המסורת הבודהיסטית, שמספרת על ציר ההתפתחות הרוחנית של בודהה, מתארת מאמץ עיקש ומתמשך של אביו של בודהה למנוע מבנו את המפגש עם הסבל האנושי. חרף מאמצי האב, הפגישה הדרמטית של הבן עם הסבל האנושי הייתה בלתי נמנעת. מפגש זה היווה נקודת אל-חזור בחייו של בודהה. מכאן ואילך, הוא יתמסר לחיים רוחניים, שמהווים תגובה למפגש הישיר שלו עם הסבל האנושי.

נרטיב זה ממחיש את העובדה, שמפגש אמתי עם כאב וסבל מחולל תמורה נפשית עמוקה. מי שמאפשר לעצמו מפגש כזה, אינו יכול להחזיר את גלגלי הזמן אחורה. ישנה כמובן יותר מדרך תגובה אחת לנוכח מפגש אמתי עם הסבל האנושי, אבל אין שום דרך להימנע מלהגיב אליו. ההבדל בין דרכי התגובה השונות הוא רק בעוצמה, בכיוון, ובמידת המודעת של האדם לאופן שבו המפגש עם הסבל מכונן ומכוון את חייו.

"רק שנינו" (הספריה החדשה, 198 עמודים) הוא ספר הפרוזה הראשון של הרב אלחנן ניר, ר"מ בישיבת "שיח יצחק" ועורך מוסף ההגות בעיתון מקור ראשון, לאחר שבאמתחתו שלושה ספרי שירה ושני ספרי עיון מוערכים ומצליחים.

כמי שיצא לאור לרשות הרבים הספרותית בנתיבי השירה והעיון, ניתן היה לחשוש ממכשול כפול שניצב בדרכו הספרותית החדשה של ניר: כתיבה שמתאפיינת בפיוטיות-יתר, שבה וירטואוזיות לירית באה על חשבון שימוש בשפה קולחת וישירה, ומאידך, כתיבה כבדה, "מחנכת", עמוסה לעייפה של רעיונות והגיגים כיאה לספר עיון, שנכתב על ידי רב-מחנך.

כבר בתחילת הקריאה של הספר, מתפוגג לחלוטין החשש מפני ליריות-יתר או פילוסופיזציה מכבידה ומעייפת. למעשה, כישרונו הלירי ויכולותיו העיוניות של ניר מתמזגות היטב ובמינון מדויק, ומאפשרים לקורא ליהנות מיצירה ספרותית שמחוללת בדיוק את מה שפרוזה טובה ואיכותית אמורה לעשות – לסחוף את הקורא מבחינה רגשית תוך כדי הקריאה, ולהשאירו בסיום הקריאה עם הרהורים, סקרנות, ורגש הומה.

במרחק נגיעה

"רק שנינו" מספר את סיפורו של יונתן להבי, שמתקשה למצוא את הדרך ליצירת חיים של זוגיות מלאה עם אשתו, אליסה. בקריאה שטחית, נסיבות חיים ובני משפחה מהווים גורם חוצץ בינו ובינה. אולם קריאה מעמיקה יותר חושפת, שנסיבות החיים ובני המשפחה מהווים בעיקר גירויים חיצוניים, שמפעילים אזורים רדומים ורגישים בנפשו הקרועה של יונתן, ומערערים את שלוותו הפנימית. הכאב העצור שנשא בקרבו יונתן במהלך שנותיו כנער וכבחור ישיבה צעיר הם אלה שחוסמים בפניו את המסוגלות ליצירת זוגיות אינטימית ומתמסרת עם אליסה.

בני משפחתו של יונתן להבי מתוארים כמי שמצויים בדרגות שונות שבין חיים ומוות. האב, הוא חי-מת, ספק הלום קרב, שמתהלך כחי אך נוכחותו בולטת בהיעדרה, איש מבטיח ורב כישרונות, שכוחו תש באופן הדרגתי עם כל מהלומה שהחיים מזמנים לפתחו. האח הצעיר של יונתן, עידו, מת מסרטן, אך רוחו חיה ומרחפת, בעיקר אצל האם, שממאנת להתאבל על בנה.

אח אחר, מיכה, סובל מהתקפי מאניה, והוא נע בין הקטבים של החיים והמוות. כחולה נפש הוא נחשב מבחינה חברתית כמת (מי תרצה להינשא לאחד כזה? מי ייתן לו להיות חייל בצה"ל?), ומאידך, הוא בבחינת מי שחי אף יותר מאחרים, גדוש בעוצמות עודפות של חיים ועשייה אלטרואיסטית, נטול ביקורתיות משתקת ומסרסת.

גם בתא המשפחתי הנבנה של יונתן ואליסה, עלילת הספר מתרחשת בין ציר המוות לציר החיים. בני הזוג, שמתאוששים מחוויה טראומתית של הפלה, נמצאים בעיצומו של היריון נוסף, שבו מתפתח וצומח לו עובר חי, פרי בטנם הראשון.

ובין כל אלה, נפשו של יונתן להבי אינה מוצאת מנוח, וכמהה לנפש שתבין את הקושי לחיות בצל משקעי העבר ואתגרי ההווה. זיכרון האח שמת, לצד הנאמנות, המחויבות, ואף מידה לא מבוטלת של הערצה לאח חולה הנפש, מהדהדים בנפשו של יונתן, ואינם מניחים לו להתמסר באופן מוחלט לבניית החיים החדשים עם בת זוגו.

בין ציר המוות לציר החיים. "רק שנינו" (כריכת הספר)

נגד הרוח

"רק שנינו" נוגע לא רק בעולם הנפש, אלא גם בעולם הרוח. ניתוח עולמם הפנימי של הדמויות חושף עמדות עקרוניות ומעוררות מחשבה בנוגע ללימוד התורה, לעולם הרוחני, ולמבנה החברתי של החברה הדתית-לאומית לגווניה. עם זאת, נראה שהספר מבקש בעיקר לגעת בעולמו הרגשי הסוער והמושתק של יונתן להבי, ויעיד על כך המשפט המקדים לספר, שהוא ציטוט מתפילה שנאמרת בחג הסוכות: "נפש מבהלה הושע נא".

מהי אותה בהלה, שהנפש מבקשת ישועה ממנה? נראה, שמחבר התפילה מבקש מהאל להימלט מגורל כדוגמת זה שמופיע בפסוקי הקללה בתורה, בהם מתוארת בהלה שתוצאותיה מדיבות נפש (ויקרא כו טז). על פי פירוש ר' חזקיה בן מנוח, הבהלה והחרדה המתוארות בקללה הן ההיפוך של "וישבתם ואין מחריד", היינו, הישיבה הבוטחת והגאה, שמתוארת בפסוקי הברכה.

גם יונתן להבי מבקש להימלט מהבהלה והחרדה הקיומיים שאופפים אותו מבפנים ומבחוץ. מאחיו החי שמעורר בו בהלה בהווה (עמ' 16), מאחיו המת שעורר בו בהלה בעבר (עמ' 114), מהעובר שעומד להפכו לאבא בעתיד (עמ' 70), ומחיי דת קשוחים נעדרי אל, חופש וחמלה (עמ' 103, 105, 174). לא רק יונתן מבוהל, אלא גם סביבתו הקרובה נוטה למזג נפשי זה, כולל אביו (עמ' 22) ואשתו (עמ' 101), בניגוד, כמובן, לאחיו המאני (עמ' 24). נפשו המבוהלת של יונתן עומדת כניגוד לסביבה שבה גדל, ההתנחלות בארות, שיושבת בבטחה ובאין מחריד.

אלא שבהלה זו, למרות הקללה שבה, טומנת בחובה גם ברכה. הבהלה סודקת את תחושת הגאווה שיש בחיי ברכה ושפע, בקרב מי שיושב באין מחריד. עובדה זו נכונה הן ביחס לפרט והן ביחס לקהילה. וסדק זה, שלעיתים אמנם פוצע ואף שובר את הנפש, מאפשר לאחר להיכנס ללבו ולנפשו של הנבהל. אלמלא היה יונתן להבי יודע בהלה מהי, ספק אם הייתה בו אצילות הנפש, החמלה והאחריות שהוא מפגין כלפי סביבתו, כפי שבא לידי ביטוי ביחסו כלפי אחיו החולה. במקום שאין אנשים, דווקא הוא זה שמתעקש להיות איש.

יתרה מכך. ליבה של אליסה נקשר עם נפשו של יונתן, דווקא בעת שתיאר בפניה את עלילותיו עם אחיו, בעת שהיה האח "המלך מיכה הראשון". וכך, אותו אח, שמצד אחד מפריע לבניית הקשר בין בני הזוג, הוא זה שחצב בנפשו של יונתן את הרגישות והאכפתיות שאליסה כה אוהבת. והקורא שואל את עצמו: במידה ומיכה היה נעלם לפתע פתאום מחייו של יונתן, האם הזוגיות בינו ובין אליסה הייתה פורחת? ואולי להיפך, אם מיכה לא היה "המלך מיכה הראשון", אולי גם יונתן לא היה אותו יונתן, שבו אליסה התאהבה מלכתחילה? האם ייצא הספדו של יונתן בשכרו? האם יוכל יונתן להגיע מידת בהלה אופטימלית, שמאפשרת רגישות אך גם בעלת חוסן? נראה ששאלות אלה הן חלק מן השאלות, שעמן נשאר הקורא בסיום הקריאה של הספר.