משפט אחד מהטור הקודם שהתפרסם כאן צד את עינה של עיתונאית ואשת עשייה רבת־פעלים, בעלת אידיאולוגיה קוטבית לשלי, אם להתנסח בעדינות. משפט תמים למראה, שנכתב בעיקר כדי לגוון את השימוש במילה "מתנחלים", כפי שקורה לעיתים מזומנות בעמודים אלה, ולשונו הייתה: "מי שגר בצד המאוורר יותר של הקו הירוק". עד עכשיו לא ברורה לי לגמרי המשמעות הימנית־קיצונית שיוחסה למילים אלה, אבל למען האמת הן נכתבו בהתחשב בהבדלי הטמפרטורות בין מחוזות אזור חיוג 02 לאזור חיוג 03. מי שמתעורר לאחרונה בהרים לבוקר מצנן עצמות וחוזר הביתה למשב רוח מקפיא, עשוי למצוא עצמו בצהרי היום בפגישות עבודה במישור החוף כשהוא לבוש לא כל כך לעניין. טמפרטורת המזגנים שמסתובבת חופשי ברחובות יהודה ושומרון טרם מצאה דרכה לשפלה, שמדי פעם עוד נאלצת להתמודד עם אחוזי לחות מחמירים בעיצומו של סתיו.

ובכל זאת, הפשט שלי היה רחוק מהדרש של העיתונאית ההיא כרחוק בנימין מגוש דן, והיא ציינה את המשפט הזה לגנאי. בסך הכול מדובר בפערי שפה משעשעים שיכולים להביא למתחים, אבל יכולים גם שלא. ובכן, מתברר שזירת הפייסבוק, שמאכלסת תדיר עימותים לא נעימים, משמשת גם להבהרת הספקות ולחיוכים בצידם. השאלה היא עם איזו מוטיבציה נכנסת אליה. ומה שנכון לפייסבוק, נכון שבעתיים לאולפני טלוויזיה ולזירות עימות אחרות.

ארבעת המינים. להשתדל ולמצוא את המכנה המשותף האנושי, הלאומי, כנקודת מוצא לשיח כולו. (צילום: shutterstock)

רגע הדתה וכבר חוזרים: במשך מאות בשנים נהגו לדרוש בבתי הכנסת ובספרות התורנית את מצוות נטילת לולב ולדבר על איחודם של ארבעת המינים לכדי לכידות רוחנית אחת. לולב, הדס, אתרוג וערבה – זה שיש לו טעם ואין לו ריח, זה שיש לו ריח אך אין לו טעם, זה שזכה לשניהם וזה שנעבעך, יצא קירח מכאן ומכאן. אם להזכיר את הסימבוליקה בקיצור נמרץ, כל אחד מהמינים בא לסמל צד אחר הקיים בבני ישראל היושבים בציון או בתפוצות: מי שמלא במצוות אך נעדר מעשים טובים, מי שלהפך, מי שגם וגם ומי שלא ולא. אף אחד מארבעת הנ"לים לא יוכל ליטול חלק במצווה, אם לא יתאחד עם חבריו לכדי צפיפות אחת – לא האתרוג המתנשא עם הטעם והריח, לא הערבות וההדסים ואפילו לא כפות התמרים שהם כעין עמוד השדרה של המצווה המטולטלת כולה. הכול או לא כלום, שכן כידוע ארבעת המינים מעכבים זה את זה.

ארבעת כוכבי המצווה המלווה את ימי הסוכות יכולים לתת את הדעת על ההבדלים המהותיים שביניהם, לסמן לעצמם במדגש צהוב את מה שמפלג אותם ומצמצם אותם לכדי הגדרה על דרך השלילה, אבל בחג הזה הם נדרשים למצוא את המכנה המשותף הרחב ביותר הקיים ביניהם – היותם צמחים – ולהתאחד סביבו. וחז"לינו מבקשים מאיתנו את אותו הדבר.

עד לחורבן הבית השני קוימה מצוות נטילת לולב במשך שבעת ימי החג במקדש בלבד; ברחבי הארץ נטלו את ארבעת המינים ביום טוב ראשון של סוכות לבדו. מאז החורבן תיקן רבן יוחנן בן זכאי שמצווה זו תתקיים לאורך כל החג בכל מקום שהוא. רשמית, נדרשה הרחבה זו מחשש לאמנזיה לאומית, אבל אולי אפשר למצוא בה רמז לכך שעם החורבן הלאומי נדרש מאמץ יתר לאחד את השורות, להשתדל ולמצוא את המכנה המשותף האנושי, הלאומי, כנקודת מוצא לשיח כולו.

אצילות של בטוחים

עד כאן הדתה, ובחזרה אלינו: החלוקה החדה ביותר בחברה הישראלית היא לא בין ערבים ליהודים, לא בין שמאל לימין וגם לא בין ליברלים לשמרנים. עיקרו של הסכסוך הפנים־ישראלי הוא בין אלה ששואפים לאחדות לאלה שמתעקשים להיפרד לאלתר, לשנוא מעומק הלב ולהגביר את המחלוקת. הם נמצאים בכל מחנה ומחנה, מצמצמים עצמם לכדי ממד מחשבתי אחד, מסרבים בתוקף להכיל את השונה מהם, כאילו ויכוח אדיב ומכבד עמו עלול איכשהו להחריד את יסודות האמונה שלהם. הם אלה שממהרים להחרים אירועים ומקומות על בסיס אידיאולוגיה גאוגרפית; הם אלה שתוקפים את מי שמשתתף בשמחות של בני משפחה, בשל הרכב שנוי במחלוקת תחת החופה.

על פי רוב, דווקא אלה שדעתם מבוססת לא חוששים ממגע עם דעתו של האחר. אתה יכול להיות אידיאולוג גדול גם אם נתת לבר־פלוגתא שלך להשלים טיעון עד הסוף, וגם אם ויתרת על אופציית החרם; דווקא אז קורנת ממך אצילות של מנצחים, השמורה למי שבטוח מאוד בעמדתו ולא למי שיודע לצעוק אותה חזק יותר.

התאגדותם החד־פעמית של ארבעת המינים לכדי אריזה אחת למשך שבוע ימים לא באה לומר שכל אחד מהם מוותר על מה שמייחד אותו, אלא שהוא מוותר על ההגדרה העצמית ככזו שנובעת מההבחנה בינו לבין האחר. האתרוג הוא לא זה ש"לא לולב", ההדס הוא לא "ההפך מהערבה". הם מי שהם, כפי שאנחנו מי שאנחנו בפני עצמנו, בגלל המאפיינים שלנו מול עצמנו, עם או בלי שינוי ותמורה בצד האחר. דווקא במצב כזה אנחנו מסוגלים להתעצם ביחד, אחרת אנחנו מעכבים זה את זה וכולנו נשארים תקועים במקום.

שנת תשע"ז הלכה מאיתנו כשהחיבור הטבעי בינינו פרום משהו. אנו מותשים כבר מחילוקי דעות וממאבקים. לא מפני שאין מקום ואנרגיות לסבב העימותים הבא, אלא משום שנראה שכולנו צועקים ולא נשאר מי שיקשיב. פערי השפה בינינו עשויים להיות בסופו של דבר עניין משעשע ששווה הידברות ובירור, מחלוקת לשם שמיים ולשם המדינה שעל הארץ. כזו שסופה להתקיים.

נושאים קשורים: