שופטי בג"ץ דחו את העתירה נגד הנחייתה של נשיאת העליון מרים נאור לשופטים המועמדים לקידום שלא להיפגש ביחידות עם הפוליטיקאים החברים בוועדה לבחירת שופטים. השופט יצחק עמית קיבל את עמדתה של נאור, וקבע: "לא רק שלא מצאתי כי ההנחיה לוקה בחוסר סבירות, נהפוך הוא. הטעמים העומדים בבסיס ההנחיה – שמירה על מעמדה העצמאי של הרשות השופטת וחיזוק אמון הציבור בשופטיה – הינם טעמים חשובים וראויים".

את העתירה הגישה התנועה למשילות ודמוקרטיה נגד נשיאת העליון נאור, בדרישה להורות על ביטול הנחיית הנשיאה למנוע מפגשים של שופטים עם חברי הוועדה למינוי שופטים. "ההנחיה פוגעת ביכולתם של חברי הועדה לבחירת שופטים לבצע את מלאכתם נאמנה, פוגעת בציבור השופטים המועמדים לשיפוט, ויותר מכל פוגעת באמון הציבור בבית המשפט", נכתב בעתירה.

ואולם השופט עמית, אשר דחה את העתירה, השיב בפסק הדין כי "קיימת חשיבות ליצירת תנאים הולמים עבור אותם שופטים המבקשים קידום לערכאה גבוהה בפני הוועדה לבחירת שופטים, כך שלא יהיו נתונים ללחצים פוליטיים וכדי שתימנע מראית עין של תלות בעיני הציבור הרחב".

עוד כתב השופט כי "קשה להלום, בלשון המעטה, כי אמון הציבור במערכת בתי המשפט יגדל, אם הציבור ידע כי שופט פלוני זכה בקידום לאחר פגישה בארבע עיניים עם פוליטיקאי או עם חבר לשכת עורכי הדין בוועדה. אין לי אלא לצטט מדברים שנאמרו בפרוטוקול הוועדה הנזכר לעיל, על ידי נציגת לשכת עורכי הדין: 'אתה יודע מה יקרה אם נראה כל יום תמונה בעיתון של שופט נכנס לחבר כנסת זה או אחר?', והדברים ברורים".

השופט יצחק עמית (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

השופט הוסיף: "אכן, פשוט בעיני כי מראית העין עלולה להביא לפגיעה באמון הציבור ובעצמאות המערכת. אפילו אניח כי יש בהנחיה מושא דיוננו כדי לפגוע ביכולתו של חבר ועדה זה או אחר להתרשם ממועמד פלוני דווקא בפגישה 'אחד על אחד', הרי שמדובר בפגיעה שולית ביותר. 'פגיעה' זו, אם בכלל, בטלה בשישים מול התכלית של שמירה על העצמאות השיפוטית, אמון הציבור ותדמיתה של מערכת בתי המשפט כמערכת מקצועית א-פוליטית. בהיבט זה, לא רק שההנחיה סבירה ונטועה היטב במתחם הסבירות, היא אף מתבקשת, שלא לומר מתחייבת, ולא בכדי הייתה זו ההתנהלות הראויה והרצויה במערכת המשפט מימים ימימה".

עורכי הדין שמחה רוטמן וזאב לב, ממגישי העתירה, כתבו בעתירתם כי מלבד היעדר הסמכות להנחות את השופטים, ההנחיה של הנשיאה נאור לא פורסמה כחוק, וניתנה בעל פה. לדבריהם חובה זו נקבעה בפסיקת בית המשפט העליון, והיא מחייבת פרסום בכתב של הנחיות מנהליות. עוד נטען כי חובה זו אף נקבעה בחוק חופש המידע מאוחר יותר: "רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור את ההנחיות המנהליות הכתובות שעל פיהן היא פועלת ושיש להן נגיעה או חשיבות לציבור".

בעתירה נכתב כי "לא ניתן לקבל קיומה של הנחיה מנהלית בעלת השלכות כה חמורות על זכויות הפרט ובכלל זה חופש הביטוי, חופש העיסוק וכבוד האדם של ציבור השופטים מחד, ועל האינטרס הציבורי בשקיפות ובמיקסום המידע בידי חברי הוועדה לבחירת שופטים מאידך, אשר לא פורסמה מעולם בכתב, ובוודאי שאינה עומדת לעיון הציבור או אף הפרטים הנפגעים ממנה".

הנחיית הנשיאה לא פורסמה כחוק. עו"ד שמחה רוטמן ( )

כמו כן תקפו בתנועה למשילות את ההנחיה של נאור, וכתבו בעתירה לבג"ץ כי נשיאת העליון "שברה את מאזן המידע, ולמעשה פועלת להדיר את רוב חברי הוועדה לבחירת שופטים מגישה לשופטים שאותם הם צריכים למנות".

עוד נכתב בעתירה: "התנהלות זו הינה בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית, ופגיעתה באמון הציבור בבית המשפט ובעומדים בראשו קשה… משכך, לוקה ההנחיה בחוסר סבירות קיצוני, משלא נתנה משקל ראוי לפגיעה שהיא מייצרת באמון הציבור, ובתחושה הקשה של הליכי מינוי שופטים המתנהלים במחשכים על ידי קבוצה סגורה הממנה את עצמה, בניגוד לחוק ולכללי המשפט המנהלי הישראלי".

בתנועה למשילות ודמוקרטיה ביקרו הן את תוכן פסק הדין, והן את אופן קבלת ההחלטה ללא הזמנת העותרים לדיון. בתגובה לפסק הדין של בג"ץ שדחה את העתירה נמסר מן התנועה: "בלי לקיים דיון או לקבל תגובה, ובניגוד לתקנות סדר הדין, בג"ץ הוציא פסק דין שמגבה את הנשיאה מרים נאור. הקפדה על כללי הדיון והמשפט, בדיון רגיש שבו עוסק בית המשפט בסמכות הנשיאה, נדרשת באופן מיוחד, ותמוה מדוע פעל בית המשפט באופן זה. מתן פסק הדין עומד בסתירה לסדרי הדין הקובעים כי יש לזמן את העותר לדיון, ורק עתירה שאינה מראה עילה על פניה, ניתנת לדחייה. במקרה זה השופטים העדיפו משום מה לדון בטענות התנועה למשילות ודמוקרטיה באריכות רבה, אך במעמד צד אחד, תוך פגיעה בזכות הגישה לערכאות וללא תקדים.

"לגופו של עניין: הנשיאה מרים נאור בתשובתה לא הצביעה על חוק, תקנה ואפילו פסיקה המסמיכים אותה להנחות הנחיות כפי שהורתה לשופטים. ותמוה שבית המשפט לא דרש ממנה לעשות כן. הציבור בישראל צריך לשאול את עצמו כיצד שבוע ימים בלבד חלף מאז הוגשה תגובת נאור לבג"ץ, ומיד יצא פסק דין המגבה אותה מבלי לתת לעותרים את יומם בבית המשפט. יש לתהות האם בג"ץ היה פועל כך לו היה מדובר בעתירה נגד כל גוף שלטוני אחר".