אראל מרגלית הגיע לפוליטיקה עם הבסיס הנכון והרקע המתאים. בגיל 50 לערך הוא נכנס לפעילות במפלגת העבודה, אחרי שנים רבות של עבודה יזמית ועתירת דמיון בכל העולם, שהפכה אותו למולטי-מיליונר. הבעלות על עשרות חברות הייטק, והתנועה הבלתי פוסקת בין האקזיטים השונים של החברות שהקים שמרו על הדימוי הצעיר והמצליחן שלו. מרגלית עצמו האמין שהוא נועד לגדולות, ולא הייתה לו סיבה לחשוב אחרת. הוא החליט להתמודד על ראשות מפלגת העבודה לפני שנבחר לכנסת. בהמשך חזר בו אבל לא זנח את החלום. בפריימריז האחרונים, כמעט חמש שנים אחרי שהחל לכהן בכנסת, החליט ללכת על ראשות מפלגת העבודה בכל הכוח.

משהו לא התחבר. אראל מרגלית (צילום: קוקו)

כאן נחשף מרגלית על כל יתרונותיו וחולשותיו. מרגלית עבד כדרכו באופן שיטתי והיה בטוח שכל יום מקרב אותו למטרה. הסקרים שלו היו מדהימים. התגובות בשטח הבטיחו לו את המנהיגות. הוא שלט היטב בכל המדיה החברתית, וידע לבנות ספינים וליצור סדר יום. חוגי הבית שלו היו מרשימים. הייתי בכמה מהם. אנשים הגיעו ושמעו איך הוא יצעיד את הכלכלה הישראלית קדימה ויספק תעסוקה לעשרות אלפי אנשים, בדיוק כפי שעשה עם חברות ההייטק שלו בירושלים, בבאר שבע ובקריית שמונה. לפעמים היה נדמה לי שאנשים מגיעים לאירועים של מרגלית רק כדי להפליג על כנפי ההון-סיכון ולברוח מגורלה המר של מפלגת העבודה.

אבל משהו לא התחבר כאן. חברי העבודה לא רצו שמרגלית ינהיג אותם למרות כל הנתונים. הוא עורר אנטגוניזם, ואין לדעת בדיוק למה. אולי דווקא בגלל הדימוי הקפיטליסטי שלו. אולי העבודה הסוליסטית שלו. מרגלית נהג לעבוד לבד, ולא נרתע מהתקפות קשות וסכסוכים עם חבריו במפלגה. בפריימריז הוא טען שאבי גבאי לא דובר אנגלית, ולכן זקוק לתרגום. גם היחסים העוינים שפיתח עם שלי יחימוביץ' לא עזרו לו. יחימוביץ' היא דמות חשובה מאוד במפלגת העבודה, שיכולה להשפיע בדרכים מגוונות על כיוון הרוח בקרב הפעילים. תמיד צריך לזכור שאיש כמעט מחברי הכנסת של העבודה לא התייצב לצדו של מרגלית בפריימריז ולא תמך בו.

מרגלית נגרר משום מה לסגנון כוחני ולשפה בוטה ונמוכה. הקליפים שלו עשו רעש אבל לא עוררו כלפיו אהדה. אמירה בנוסח "תחזירו לנו את המדינה, קיבינמט" נחשבה למתנשאת וסרת טעם. גם הסרטון "אני שמאלני גאה" לא יצר אמינות, למרות שהושקע בו כסף רב. מאחורי הקמפיין הזה עמד הפרסומאי משה קלוגהפט, שהצליח להוליך את נפתלי בנט להישגים, אבל נכשל עם מרגלית. התומכים של מרגלית טוענים כי הסרטונים משכו תשומת לב, תייגו היטב את המועמד שלהם ולכן הוא גייס 5,000 איש בסיבוב הראשון בפריימריז, אבל ייתכן מאד שכל האחרים נרתעו מהמסרים שלא נראו להם שקולים וראויים עבור מי שרוצה להיות ראש הממשלה.

המפלגה עוברת טלטלה. גבאי, יחימוביץ והרצוג בועידת מפלגת העבודה (צילום: יוסי זליגר)

מרגלית לא פורש מהחיים הציבוריים. בהודעת ההתפטרות שלו מהכנסת הוא הצהיר כי ימשיך לנהל את הפעילות הכלכלית-חברתית שלו ברחבי המדינה ביתר שאת. בכל מקרה, מפלגת העבודה עוברת טלטלה. מרגלית פורש. פרופסור מנואל טרכטנברג פרש. שניהם אנשים איכותיים. אבי גבאי עדיין מנהל מאבקי שליטה מול מזכ"ל המפלגה, ועכשיו הסתבך עם המזכ"ל הקודם, חיליק בר, מקורבו של עמיר פרץ. בר קיבל בזמנו הבטחה מיצחק הרצוג להיות יו"ר סיעת העבודה, אבל גבאי מינה לתפקיד את יואל חסון, שכלל אינו חבר בעבודה, אלא שייך לתנועה של ציפי לבני. ח"כ יחימוביץ', שתמכה בגבאי, מונתה ליו"ר הוועדה היוקרתית לביקורת המדינה בכנסת. גם המינוי הזה מעורר קנאה, בעיקר אצל עמיר פרץ, שבונה בדרכו מחנה מתנגדים לגבאי בעבודה.

נושאים קשורים: