יותר מכל הזמנים בשנה, חביבים עליי במיוחד ימי המעבר בין כיפור לסוכות. בילדותי בבני־ברק, כבר במוצאי החג יכולת להבחין בפניה המשתנות של העיר. ברזלים בקעו מתוך מרפסות, סדינים נמתחו ביניהם והעיר הפכה למושבה בלתי חוקית של סוכות ענק. בכל פינת רחוב צצו באסטות של ארבעת המינים ודוכני קישוטים. בשלב מסוים הקצתה העירייה את שטח פרדס ברמן לקיום שוק ארבעת המינים מסודר. אחיי הגדולים, שעוד לא סגרו אפילו עשרים שנה להיווסדם, כבר הפכו זה מכבר לקונגלומרט ענק שהעסיק תחתיו כמה דוכני־בת. חיש מהר רכשו באסטת ענק ולידה הוצבתי אני, מול ארגז קרחונים מלא בשתייה קרה.

וכך קרה יום אחד, כאשר חסיד הזדמן לדוכן והחל לבחון בזכוכית מגדלת את חודו של אתרוג מהודר. בנו הקטן עמד לצדו ונראה מיובש מהשמש הקופחת, כאשר הבחין לפתע בארגז המשקאות. "טאטע, תקנה לי פחית", ביקש מאביו, שמצדו ענה: אין לנו כסף לזה. הנה כי כן, עומד לו חסיד פשוט למראה ורוכש אצלנו בדוכן אתרוג מהודר בעלות של 200 שקלים, אבל פחית לילד זה כבר יותר מדי בשבילו.

שוק ארבעת המינים. פסטיבל OCD. (צילום: פלאש 90)

כנראה משהו בסוכות מזמן אותם – פסטיבל ה־OCDשל חסידי האתרוגים שכמו הצמח צדק, כל כך מכורים לדל"ת אמותיה של הלכה עד כי לעתים אינם מבחינים בקול בכיו של התינוק מהחדר הסמוך. כזה היה גם הביני"ש הסרוג שנקלע לחתונת חברתי הטובה, ולא הסכים להתמקם בשולחן לפני שישוחח עם המשגיח. עומד לו הצדיק ומתחיל להטריד את אבי הכלה בשאלות, והאחרון מפרפר סביבו במקום לרקוד עם בתו במעגל. עד שניגשה אליו דודתה של הכלה ואמרה: "אם ההקפדה שלך אומרת לא לסמוך על הבשר למרות שיש תעודת כשרות לאולם, שב ליד השולחן ומצדי תנגב חומוס כל האירוע. בזמן שאתה מסתובב כאן עם שאלות על הסטייק והחסה, לא שמת לב שבדרך עברת על אינספור איסורים, ובראשם הלבנת פני המארחים שלך. צדיק אמיתי הוא אחד שמוכן לשלם את מחיר האמונה שלו. אל תפעיל אנשים בשביל העקרונות שלך".

אבל אטימות רגשית אינה רק נחלתם של שומרי מצוות מסוימים. לפני מספר שבועות שודר פרק הפתיחה של "אמא מחליפה", שבו גורו הטבעונות טל גלבוע ביצעה החלפה עם עינב בובליל, חולת ניקיון שסוגדת לאקונומיקה. גלבוע מצאה את עצמה בבית שמתנהל כמו מוזיאון ושהכול בו על טהרת החד־פעמי, ובובליל התקבלה בשלטי אימה על טבעונות ונכנסה לתוך בית לא מאוד מסודר שהחיות בו מקבלות מעמד של בני אדם.

טל גלבוע. אטימות רגשית אינה רק נחלתם של שומרי מצוות מסוימים. (צילום: גיא כושי ויריב פיין, האח הגדול)

בשיאו של הפרק בן זוגה של גלבוע מטיח בה האשמות וקללות וגורם לצאתה מהבית לפני סיום תקופת החילוף.

זהו פרק מופתי שמעלה תהייה חשובה לגבי כל אלו שהופכים את עקרונותיהם לדת – טבעונים וחולי ניקיון, פמיניסטיות רדיקליות ושומרי מצוות דקדקניים. מה קורה לאנשים שהאג'נדה הופכת להיות כל עולמם? האם ניתן להיות קנאים לאידיאולוגיה בלי שמישהו ישלם את המחיר?

בעיצומה של הסערה סביב ח"כ גואטה שהשתתף בחתונת אחיינו ההומוסקסואל, ראיינתי ברדיו את אחד מבכירי הכותבים בציונות הדתית. הוא טען שאדם שומר הלכה לא אמור להשתתף באירוע שעצם קיומו הוא חטא. בתגובה שאלתי אותו האם היה מופיע לחתונת בתו בתסריט דומה, והוא ענה בלי למצמץ – "חד־משמעית לא".

יגאל גואטה. נבוכים מול היחס כלפי שלושה מגזרים: נשים, נכרים ולהט"בים. (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

זה לא שהפריעה לי העמדה שלו, אפשר להבין אדם שעקרונותיו הדתיים מקשים עליו ליטול חלק באירוע כזה. אבל המהירות והנחרצות שבה ניסח את ההצהרה – שמץ של אמפתיה לא נשמע בקולו. בלי לסייג, בלי לומר "זה יכאב לי, אבל אני מקווה שבתי תבין אותי". היעדר הרגש הטבעי הזה, אותו הרגש שמסוגל לשים לרגע בצד את האידיאולוגיה ולשמוע את רחשי האחר, הפגוע, הוא בדיוק המרכיב החסר אצל אנשים שהאג'נדה הופכת להיות כל הגדרתם ומהותם.

הרבה קולמוסים ניסו לנסח את תופעת ההיחלשות הדתית במגזר. קל לומר שהם פשוט עצלנים, אבל אם תחפרו טוב, תגלו שרוב האנשים שמתחילים לאמץ עמדות ליברליות ולדלל את רמת שמירת המצוות עומדים נבוכים מול גישת היהדות כלפי שלושה מגזרים, שמלמדת על עמדתה כלפי האחר: היחס לאישה, היחס לנכרי והיחס להומוסקסואל. שם נמצא הקושי. בחוסר היכולת להכיל את העובדה שבתורה שלך, שאתה כל כך מאמין בה, קיימים אלמנטים של קיפוח והיעדר מענה למצוקותיו של האחר.

ואולי הצדיקים הטהורים באמת, הם אלו שלא דחוף להם לקבול על הרשעה אלא לשמור את צדיקותם לעצמם. ואולי המדרגה הנעלה היא להיות כמו ח"כ גואטה, שמוכיח שאפשר להיות זהיר במצווה קלה כבחמורה בלי להלבין את פני אחיינו. לא עצלנים הם, אלא אנשים שחושבים ומרגישים. לא חפפנים הם, כי אם כאלו שפיתחו רגש בריא לזולת. שמתעקשים למרות האמונה החדה והנוקבת לשמוע גם את קול בכיו של התינוק.

נושאים קשורים: