר שרת לדון בסמל המדינה. הוועדה, הסביר, הכריעה כי הסמל יכלול מנורה – וכעת נותר לבחור את הצורה המדויקת שלה ואת האלמנטים שסביבה. בפרוטוקול הוועדה לא צוין אם ההצעות ששלחו האזרחים היו פרושות בפני הנוכחים, אבל אפשר לשער שראש הממשלה העיף בהן מבט. בעיצומו של הדיון על צורת המנורה הוא התערב והכריז שהוא בכלל בעד סמל של “שני אריות מחזיקים בלוחות הברית".

“אילו דנו עכשיו על הסמל מחדש, ייתכן שהייתי מצטרף להצעת מר בן-גוריון", קטע את דבריו שר העלייה והבריאות חיים משה שפירא, אך הבהיר שמכיוון שהוועדה כבר החליטה להתמקד במנורה – אין זה המקום לפתוח את הנושא מחדש. בן-גוריון לא ויתר, וכעבור דקות אחדות חזר על דעתו: “מציע שהסמל יהיה שני לוחות הברית". שרת התנגד להצעה בחריפות: “לו מדינת ישראל הייתה מורכבת אך ורק מיהודים וזו הייתה שאלה יהודית פנימית גרידא, כי אז לא הייתי חושש לוויכוח בין מדינה תיאוקרטית למדינה חילונית. כיוון שאין הדבר כך, ויהיה מיעוט ערבי, נדמה לי שלא ייתכן שניקח סמל הנראה בעיני העולם כסמל דתי ונרכיב אותו על עניין ממלכתי". לאחר דין ודברים הוחלט להותיר את הנחיית ועדת הסמלים על כנה, ולהתמקד במנורה בלבד. בנוגע לעיצוב המדויק – בשלב הזה הוחלט לא להחליט, ולהמשיך בתהליך החיפוש.

ועדת הסמלים החליטה להקים ועדה נוספת, שתכלול מומחים מתחום העיצוב וההיסטוריה ותנסה לאתר, שוב, סמל ראוי. מודעה חדשה פורסמה, הצעות חדשות נשלחו, ולבסוף החליטה ועדת הסמל החדשה להתמקד בהצעתם של האחים גבריאל ומקסים שמיר, צמד גרפיקאים ותיקים שעיצבו מנורת שבעה קנים המוקפת בשני עלי זית. אלא שהסמל שעליו חשבו האחים שמיר עבר עוד גלגולים רבים: בהצעה המקורית נראית מנורה בסגנון מודרניסטי ושטוח, אך ועדת הסמל ביקשה מהשניים לבחור מנורה אחרת, שתזכיר את זו המפורסמת משער טיטוס ברומא, שם מוצגת ביזת כלי המקדש בידי הרומאים.

ההכרזה הרשמית על סמל המדינה נעשתה לבסוף בתום היריון של תשעה חודשים, בפברואר 1949. לעיכוב הממושך, אגב, היו השלכות מעניינות, שכן כל עוד לא נבחר סמל רשמי, לא היו הרשויות יכולות להנפיק דרכונים ישראליים. “חמישה חודשים אחרי הכרזת המדינה משתמשים עוד אזרחי ישראל בפספורטים הבריטיים בנסיעותיהם לחו"ל", דווח במעריב באוקטובר 1948. “הוצאת הדרכונים מתעכבת משלושה טעמים – אין עוד החלטה על סמל המדינה שצריך להידפס על כל פספורט וכן טרם נתפרסם חוק האזרחות הישראלי, שלפיו יינתנו הדרכונים. מעכבת גם העובדה שטרם נתקבל הנייר המיוחד שעליו יידפסו הדרכונים".

פרסום טור חריף נגד הסמל. גרשום שוקן. (צילום: סהר יעקב, לע"מ)

במדינת היהודים כמו במדינת היהודים, לא פסקו המחלוקות גם לאחר שהתקבלה החלטה רשמית. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ באותם ימים, פרסם בעיתונו טור חריף המבקר את עיצוב הסמל ומתריע שהבחירה בו היא “הפגנה בקנה מידה עולמי לחוסר הטעם ולחוסר התרבות האסתטית של ממשלת ישראל ושל מחוקקיה". שוקן עלב בחברי הממשלה ולא חשך שבטו גם מהאחים שמיר, שבעיניו הפגינו “בורות מוחלטת… בענייני טיפוגרפיה עברית. כל זה מוכנס לתוך צורה של פלקאטה, כדוגמת אלה שמשתמשים בהן כפרסים בהתחרויות ספורטיביות".

לכל אחד מהם, מותג משלו

איך נראתה העבודה על סמל המדינה מאחורי הקלעים? “אני מודה ומתוודה שהייתי אז בן שמונה, ולכן כל מה שאני יודע על תהליך עיצוב הסמל מבוסס על סיפורים מאוחרים", אומר יורם שמיר, בנו של גבריאל שמיר. “אבא שלי ודודי ניגשו לתחרות מפני שהם היו מהגרפיקאים המובילים בארץ, וזה היה מובן מאליו שיתמודדו על דברים כאלה, כמו שהתמודדו על עיצוב בולים, שטרות כסף ומדליות. חשוב לומר שלמרות שהם היו בעלי ניסיון מקצועי, לא הייתה להם שום עדיפות בתהליך הבחירה. הם השתתפו במכרז הפומבי כמו כולם".

בין השאר עיצבו האחים שמיר את שטרות הכסף הראשונים שהונפקו במדינת ישראל, והיו אחראים לעיצוב סמל דואר ישראל, לוגו העיתון מעריב, כרזות משנותיה הראשונות של המדינה ועוד. שמיר הבן מספר שעיצוב סמל המדינה הסב להם גאווה מיוחדת, לאו דווקא מצד התחכום הגרפי שלו, ויותר בגלל חשיבותו הלאומית. “הוא נועד להיות סמל הנצח. אבי העדיף את עיצוב הסמלים, משום שמבחינתו מדובר בפסגת העבודה הגרפית – סמל צריך להכיל את תמצית הארגון, את הרוח שלו ואת הערכים שלו. לעומת זאת, דודי מקסים העדיף עיצוב בולים".

"הם היו גאים בסמל, שנועד להיות סמל הנצח". יורם שמיר. (צילום: אריק סולטן)

שמיר הבן, שכיהן במשך שנים כאחראי הדוברות של אוניברסיטת תל-אביב, מקדיש את זמנו בשנים האחרונות לחקר הגרפיקה בכלל והגרפיקה של אביו ודודו בפרט. בין השאר הוא עוקב אחר התדמית של סמל המדינה לאורך השנים, ויש לו ביקורת נוקבת בנוגע למה שהוא מפרש ככרסום במעמדו. “בעשר השנים האחרונות רבים ממשרדי הממשלה עיצבו להם סמלים משלהם. יש לי טבלה שעשיתי, וזה ממש מדהים איך עוד ועוד משרדים משתמשים בסמלם הפרטי. למבקר המדינה יש סמל משלו. משרד הביטחון מתנהל כמו מדינה נפרדת, אז יש לו סמל משלו. גם למשרד החוץ יש, ובתקופה מסוימת היה לו גם דגל משל עצמו. הגעתי עד ראש הממשלה עם המכתבים שלי שמתריעים על התופעה, אבל לא נעניתי. לשרת התרבות מירי רגב, הממונה על הסמלים והטקסים ואמורה להגן על מעמדו של סמל המדינה – גם כן יש סמל משלה".

לדברי שמיר, הרצון להגן על המנורה ועלי הזית לא נובע מהקרבה המשפחתית שלו ליוצרי הסמל, או לפחות לא רק ממנה. “צריך לחשוב על האזרח הפשוט. היום אתה יכול לקבל מכתב, ולא לדעת אם הוא מגיע מלשכת המס הממלכתית או מההסתדרות או מעירייה מסוימת. המדינה לא מקפידה להשתמש בסמלה הרשמי, ולכן אי אפשר לדעת מתי זו הודעה מטעמה ומתי לא. נוצר כאוס".

דומה שהמאבק נגד משרדי הממשלה וטרנד עיצוב הסמלים הוא קרב מאסף, אבל בזירה אחרת שמיר דווקא רשם לאחרונה ניצחון מתוק: לפני כארבע שנים הכריז יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין על תחרות לעיצוב סמל חדש לכנסת, שיחליף את מנורת שבעת הקנים של האחים שמיר. סטודנטים מכל רחבי הארץ התבקשו לשלוח את הצעותיהם, והאזרחים נקראו להצביע באמצעות הרשתות החברתיות לסמל החביב עליהם. בעקבות קול הזעקה שהשמיעו שמיר וחובבי נוסטלגיה אחרים, מיהרו להבהיר בכנסת שלא מדובר בתחליף לסמל המדינה הוותיק, אלא רק בתוספת רעננה. התחרות אמנם נמשכה כסדרה, אבל כיום קשה למצוא לה זכר, ואפילו באתר הכנסת מופיע רק סמל המדינה הוותיק.

התרעננות מיותרת

בתהליך בחירת סמל המדינה גברה בסופו של דבר המקצוענות הגרפית על פני ההיענות הפטריוטית של אזרחים מן השורה. “הציורים שנשלחו לוועדה מכלל הציבור היו מאוד נלהבים", אומרת רוזנטל. "אנשים רצו להשתתף בתהליך ולהיות חלק. אבל אם נודה על האמת – העיצובים שלהם היו ברובם ברמה לא מספיק גבוהה. בסך הכול חלק מההצעות הן ברמה סבירה, חלק ברמה בינונית וחלק ברמה פחות מבינונית. אלו שכן היו ראויות לתשומת לב נשלחו בידי גרפיקאים מקצוענים, כמו אוטה וליש, שעיצב בין השאר את מגילת העצמאות".

“לאנשים ששלחו סמלים היה המון רצון טוב, אבל הם בכלל לא היו בכיוון", מסכים המעצב דודו הראל, מי שהיה אמון בין השאר על לוגו האירוויזיון בשנת 1998 ועל סמל “תגלית". “יש אצלם המון פרטים – מלאכים, אריות, כוכבים. המון אסוציאציות, אבל זה לא מספיק כדי ליצור סמל טוב.

עיצבו את שטרות הכסף הראשונים של המדינה. גבריאל ומקסים שמיר. (צילום: מתוך האוסף הפרטי)

“עיצוב לוגו הוא הפעולה המורכבת ביותר בתחום העיצוב, ומי שיודע לעצב לוגו יכול לעצב כל דבר. מלאכת עיצוב סמל המדינה מורכבת במיוחד, כי צריך לתמצת את המהות והערכים של מדינה שלמה בסמל אחד פשוט. זאת לא משימה שאפשר לתת לעמך ישראל. נדרשת כאן מיומנות".

הסמל שנבחר לבסוף, של האחים שמיר, מוצלח בעיניך?

“היום הלוגו שלהם לא היה עובר. הרעיון טוב – מנורה שמרמזת לבית המקדש, עלי זית שמייצגים שאיפה לשלום. הרעיון מתומצת בצורה טובה. אבל המנורה עצמה גדושה בפרטים, ואני משוכנע שהיום היו מעצבים אותה בצורה אחרת, פשוטה יותר".

גם בסמל המקורי של האחים שמיר הייתה מנורה פשוטה, אבל הוועדה ביקשה מהם לעצב מנורה אחרת.

“איך בנו גמל? כינסו ועדה שתכננה סוס. ככה זה כשנותנים לוועדות את המילה האחרונה – כל אחד אומר להוסיף, לשנות. קובעי מדיניות לא מבינים בעיצוב ואסתטיקה. אני בעד שלכל אחד יהיה המקצוע שלו. שהפוליטיקאים יעשו פוליטיקה, ושיתנו למעצבים לעצב".

לדעתך יש מקום לעצב מחדש את סמל המדינה?

“אני בטוח שאם היו פותחים את הסמל לתחרות מחודשת שמיועדת לאנשי מקצוע, היינו מקבלים דברים מדהימים שגם מתאימים לעידן החדש של התקשורת הדיגיטלית. הסמל הנוכחי לא מותאם לעידן האינטרנט, וקשה להתאים אותו למדיה החדשה – למשל, קשה ליצור ממנו אנימציה בגלל ריבוי הפרטים. נכון, קשה להחליף סמל של מדינה כי הוא כבר צרוב בזיכרון הלאומי, אבל קחו למשל את המגמה האחרונה של העיריות, לשנות את הסמלים הוותיקים לטובת עיצובים חדשים – זה מצביע על התחדשות והתקדמות, ואנשים מתרגלים לזה מהר. חוץ מזה, לא חייבים לשנות את סמל המדינה מהיסוד. אפשר לקחת את הלוגו המקורי ולרענן אותו, להתאים לרוח התקופה".

סמל המדינה. ( )

“אויש, איך אני אוהב את הביטוי ‘לרענן'", מגיב לדברים יורם שמיר. “זה מה שניסו לעשות לסמל הדואר הוותיק שעיצבו האחים שמיר. הגיע מנהל חדש לדואר, לקח את הצבי המקורי ו'קרע' אותו כדי שייראה מזנק. אין בטבע, מבחינה פיזיולוגית, צבי שיכול להימתח לאורך כזה. כמו עינוי של האינקוויזיציה. זה ‘לרענן'. לא שאין מתיחות פנים מוצלחות: את הבית מסמל הקוטג' (שגם אותו עיצבו האחים שמיר – ש"ק) שינו לאחרונה, אבל שמרו על הקווים הבסיסיים ועל התחושה, ואני לא רואה בזה פסול. אבל את סמל המדינה לא הייתי נותן לאף אחד לרענן. אנחנו מדינה צעירה, בסך הכול שבעים שנה. לאן ממהרים, אי אפשר לשמור על הסמל לכמה דורות?"

הראל חולק על הדברים. “המדינה הזאת היא נס, היא מתפתחת כל כך מהר. אנחנו מחדשים ומתפתחים בכל דבר – בהמצאות, ברפואה, בביטחון. למה שלא נתחדש גם בנראוּת שלנו?"

נושאים קשורים: