במבט ראשון, הטבח הבלתי נתפס בלאס וגאס לא קשור בשום צורה ודרך לחיים בישראל. בבתי המרקחת שלנו לא מוכרים תתי מקלע, החוקים שלנו לא מספקים אקדח לכל דורש וברחובות שלנו לא מסתובבים אנשים שמרססים כך סתם עוברים ושבים. אמנם בארץ ישראל לא חסרות בעיות אבל משוגעים עם רובים, תודה לאל, אינה אחת מהן.

אבל אם מרחיבים מעט את היריעה ישנו בכל זאת לקח משמעותי מרצח ההמונים בווגאס והוא הקלות שבהשגת הנשק אצל שכנינו. הרחק מתודעת הציבור, צה"ל, שב"כ, משמר הגבול ולעיתים גם משטרת ישראל, יוצאים מדי לילה לאסוף נשק, להחרים אמל"ח ולנטרל מפעלי תחמושת במרחבי שומרון ויהודה. 'כיסוח דשא' נקראות הפעולות הללו הנערכות בתוככי הכפרים הערביים ובלב הערים הערביות.

יעילותה של המבצעים כה גבוהה עד שבשנים האחרונות מחירי הנשק ביו"ש טיפסו לרף בלתי אפשרי עבור המחבל הממוצע. באופן פרדוכסלי ההצלחה הזו במידה מסוימת הולידה את תופעת טרור הזאבים הבודדים. שכן נשק חם קשה להשיג אבל סכין חדה אפשר למצוא בכל מטבח. המרדף אחרי הרובים, האקדחים הרימונים ושאר כלי המשחית, הציל בעשור וחצי האחרונים חייהם של אלפים. אלמלא היו חיילנו ובחורינו המצוינים עושים את מלאכתם הסיזיפית אזי ברחובות ישראל דווקא כן היו נרצחים באבחה אחת עשרות יהודים ואחרים.

הקביעה הזו לא לקוחה מהאוויר אלא נשענת על הניסיון המר שחווינו בשנות אוסלו. בשבע השנים הרעות שבין נסיגת ישראל מערי יו"ש בשלהי 1995, לבין מבצע חומת מגן ב-2002, צה"ל הקפיד לא להיכנס לאותן ערים. מסיבות מדיניות מטופשות, כוחות הביטחון ראו את מדגרת הטרור הולכת וגדלה לנגד עיניהם אך בחרו לא לעשות דבר. כך מעבר לפינה צמחו מעבדות נפץ, נאגרה תחמושת, נערכו אימונים וגויסו מתאבדים. כולם התפוצצו עלינו באינתיפאדה השנייה על מאות החללים ואלפי הפצועים שהביאה איתה.

כיום, יש אמנם במערכת הביטחון מי שלפעמים שבים ומציעים לחזור למדיניות האיוולת ההיא, ואולם על פי רוב הלקח נלמד. במו ידינו, או בפיקוח הדוק על הכוחות הפלסטינים, ניצני טרור ניגדעים מיד כשהם מרימים ראש. ככה, במדיניות חכמה ומוצדקת, נחסכים מרחובותנו מעשי קטל המוניים, אמנם מסיבות לאומניות, דוגמת לאס וגאס.

אך יש דבר מה נוסף שמאפשר את 'כיסוח הדשא' וגם עליו לא מדברים. לכוחות הביטחון יש את ההצדקה המוסרית והיכולת המבצעית להגיע בקלות לכל ביצת טרור ביו"ש, כתוצאה מהפריסה הרחבה של ההתיישבות היהודית בשומרון וביהודה. הישובים הם עוגני ביטחון במרחבי השטח שכן בהעדר נוכחות אזרחית, הן הציבור, הן העולם, לא יבינו בשלב מסוים מה ההצדקה לשליטה הצבאית. זה מה שקרה בדרום לבנון וברצועת עזה וזה פשרו של העיקרון הציוני העתיק לפיו "ביטחון והתיישבות הולכות יחדיו".

אז כן, הטבח תודה לאל לא קשור אלינו, אבל שיעור ללמוד ממנו בהחלט יש.

נושאים קשורים: