התקווה 6 חביבי הפלייליסטים, בלקן ביט בוקס הבינלאומיים ודודו טסה שבאמתחתו למעלה מעשרה אלבומים, הם רק חלק מהאמנים הוותיקים והמצליחים עמם חולק כעת הראפר טונה את הכבוד למופע השקה סולד אאוט בהאנגר 11 בנמל תל אביב. ההבדל הגדול הוא, שבמקרה שלו מדובר בהשקת אלבום סולו שני בלבד, או כמו שהוא בעצמו ציין בהדרן – "תודה שקניתם כרטיסים להופעה לפני ששמעתם אפילו את האלבום שעדיין לא יצא, זה ממש לא מובן מאליו".

כן מובן מאליו, לכל מי שעקב אחרי טונה והמצעדים בחודשים האחרונים, הוא שאף אחד מאלפיים בני ה-18-35 שאחראים לסולד אאוט בהאנגר לא התאכזבו מהאלבום החדש, "טונהפארק", להפך. האלבום המעולה הזה, שכל רשימת אלבומי השנה תשע"ז תהיה ריקה בלעדיו, הוא דוגמה מעולה לחשיבות ההיפ הופ המקומי למיינסטרים שלנו ולעוצמתו, הן בזכות איכות ההפקה, הן בזכות שיתופי הפעולה חוצי הדורות והסגנונות וכמובן – בזכות המוזיקה הנהדרת שמצליחה לגעת בלב, להזיז את הרגליים, לבטא עמדה וגם לנער את הפלייליסט הגלגלצי מאבק התבניתיות המאוסה שלו, וזאת בלי שום ריאליטי שיכיר את הטאלנט לקהל צופי ערוץ 2.

אמנם, איתמר זהר מעיתון "הארץ" (24.9.17) החליט שאין כזה דבר בכלל היפ הופ ישראלי, ושמה שנצ'י נצ', טונה ואחרים עושים רק מדגדג מלמטה את העבודה של "הדג נחש", הדבר הכי קרוב להיפ הופ בישראל אבל עדיין לא באמת זה, לדידו. זה בדיוק כמו אותו ויכוח סתמי על הגדרת המוזיקה השולטת בנוף כ"ים תיכונית" או "מזרחית" – ההבדל קיים, אין על זה ויכוח, אבל ההגדרה עצמה לא רלוונטית כהוא זה, פרט לחול בעיניים וזלזול במוזיקאים שהצליחו בכוחות עצמם לעשות מה שהרבה מאד אחרים לפניהם לא הצליחו.

הז'אנר הזה כאן, בועט, מכסח, עוצמתי, מרגש, לעתים אף מפעים, ובניגוד גמור לכתוב באותו מאמר סתמי – גם בעל אמירה פוליטית לא מתפשרת ומסרים חזקים – הן של התנגדות ומרד והן של חיבור, קבלה ואהבה. השורשים של הסגנון אי שם בברונקס ולא בפתח תקווה, הראפרים המקומיים לא מתיימרים להגיד לשנייה שהם המציאו משהו חדש ובאותה נשימה גם לא מסתמכים רק על דיג'יי או מכונת תופים שילוו אותם בזמן שהם שרים, אלא בונים סביבם להקות שהן להקות רוק לכל דבר. אבל כל זה לא הופך את המהות הבסיסית של התנועה המקומית הזאת לפחות היפ הופ. זה פשוט היפ הופ ישראלי. פשוט וטוב.

חשוב היה לי להתעכב על כל זה בפתח סיקור הופעת ההשקה של האלבום המדובר, משתי סיבות. הראשונה – הקהל הנאמן של טונה, שדי להעיף בו מבט אחד כדי להבין עד כמה הרווה הראפר את צימאונו למוזיקה מיינסטרימית שלא מזלזלת באינטליגנציה של הדובר או של מאזיניו. הקהל הזה, שמדקלם – לא רק את "גם זה יעבור" או "יא' 2", אלא את כל השירים, ללא יוצא מן הכלל, בלי להחסיר מילה, הוא לא קהל של להיטי רדיו, אלא קהל של היפ הופ, לכל דבר ועניין, מה שגם מעיד על סוג של ניצחון מובילי הז'אנר העכשוויים, שבנו בכוחות עצמם את הסולם להאנגר ולאמפי שוני, שלב אחר שלב, טיפת זיעה אחר טיפת זיעה.

שמישהו יגיד להם שזה לא היפ הופ. הקהל בהאנגר 11 (צילום: ליאור כתר)

וטונה מודע לכל זה. אם לשפוט על פי רמת ההתרגשות שהביע לאורך השעתיים בהן הופיע, אולי קצת יותר מדי, אפילו, וזו הסיבה השנייה. את הדרך המדוברת הזו לפסגה הוא הנציח בשלל סרטונים שהוצגו לאורך הערב, "הבת מצווש הכי מוגזמת בהיסטוריה", כפי שהוא כינה זאת, הגדרה שמסגירה דווקא צניעות ופליאה של ילד תמים שלא מבין למה מגיע לו כל הטוב הזה, טוב שמתבטא – מעבר לאלפי אנשים מדקלמים את השירים שלך עם הידיים באוויר כאילו לא אכפת להם מכלום, גם בווידאו ארט סופר מושקע, תאורה ותפאורה מרהיבות שלא היו מביישות אף שועל פלייליסט ותיק בהרבה ממנו, להקה נהדרת סביבו ושורה ארוכה של הופעות אורח, כל אחת מרתקת ומרשימה יותר מהשנייה, ויתכן גם שחסרת תקדים להופעת השקה בישראל (מיקי גבריאלוב, עדי אולמנסקי, צליל דנין, אורטגה, רד בנד והטריו A-WA, שמתבררות להיות התוספת הכי נכונה לכל הופעה. מכל משתפי הפעולה באלבום החדש, בלט בחסרונו, לפחות עבור כותב שורות אלה, הראפר הלא מוכר "קספר", שאחראי לאחד הבתים הכי מרגשים ב"טונהפארק").

טונה מארח את A-WA בהאנגר 11 (צילום: ליאור כתר)
טונה מארח את מיקי גבריאלוב בהאנגר 11 (צילום: ליאור כתר)
טונה מארח את עדי אולמנסקי בהאנגר 11 (צילום: ליאור כתר)
רד אורבך מתארח אצל טונה בהאנגר 11 (צילום: ליאור כתר)

ההתרגשות הזאת, שנובעת מהקושי לעכל את ההישגים המרשימים שהתנקזו עבורו ללילה חגיגי אחד, ניכרת כאמור בשלל דוגמאות לאורך הערב. הישירות והכנות שלו מייצרים חיבור קרוב ככל הניתן לקהל שצבא על ירכתי הבמה שעה ארוכה בטרם ההופעה התחילה, ההתרגשות שלו נוגעת בצופיו באופן נדיר. אי אפשר להתכחש לאימפריה שנבנתה מסביבו, או כמו שנצ'י נצ', אחד מאורחי הכבוד של הבת מצווש, אמר בעודו מסתכל לחברו הוותיק בעיניים ומצביע על הקהל: "תראה איזה פסיכי אחי, תראה מה עשית". שלט הניאון "טונהפארק" דולק מעליו, מאחוריו מוקרן על מסך ענק קטעי וידאו משפחתיים מילדותו וסרטונים שצילם מהתקופה שנלחם על כל מאזין אופציונלי בארץ, שמביעים הלכה למעשה את הדרך הארוכה והמפותלת שעבר עד לבמה של ההאנגר, אבל במובנים רבים – הוא אותו ילד מפתח תקווה שעדיין מתחנן מעורכי מוזיקה לשמוע את הסינגל האחרון שהוציא, מחכה לפרוץ, מופיע בכל הארץ בחינם עבור בודדים, חדור אמונה אבל גם מתוסכל מכמויות הסירובים שקיבל והסינגלים שהוציא ולא זכו לאזכור באף תחנת רדיו.

תראה מה עשית. נצ'י נצ' וטונה בהאנגר 11 (צילום: ליאור כתר)

השילוב הזה של כנות, תמימות, צניעות, הגשמה, פליאה ומגבת ספוגת זיעה על כתפו מריצות הלוך ושוב לאורך הבמה, יוצרים את ההרגשה הכי קרובה למגע בלתי אמצעי בין אמן למעריציו. ההרגשה הזאת תופסת את הצופים בו בבטן, והופכת אותם – לא לקהל שלו, אלא לשותפים שלו בעשייה, לדרכו, להישג המרשים הזה, הבת מצווש פארק של טונה. ואולי זה ההבדל הכי מהותי בין טונה, נצ'י ושות', לבין ראפרים "אמיתיים" בארה"ב – תחושת השותפות הנפלאה הזאת, שמפרפרת פרפרים של אמת אותנטית ולא מסחרית בבטן, למרות כל ההפקה המרשימה מסביב.

במרחק נגיעה. טונה בהאנגר 11 (צילום: ליאור כתר)

כמובן שלכמויות ההתרגשות הזאת יש גם מחיר מקצועי, שהתבטא בפעמים רבות בהן נחנק הראפר באמצע שיר, שכח מילה או משפט, או את סדר ההתרחשויות בהופעה (ממשיך לדבר בזמן הקרנה -"אה, אני מדבר על הסרט? סליחה, תראו סרט", או עומד ושותה מים כשכל הלהקה כבר ירדה מהבמה – "אה, הייתי צריך לסיים פה את ההופעה, סליחה, אני מתרגש"). אבל עושה רושם שזה לא הפריע לנוכחים כלל. מה שכן הפריע, לפחות לכותב שורות אלה, זו הקללה המוכרת והנדושה של ההאנגר, סאונד שטוח ובולעני, שלא פעם גם מתבטא בתקלות.

במקרה של טונה, הראפר וצוותו אפילו היו מוכנים לתקלות שכנראה לא משנה מה, אי אפשר שלא יתקיימו במקום הזה, עם שקופית מיוחדת "תקלה – המתקן בשיפוץ עמכם הסליחה", במתכונת אווירת ה"טונהפארק", וכן בעצירת שיר באמצע על בגלל קרעכככצץ צורמני, שלווה בהסבר "תקלה, קורה, עכשיו נעשה את זה כמו שצריך, עם זיופים אמיתיים". היו גם מספר רגעים בהם המיקרופון של טונה פשוט הפסיק מלפעול, ואחרים בהם קולו נשמע כמו בוקע מבטן לווייתן, עניינים שבשגרה בהאנגר 11, שכבר נמאס להתייחס אליהם, אבל גם אי אפשר שלא.

בשורה התחתונה, הופעת ההשקה של "טונהפארק" אכן תיזכר כבת מצווש מוגזמת, בקטע טוב, בזכות ים אורחים ושיתופי פעולה יפהפיים, הפקה מרשימה ביותר, ושמחה אדירה, במובן זה שאלפיים אנשים אשכרה באו לשמוח עם חתן האירוע, שקצת התבלבלו לו המילים בעת דקלום הברכה שנשא בין הריקודים למנה העיקרית, ואולי גם יתבלבלו לו המילים בהופעת ההשקה של האלבום הבא שלו (שבקצב הזה עלולה אפילו להיות בקיסריה), אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, סלחו לו. אחרי הכל, זו הבת מצווש שלו. נתראה בסוויט סיקסטין.

טונה בהאנגר 11 (צילום: ליאור כתר)
התרגשות עצומה. טונה בהאנגר 11 (צילום: ליאור כתר)
קהל היפ הופ נאמן. טונה בהאנגר 11 (צילום: ליאור כתר)