"אף שחלפו מאז 44 שנים, הזעם על האירועים שקדמו למלחמת יום הכיפורים עדיין מפעפע בכל נימי נפשו של צבי זמיר, ראש המוסד באותם ימים. רגע לפני המתקפה שהדהימה את צה"ל, קבע זמיר חד-משמעית על סמך הידיעות שבידיו כי מלחמה עומדת לפרוץ – אך ראש אמ"ן אלי זעירא ושר הביטחון משה דיין בחרו שלא להאזין לו. "הם חשבו, וראש אמ"ן אף אמר את זה, ש'צביקה הוא מפקד המרגלים ותו לא'", מספר זמיר. "זעירא סבר שהעבודה שלי היא להביא את הידיעות, לשים אצלו על השולחן, והוא זה שיעשה את ההערכות".

באותם ימים הייתה לאמ"ן בלעדיות על ניתוח הידיעות שנאספו ועל הצגתה של "הערכת המודיעין הלאומית". "אני כראש המוסד הבהרתי למשה דיין שאני כפוף לראש הממשלה, וכך אעבוד. הוא לא זימן אותי ולו פעם אחת לפורום הקבוע שקיים, 'פורום שר הביטחון', שם גובשו עיקרי ההערכות שהובאו בפני ראש הממשלה והקבינט הביטחוני. כששאלו אותו למה, הוא אמר: 'צבי זמיר הוא איש של גולדה'.

"הכעס שלי עליהם זה משהו שמתגלגל לאנשים שהכרתי, ושנפלו במלחמת יום הכיפורים. זה לא היה צריך לקרות. השחצנות, היוהרה. אני לא יודע איפה אנשי אמ"ן למדו מודיעין. ומעל כולם היה משה דיין, שגרם בכל שירותו נזק לעם ישראל. הוא היה כריזמטי, לחיוב ולשלילה, סחף מבחינה פוליטית ואף היה נערץ בארץ ובעולם, אבל היה איש אסוני לצבא".

המודיעין האיכותי שהיה בידי זמיר באשר לסיכוי למלחמה, הגיע מאחד המקורות הטובים ביותר שהפעיל המוסד אי פעם: אשרף מרואן, בכיר בצמרת השלטון בקהיר ומקורב לנשיא מצרים אנואר סאדאת. "הוא הגיע אלינו בשביל כסף. כשהמוסד גייס אותו בלונדון, התכנסנו בתל-אביב והיינו נרגשים מכך שאנחנו מצליחים להשיג סוכן איכותי שכזה", מספר זמיר. "יתרונו של מרואן לא היה בדיווחים על ציוד צבאי וכדומה, כי הוא לא היה איש צבא. הוא נתן בהתחלה ידיעה על טנקים. קיימנו ישיבה ואמרתי: 'אם הוא ימשיך לתת לנו מספרים של טנקים, לא צריך אותו. מידע כזה יש לנו ממקורות אחרים. הכי חשוב שנצליח לעלות איתו לרמה האסטרטגית והאופרטיבית הגבוהה ביותר: לישיבות הקבינט המצרי'. אנשים סביב השולחן חשבו שצביקה חולם חלומות. רחביה ורדי, איש מוסד מנוסה, אמר לי: 'צביקה, אם אתה רוצה להשיג את מה שאתה אומר, רק אתה צריך להיות קצין האיסוף של מרואן'".

וכך היה. זמיר כראש המוסד נהג לנסוע בעצמו לאירופה, לשבת עם מרואן, ולקבל ממנו באחד-על-אחד מידע רגיש ביותר. "שמתי בפניו את הטקטיקה המצרית שהייתה ידועה לנו, והוא יכול היה לאשר אם דיברו על כך או לא. הוא אימת את הידיעות שהיו בידינו. אופי הקשר בינינו היה של עיסוק בתחום הצבאי הקריטי, תוך דגש על הבנת הכוונות המצריות והיכולת לבצען. לא שאלתי אותו אם יש סיכוי להסכם שלום עם מצרים, והיה מי שכעס עליי בשל כך. אבל היו פורומים אחרים שבהם נידונה שאלת השלום".

"מעל כולם היה משה דיין, שגרם בכל שירותו נזק לעם ישראל", משה דיין. (צילום: משה מילנר/ לע"מ)

האם ההצעות להסדר מדיני עם סאדאת היו רציניות? האם גולדה הייתה יכולה למנוע את מלחמת יום כיפור לו נעתרה להן?

"אילו ההצעות היו בנוסח 'נשב ונדבר', זה דבר אחד, אבל ההצעות אמרו שישראל תחזור לגבולות שהיו לפני מלחמת ששת הימים. סאדאת שיגר שליח לארה"ב, וכיוון שעסקתי במודיעין, אני יודע מה היה שם בשיחה הזו. שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר אמר לו: 'כבר הייתה לכם מלחמה, הישראלים הביסו אתכם, עכשיו הם יביסו אתכם שוב'. סאדאת חזר לקצינים ואמר: 'תהיה מלחמה'. בשלב מסוים ידענו שאין סיכוי להידבר איתו".

בלילה שבין חמישה לשישה באוקטובר 1973, ליל יום הכיפורים, התקשר זמיר מלונדון לראש לשכתו פרדי עיני, והכתיב לו מברק עבור גולדה ובכירי הממשלה והצבא. תהיה מלחמה, קבע שם זמיר, שעות אחדות לפני שזו אכן פרצה. המברק הזה היה מבוסס על התרעה חמה ממרואן, שפרש בפני זמיר את כל תוכנית המלחמה של המצרים. "במברק אמרתי להם שהצבא המצרי והצבא הסורי עומדים לפתוח במתקפה על ישראל 'מחר לפני החושך', וכי המערכה תיפתח בעת ובעונה אחת בחזית סואץ ובחזית הגולן 'על פי התוכנית המוכרת'".

"ראש הממשלה הפסיקה לייחס משקל להמלצות שר הביטחון". מאיר ודיין בגולן. (צילום: רון פרנקל/ לע"מ)

איך הגיבו למברק שלך?

"דיין וזעירא עדיין חשבו שלא תהיה מלחמה. כנראה הם הסתמכו על היכולת שלהם לקרוא את ליבו של סאדאת. לעומת זאת הרמטכ"ל דדו וגולדה קיבלו את דעתי. אני לא רק אמרתי שהמלחמה תצא לפועל, אלא גם הבאתי חודשים קודם את התוכנית האופרטיבית של סאדאת ואת יעדיה. באמ"ן לא התייחסו, ונצמדו לתוכניתו של נאצר, שהייתה שונה. כך קרה שבימים הראשונים למלחמה תקפו אותנו פעמיים ויצאנו מוכים. איבדנו מאות חיילים וטנקים".

לו חיל האוויר הישראלי היה יוצא בבוקר יום הכיפורים לפעולת מנע, זה היה יכול למנוע את המתקפה המצרית-סורית?

"אני לא יודע להגיד. חשבו שכן. עוד לפני שנסעתי ללונדון, קיבלנו התרעה על מלחמה שתיפתח בין 1 ל-7 באוקטובר. ראש הלשכה שלי העביר את זה לאמ"ן, ואמ"ן אמרו שהידיעה לא נכונה. הפריע להם שעם הידיעה ניתן 'קוד הפעלה' של הצבא המצרי, והם ידעו שהקוד הזה לא נכון. ומה התברר? שהיה להם קוד אחר".

זמיר סבור שנעשה לגולדה עוול גדול, בדימוי שנוצר לה כאחראית למחדל יום הכיפורים. "ראש הממשלה האמינה לי כבר אז, אבל בגלל שבמשולש הזה של ראש אמ"ן, שר ביטחון ורמטכ"ל לא הייתה לה תמיכה, היא הייתה במצב בלתי אפשרי. גולדה אמרה שאין לה דרך לעשות את זה, ושלא ישמעו לה. יגידו שהיא רצה אחרי 'השיגעונות של צביקה'. אחרי שפרצה המלחמה, היא חדלה לייחס משקל להמלצותיהם של דיין וזעירא.

"ראש הממשלה האמינה לי כבר אז", גולדה מאיר. (צילום: פרנקל רון/ לע"מ)

"גולדה הייתה זו שקיבלה לבסוף את כל ההכרעות האסטרטגיות. היא החליטה על גיוס מילואים, ואחר כך, בדיון מכריע בעניין צליחת התעלה, היא והרמטכ"ל קיבלו החלטה על סמך ידיעה שהעברתי ותוכנית שאני המלצתי, וכנגד דעתו של שר הביטחון. גולדה אמרה שם: 'אני מבינה שצביקה סיים לנו את הדיון'. היא החליטה לדחות את הצליחה עד שכוחות השריון המצרי יעברו את התעלה מזרחה – וכך הם יחוסלו בקרב תנועה על ידי השריון שלנו. בדרך זו נמנע אסון גדול ושונו פני המלחמה. בזכות שתי החלטות אלה, צריכים לשאת את גולדה על כפיים".

מה אתה מרגיש מדי שנה כשיום הכיפורים מתקרב, ואירועי אותם ימים שוב עולים לדיון ציבורי?

"אגיד לך דבר שנשמע שחצני, אבל הוא לא שחצני אלא אמיתי: אני מרגיש שזכיתי להיות בתפקיד שאפשר לי למנוע כמה אסונות קשים לעם ישראל, ובראשם מה שקרה בתוך מלחמת יום הכיפורים. אני מרגיש סיפוק על שהצלחתי לעשות את תפקידי".

הכיפה של מפקד הל"ה

הגיל מביא עמו שלל תחלואים ומגבלות, אך זמיר (92) נשאר איש שיחה מרתק, מלא מרץ ובעל חוש הומור. בה בעת, האירועים שעליהם הוא מספר מביאים אותו לא אחת לדמעות. כיום הוא מתגורר בדירה נעימה ומוארת במרכז תל-אביב, וממשיך להתעמל בקבוצה הקבועה שלו ב"קאנטרי דקל", שבה משתתפים גם כמה חברי נפש שלו מהפלמ"ח והצבא.

הוא אב לשלושה, סב לשמונה נכדים וסבא-רבא לתשעה נינים, שאיתם הוא מרבה לבלות. אשתו רִנה, שאותה הכיר עוד בימי הפלמ"ח, אינה בקו הבריאות כיום, וזמיר סועד אותה. בין לבין הוא ממשיך בפעילות מקצועית וציבורית – כתיבת מאמרים וגילויי דעת, הרצאות וייעוץ בפורומים שונים, בהם כמובן המוסד. בשנת 2011 פרסם ספר בשם "בעיניים פקוחות – ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה?" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן). שותפתו לכתיבה הייתה ידידתו הקרובה אפרת מס, יוצאת שב"כ וסגן-אלוף במיל'. מאז ממשיכה מס ללוות את זמיר ומסייעת לו ברמה היומיומית כדי שרעיונותיו יועלו על הכתב ויזכו לפרסום.

אב לשלושה, סב לשמונה נכדים וסבא-רבא לתשעה נינים, צבי זמיר. (צילום: אבישג שאר ישוב)

צבי זמיר, ז'רז'בסקי במקור, נולד בשנת 1925 בלודז', פולין. עוד לפני שמלאה לו שנה עלתה משפחתו ארצה והשתקעה בתל-אביב. אביו שמואל משה עבד כעגלון בחברת החשמל, והאם שרה החזיקה מסעדת פועלים מצליחה. כנער השתייך זמיר לקבוצת "מגרש המשחקים" – חבורה שהתגבשה במשחקי כדורגל קבועים במגרש ע"ש גוגנהיים בעיר, המשיכה יחד לפלמ"ח, ולימים איישה את צמרת צה"ל.

זמיר התגייס לפלמ"ח משנת 1942, וכעבור כמה שנים מונה לסגנו של יצחק רבין, בעת שזה פיקד על הגדוד השני של הארגון. זמיר זוכר איך באחד מימי שישי של סוף שנת 1947, עת הגיע לחופשה בביתו, קרא לו רבין והורה לו לנסוע לירושלים. כך החלה עבורו תקופה קשה ומדממת של ליווי שיירות האספקה לעיר.

גם על שיירת נבי-דניאל, שהובילה אספקה מירושלים לגוש עציון הנצור, פיקד זמיר. "אם יש משהו שאני מתחרט עליו בחיים זה שלא סירבתי לצאת בשיירה ההיא, שלא היינו שותפים לתכנונה וללוחות הזמנים שנקבעו לה", הוא אומר בכאב. השיירה, שיצאה לדרכה ב-27 במארס 1948, הצליחה להגיע אל היעד, אך בדרך חזרה נתקלה במארב. בקרב שהתפתח במקום נהרגו 15 מלוחמי היישוב העברי ונפצעו ארבעים. "זו אחת הדוגמאות הבולטות לאופן שבו פעלנו גם בנתונים בלתי אפשריים", אומר זמיר. "האחריות, הצייתנות והתמימות הן שהכתיבו את דרכנו".

אשרף מרואן. (צילום: AFP)

כחודשיים קודם לכן, בלילה שבין 15 ל-16 בינואר, אירע אסון שיירת הל"ה. בין 35 ההרוגים היה מפקד המחלקה דני מס, חברו הטוב של זמיר. "הוחלט באותם ימים שלא לפנות את כפר-עציון, אלא להשאירו כמגן על ירושלים ממזרח", מספר זמיר. "היישוב היה במצב נורא: הייתה עליהם מתקפה, וידעו שהמתקפה הבאה מתקרבת והולכת. רצו שהמחלקה של דני מס תלך דרך מדרון משופע במיוחד, וזה משהו שלא ניתן לעשות בלילה אחד, אבל במחוז ירושלים לחצו. הם הלכו במדרונות האלה וכעבור שעתיים חזרו ואמרו שאפשר ליפול עם כל התחמושת.

"המחלקה הייתה אמורה לצאת לדרך בשבע בערב, אבל לבסוף יצאה רק בתשע, בגלל עיכוב שהיה. מפקד אזור הרטוב אמר לדני מס: 'אל תצא הלילה, צא מחר בלילה', ודני לא שמע לו. אני חושב שאני יודע למה הוא החליט לצאת מיד: כמי שבעבר היה בעצמו מפקד גוש עציון, הוא לא רצה שתהיה תקיפה בכפר-עציון כשהוא לא שם. אחר כך הבנו שדני ושאר האנשים כבר היו מאוד קרובים להגיע לכפר כשהותקפו. הם לחמו עד הכדור האחרון".

"הוחלט באותם ימים שלא לפנות את כפר-עציון, אלא להשאירו כמגן על ירושלים ממזרח", כפר עציון. (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

בנו הבכור של זמיר, פרופ' דני זמיר – חוקר מוערך בתחום ההשבחה הגנטית של הצמחים – קרוי על שמו של מפקד מחלקת הל"ה. "בבר המצווה, הבן שלי קיבל את הכיפה שהייתה של דני מס. אותה הוא חבש גם כשהתחתן, והוא משתמש בה כשהוא בא איתי לאזכרות. הילדים שלי חיו את כל זה יחד איתי".

בשנה האחרונה היה צבי זמיר ממובילי המחאה בנושא האתר בשער-הגיא: הוא וחבריו הפלמ"חניקים דרשו כי המקום ייקרא על שם נופלי השיירות ופורצי הדרך לירושלים, ולא על שמו של רחבעם זאבי, כפי שקבעה הממשלה. לבסוף הוחלט לקבל את דרישתם, ולהנציח את זאבי במקום אחר. "חטיבת הראל איבדה במקום 450 איש", נזכר זמיר. "מהגדוד שלי נהרגו לי כחמישים לוחמים. אני זוכר כמה מהם, סטודנטים. אני לא יכול לדבר על זה, כי אני דומע. לא יכול לעמוד בזה. אני גייסתי אותם. את החיילים האלה רצו להשכיח?".

דילמת הפרה

מהפלמ"ח המשיך זמיר לצה"ל, ובין השאר שימש כמפקד חטיבת גבעתי וכמפקד בית הספר של חיל הרגלים. בשנת 1960, לאחר תקופת לימודים, מונה לראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל והועלה לדרגת אלוף. תפקידו הבכיר ביותר בצבא היה אלוף פיקוד הדרום, בשנים 1962-1965. באותם ימים רקם קשרי ידידות אמיצים עם עבד אלמג'יד ח'דר אלמזאריב, הידוע יותר כעמוס ירקוני, מפקד סיירת שקד האגדי והמעוטר. "איש יוצא דופן, הלוואי שהיו עוד כמותו מקרב הבדווים", אומר עליו זמיר. עד היום הוא שומר על קשר עם בני משפחתו של ירקוני, שחלקם שירתו בצה"ל והגיעו לדרגות בכירות.

"עמוס היה מומחה לגילוי עקבות של גנבים ומסתננים", נזכר זמיר. "האנשים שלו היו נוסעים לפנות ערב על החול ומשאירים פס, וכך כשגנבים היו נכנסים, היינו רואים את העקבות שלהם ומשכיבים מארב בהתאם. לפעמים היינו הורגים את הפרה עם מי שגנב אותה. המסתננים גנבו רכוש של הקיבוצים, והקיבוצניקים היו אדישים לכך, כי קיבלו פיצוי כספי. כשאני באתי לפיקוד אמרתי להם: כשאתם נותנים שיגנבו אצלנו – אתם מחלישים את צה"ל".

קרב קשה שמנע אסון גדול. כוחות צה"ל בתעלה בתעלת סואץ. (צילום: משה מילנר/ לע"מ)

גנבים צריכים למות?

"לו אפשר היה, היינו עוצרים אותם וחוקרים אותם. אבל כשגנב הולך עם פרה, תקום ממארב ותרוץ אחריו? הוא ישאיר את הפרה ויברח. תהרוג אותו, ואז האחרים יפחדו לבוא".

בתום כהונתו כאלוף פיקוד הדרום ביקש זמיר לפנות לתחום החינוך ולעבוד עם אוכלוסיות נחשלות בנגב, אך הרמטכ"ל יצחק רבין שכנע אותו לצאת ללונדון ולשמש כנספח צה"ל בבריטניה. כשפרצה מלחמת ששת הימים, רצה זמיר לחזור לפיקוד הדרום ולשמש כסגנו של מי שירש אותו בתפקיד – שייקה גביש, חברו מהפלמ"ח. הממונים עליו סירבו לבקשה, והטילו עליו לנצל את קשריו באירופה כדי להשיג תחמושת וחלקי חילוף לטנקים.

לאחר המלחמה הודיע לו ראש הממשלה לוי אשכול כי הוא מעוניין למנותו לראש המוסד. זמיר העדיף להשלים שלוש שנים מלאות בלונדון, כפי שסגר עם רבין, אך ראש הממשלה התייצב אצלו אישית ושכנע אותו לקחת את התפקיד. זאת, למורת רוחם של דיין ובכירים נוספים, שהעדיפו למנות אדם אחר לראש המוסד.

בשנת 1969 הלך אשכול לעולמו, וגולדה הפכה לראש הממשלה. "היא באה וקלטה את החבורה של אשכול כמות שהיא", מספר זמיר. "לא שינתה כלום, לא ברהיטים ולא באנשים. עם אנשי המוסד היה לה קשר אישי וקרוב".

לאחר המלחמה הודיע לו ראש הממשלה לוי אשכול כי הוא מעוניין למנותו לראש המוסד. (צילום: משה מילנר/ לע"מ)

אורח החיים הראוותני שמיוחס כיום לבית ראש הממשלה, מחזיר את זמיר לתה שלגם במטבחה הצנוע של גולדה. "אני בא מזמנים אחרים. לגולדה הביאו בקבוקי שמפניה? היא הייתה זורקת להם את זה בפנים. חברי כנסת היו נוסעים אז במשאית של החלב לישיבות הכנסת בירושלים. כמו הדור ההוא, אין היום. אוי ואבוי לנו אם כך תתפתח מדינת ישראל, ואם בתפקידים הציבוריים תהיה תחלופה של אנשים שדואגים לעצמם. כשמייחסים חשיבות לכסף האישי שאתה יכול להשיג, זו סכנה גדולה גם לגוף כמו המוסד. יש סכנה שאנשים מהמוסד ייכשלו בזה, יעשו דברים לא נאותים תמורת בצע כסף. היו מקרים כאלה, אך המוסד פיתח ומפתח בקרות".

מה אתה חושב על הפרשיות הרבות שבהן מעורב, לפי החשד, ראש הממשלה?

"קודם כול, אני מתבייש. נתניהו צריך להחליט בעצמו אם לפרוש או לא. יש עדויות כל פעם מחדש, העיתון מוצף בזה. המדינה במועקה, כולם חוץ מאלה שהולכים אחריו בעיניים עצומות. הוא מנהל מדינה תוך כדי חקירות, וכך היא גם נראית".

חיסולים בלי פוליטיקה

בימיו כראש המוסד הוא נאלץ לחזות מקרוב במראות קשים שמדירים שינה מעיניו עד היום. "מינכן", נאנח זמיר, ועיניו מסגירות כאב עמוק. "זה היה נורא. רבבות אנשים עומדים משני צידי הדרך שבה הספורטאים שלנו צועדים כבולים, ואף אחד לא משמיע קול. גם אני עמדתי שם עם כולם. מה, אני אצעק? יביטו עליי כמו על משוגע. הייתי אמור לנסוע משם ולצפות במבצע החילוץ. עוד מהדהדים בראשי דברי הקנצלר הגרמני וילי ברנדט לגולדה: 'הם ישוחררו עוד על אדמת גרמניה'.

"אחר כך, כשכבר ספרתי את הגופות שלהם, טלפנתי לגולדה. היא אמרה: 'אבל צביקה, פה אומרים ששחררו אותם'. אמרתי: 'גולדה, אני ספרתי אותם אחד לאחד. חלקם שרופים, חלקם ירויים, אף אחד לא חי'. אז היא אמרה בלהט: 'איך זה יכול להיות?'. עניתי: 'יותר לא אגיד לך את זה. אמרתי לך מה שראיתי ונצטוויתי על ידך לדווח'. אז היא שתקה".

זמיר נשלח למינכן מיד כשנודע על חטיפתם של חברי המשלחת האולימפית הישראלית. בעקבות הפיגוע הקשה הזה, החל המוסד במבצע נרחב נגד מנהיגי הטרור על אדמת אירופה. אנשי מפתח בארגון "ספטמבר השחור", שהיו אחראים לפגיעה במטרות ישראליות, חוסלו בזה אחר זה. זמיר נהג לפקח מקרוב על ההכנות. "כל מקום שיכולתי להגיע אליו תחת זהות בדויה – הייתי נוסע לשם", הוא מתאר. "הייתי רואה את דרך הפעולה האפשרית בזמן אמת, מאשר ומסתלק. דאגתי ללוחמים כמו לילדים שלי, ולכן לא חסרו מקרים שבהם קיבלתי במקום החלטה לבטל פעולה. הייתי אומר להם: 'חבר'ה, קפלו הכול ותחזרו הביתה'".

"זה היה נורא", רצח הספורטאים במינכן. (צילום: AP)

מספרים שפעלה אז "ועדת איקס" שהורכבה משרים ואנשי ביון, ותפקידה היה להחליט מי המחוסל הבא.

"מישהו המציא את זה. היה צוות של אנשים שבפניהם פרשנו את המידע על יעדי הסיכול, אבל כולם הגיעו מקהיליית המודיעין, ושום שר לא היה מעורב. גם ראש הממשלה לא עסקה בזה".

אז מי היה מאשר באופן סופי את החיסולים אחרי שהצוות שלכם דן בהם? שר הביטחון?

"שום שר ביטחון. דברים שהמוסד עשה, אני הייתי מאשר; דברים שעשו בגוף אחר מקהיליית המודיעין – הראש שלהם היה מאשר. ככה זה עבד. הייתי עצמאי לגמרי ויכולתי להפוך עולמות. לכן לא הייתי ממיר את תקופתי כראש המוסד בשום דבר אחר.

"עוד לפני מינכן אני סברתי שהטרור באירופה מתרחב ועלינו לנקוט פעולה, אבל גולדה אמרה שמגעים דיפלומטיים צריכים להספיק, ומדינות אירופה יעשו את הנדרש. פעולות סיכול באירופה לא היו לטעמה. היא נהגה לומר 'אם אפשר היה להביאם לארץ למשפט' – אבל ידעה שזאת איננו יכולים. אחרי טבח הספורטאים היא הבינה שאין ברירה ואישרה לנו לבצע סיכולים גם באירופה, אבל קבעה כללים ברורים שעיקרם הימנעות ככל הניתן מפגיעה בחפים מפשע. כך עשינו, והיו מבצעים שבוטלו כאשר התעורר חשש מפגיעה במי שאינו מעורב בטרור".

ראש אמ"ן לשעבר אלי זעירא. (צילום: ראובן קסטרו)

לפחות במקרה אחד לא הצליח המוסד לשמור על הכלל הזה: הפעולה הכושלת בלילהאמר, נורבגיה, ביולי 1973. צוות מיחידת "קיסריה" של המוסד, שעליה פיקד מייק הררי, סבר כי הוא יוצא לחסל את עלי חסאן סלאמה, מראשי ארגון ספטמבר השחור. בפועל הזיהוי היה מוטעה, ומי שנורה למוות היה אחמד בושיקי, מלצר ממוצא מרוקני. עבור זמיר, מדובר באחת הנקודות השחורות שהוא נושא איתו משירותו במוסד. "זו פעולה שאני מתחרט עליה וכואב עד היום. זה לא היה צריך לקרות ואני קצת אשם, כי לא הייתי שם אלא במפגש אחר, שהיה מאוד חיוני לנו.

"הצוות בנורבגיה דיווח לי שמצאו את סלאמה, ושהוא נוסע כמו מבריח חשיש", נזכר זמיר ברקע לפעולה. "ביקשתי מראש הלשכה שלי שיארגן לי כרטיס טיסה לנורבגיה, ורצתי עם התיק לשדה התעופה כפי שאני, ללא כיסוי. באוסלו קידם את פניי אחד מאנשי הצוות של מייק, שאישר לי שזה האיש. סמכתי עליהם, כי היה לי עסק עם אנשי מקצוע. מה יכולתי לעשות, להשביע אותם שזה הוא? אני לא חושב. גם לא ידעתי שהם כבר בלילהאמר. חשבתי שאראה אותם באוסלו, וללילהאמר לא הצלחתי להגיע".

מלבד הזיהוי השגוי, אנשי המוסד גם עשו טעויות קשות בשלב המילוט. כמה מהם נלכדו על ידי כוחות הביטחון הנורבגיים, הועמדו לדין ונכלאו. זמיר והררי הגישו את התפטרותם בעקבות האירוע, אך גולדה התעקשה שימשיכו בתפקידם.

סלאמה האמיתי הצליח שוב ושוב לחמוק מהעוקבים אחריו, וחוסל רק בשנת 1979, כשזמיר כבר לא היה ראש המוסד. כעת מספר לנו זמיר שבמקרה אחר היה צוותו קרוב, קרוב מאוד, למבוקש הבכיר. "ידענו איפה סלאמה מתחבא והיינו אחריו, אבל זה העמיד בסכנה גדולה את אחת הלוחמות שלנו. ביטלתי את תוכנית הפגיעה בו, כי לא הייתי בטוח שתוכנית החילוץ היא ודאית. אף אחד כזה לא שווה פנינה כמו לוחמת מוסד".

"היו כאלה שאמרו שמדובר בנקמה", צבי זמיר. (צילום: אמיר מאירי )

האם הסיכולים הממוקדים אחרי טבח הספורטאים במינכן היו למעשה פעולת נקמה?

"היו כאלה שאמרו שמדובר בנקמה, אבל זה לא נכון. נקמה היא עניין אישי; אנחנו כשליחים של המדינה נטרלנו את אלה שפעלו כדי לפגוע בישראלים ויהודים".

יש שגורסים כי העיסוק הרב של המוסד בחיסולים לאחר מינכן, פגע בהיערכות למלחמת יום כיפור.

"אז הם מבלבלים את המוח. פעלנו באותה נחרצות ומחויבות בשני היעדים שהגדרתי עם כניסתי למוסד: האחד היה העמקת איסוף הידיעות על כוונות ותוכניות למלחמה, והשני – מלחמה בטרור, שהחל לשנות פניו והתרחב לאירופה. גייסנו אנשים ליחידה שהייתה צריכה לסייע באיסוף אינפורמציה עבור יחידת קיסריה באירופה. בלעדיה לא היינו עושים את 'אביב נעורים' כל כך יפה ואלגנטי".

ההימור של יעל

זמיר שומר קרוב אליו פתקים אישיים שקיבל או מסר לאישים בכירים. לצד פתק מגולדה שמודיעה כי תאחר לפגישה עמו, או מכתב תודה שכתב ללוי אשכול על המינוי לראש המוסד, הוא מחזיק מכתב הוקרה משמעון פרס, על ההצלחה הכבירה במבצע "אביב נעורים".

במבצע, שהתקיים בלילה שבין 9 ל-10 באפריל 1973, חוסלו שלושה מבכירי פת"ח בדירותיהם בביירות. בפעולה נטלו חלק כוחות משותפים של סיירת מטכ"ל, שייטת 13, סיירת הצנחנים והמוסד. "נאספו ידיעות על השלושה האלה עד שהבשילו התנאים לחיסול", מספר זמיר. "במבצע השתתפה גם לוחמת שלנו, יעל: בלי אישור ממנה שהשלושה שם, לא היה מתקיים 'אביב נעורים', אלא היינו חוזרים לארץ. ברגע שהיא אישרה, אמרנו לכולם: 'תרדו מהסירות לחוף'. לאחר שהמשימה הושלמה נתתי ליעל פקודה לחזור, אבל היא נשארה בביירות עוד חמישה ימים, כי ידעה שאם תחזור היא 'תישרף' וזו תהיה הפעולה האחרונה שלה. היא שקלה והבינה שסיפור הכיסוי שלה והתנאים מאפשרים את הישארותה בלבנון ויציאה בהמשך בלא שתיחשף. לכן היא נשארה במקום. לאחר שחזרה ארצה היא ביצעה פעולות נפלאות נוספות".

המכתב משמעון פרס בעקבות "אביב נעורים". (צילום: אבישג שאר ישוב)

את יאסר ערפאת ניסיתם לחסל באותם ימים?

"מעולם לא הצלחנו להגיע אליו. הוא היה נייד מאוד, מוגן".

אתה חושב שישראל צריכה לשאוף לחיסולו של חסן נסראללה?

"חזבאללה יתקיים מעבר למנהיג זה או אחר, שכן מדובר בתנועה דתית-הלכתית, בדומה לחמאס. אף שהם איבדו לאורך השנים הרבה אנשים, הם מתמידים בדרכם. איך אפשר לחסל רעיון?"

חצי שנה אחרי "אביב נעורים" פרצה מלחמת יום הכיפורים, שבה נחל המודיעין הישראלי כישלון – אך לפי זמיר, כאמור, המוסד לא היה שותף לו. הוא נוטה להאמין כי הלקחים נלמדו, ועם זאת הוא סבור שבממשק בין קהילת המודיעין, לשכת ראש הממשלה והצבא, עדיין יש מה לתקן. לפני כשנתיים העביר זמיר לנתניהו מסמך ובו הצעות לשינוי מבנה מערך המודיעין בלשכת ראש הממשלה. לשיטתו של זמיר, יש להקים צוות מצומצם של אנשי מודיעין ותיקים – הן בעלי רקע אופרטיבי, והן בעלי ניסיון בניתוח והערכה – שיאפשרו לראש הממשלה ולקבינט לגבש ראייה מלאה ורחבה, תוך שקלול כל מקורות המידע וההערכות של גופי קהילת המודיעין. "נתניהו רצה שאבנה בעצמי את הצוות, אבל זה לא בשבילי, כי אני כבר מבוגר. התרשמתי ממנו לטובה, יש לו תפיסה מהירה מאוד, והוא הסכים ליישם את מה שכתבתי – אלא שבינתיים נפתחה החזית בנושא הסכם הגרעין עם איראן, וראש הממשלה פנה לטפל בכך".

הפתק מגולדה. (צילום: אבישג שאר ישוב)

זמיר מצדד בגישתו של נתניהו כלפי ההסכם שנחתם בשנת 2015 בין איראן לבין המעצמות. "אנחנו לא יכולים להסכים לשום פשרה בנושא הנשק הגרעיני האיראני, כי אנחנו יודעים שמאחוריו יש סכנה לקיומה של מדינת ישראל. ראש הממשלה היה מאוד החלטי ותקיף, ואני חושב שהוא עשה את חובתו ופעל בעוז ואומץ לב ובלי פשרות. ייתכן שהגלגל עוד יכול להתהפך לטובה – בחילופי אישים באיראן או בלחצים חיצוניים אמריקאיים – אבל אני חושב שצריך להתכונן למקרה הגרוע ביותר".

עגבניות תחילה

היה זה אך טבעי שלאחר סיום תפקידו במוסד ירוץ זמיר לכנסת, אך לדבריו הוא אינו מתאים להיות "עסקן פוליטי". זה לא אומר שהוא התנזר מפוליטיקה לחלוטין: בשנת 1977 חבר זמיר לתנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש), ובאמצע שנות התשעים היה בין מקימי תנועת "הדרך השלישית", אך פרש ממנה כשהפכה למפלגה.

בשנים 1976-1990 שימש זמיר כמנכ"ל בתי זיקוק לנפט (בזן), ובעשור שלאחר מכן עמד בראש המכון הישראלי לנפט ואנרגיה. גם בתחום הזה זמיר לא שוקט על השמרים: לשר האנרגיה יובל שטייניץ הוא הגיש תוכנית להרחבת ההתיישבות בערבה על בסיס הקמת מרכז זיקוק נפט ותעשייה פטרוכימית, תוך מיצוי הפוטנציאל הגלום במאגרי הגז של ישראל.

לשטייניץ הוא הגיש תוכנית להרחבת ההתיישבות בערבה על בסיס הקמת מרכז זיקוק נפט. (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

לאורך השנים נקרא זמיר להשתתף בוועדות בעלות חשיבות ציבורית רבה. הוא עמד בראש ועדת זמיר לבדיקת האירועים האלימים בהר הבית באוקטובר 1990, והיה חבר בוועדת שמגר, ועדת החקירה הממלכתית לרצח ראש הממשלה יצחק רבין – חברו הטוב ומפקדו מהפלמ"ח. "ערכו הפגנות ליד ביתו של רבין", אומר זמיר על הימים שקדמו לרצח. "הפגנות בזויות, עם זריקת אבנים וגידופים. אף אחד לא עשה שום דבר. היינו צריכים ללכת לשם עם מקלות ולהכות את המפגינים, ולא עשינו זאת. רבין לא האמין שירצח אותו יהודי, וסירב ללכת עם שכפ"ץ או לנסוע ברכב משוריין. אנחנו החברים ניסינו ללחוץ עליו שיסכים, אך לשווא. אני כועס על השב"כ, שהיה צריך לשמור עליו טוב יותר. אני הייתי זה שאמר בוועדה שצריך להדיח את ראש השב"כ (כרמי גילון – מ"פ). בסוף הוא התפטר מעצמו. הוא לא מדבר איתי עד היום. שלא ידבר".

אף שבשנת 2004 נמנה זמיר עם חותמי "מכתב האלופים" שתמכו בתוכנית ההתנתקות, כיום יש בו רגשות מעורבים כלפי פינוי גוש קטיף. "בזמנו לא הייתה לנו ברירה אלא לעזוב שם, וכולם חשבו שזה יוביל לאיזה עתיד גדול. חשבו שהקורבן הזה לא יהיה לריק. בסוף לא רק שהוא היה לריק, אלא שהמסכנים שהלכו בעידודו של שרון להתיישב בגוש קטיף גם חזרו בחוסר כול וחיו תקופה מסוימת בדלות. לטעמי צריך היה לראות אם אפשר להתפשר כשיש לנו נוכחות ברצועה. לא לצאת משם לגמרי".

אבו-מאזן יכול להיות פרטנר לפשרה כלשהי?

"הוא לא הכי רע, יכולים להיות רעים ממנו. היתרון הוא שאבו-מאזן לפחות מושפע מלחץ אמריקאי. כיום לנו ולפלסטינים ישנה סכנה משותפת – דאעש. בלעדינו, דאעש ירצחו אותם. אנחנו צריכים לשתף פעולה עם הפלסטינים, אך כרגע אנחנו סותמים את כל אפשרויות הקיום למדינה משלהם, והמצב הזה הוא לרועץ גם בעבורנו".

"יכולים להיות רעים ממנו", אבו מאזן. (צילום: AFP)

אתה מאמין בפתרון של שתי מדינות לשני עמים?

"אם מדובר בשתי מדינות עוינות זו לזו, צריך לחשוב באיזה מצב נהיה כשלידנו מדינה שמחפשת הזדמנות לתקוף אותנו. יש חלק מההתנחלויות שמקובלות עליי, אבל למה שלא נעזור לפלסטינים לגדל בשטחים שלהם עגבניות? האם פעם ניסינו באמת פתרונות מעין אלה? האם פעם ניסינו להושיט יד להסדר שבא מתוך שיתוף פעולה?"

באשר לירושלים, זמיר מפתיע: "אסור ליטול מאיתנו את האפשרות להתפלל בהר הבית, כי הר הבית גם שלנו כמו שהוא של המוסלמים. אנחנו פה הוותיקים, עלינו לירושלים, אבל יש להם זכויות בגלל שהיו פה והחזיקו מעמד".

פרשת אלאור אזריה, שגם לאורך השנה האחרונה כיכבה בכותרות, מזכירה לו מקרה שאירע במלחמת השחרור. "בכפר ערבי מעל לטרון ראיתי איך חיילים שלנו תפסו מסתנן, זרקו אותו לבור והרגו אותו באכזריות גדולה. העמדנו אותם למשפט, ורק החנינה של סוף המלחמה הוציאה אותם מזה. והם לא היו היחידים. גם בגדוד שלי וגם בגדודים אחרים שפטנו אנשים בבית דין צבאי על פשעי מלחמה נוראיים, אבל בגלל החנינה הם שוחררו. בכל הנוגע למקרה של אלאור אזריה, אני מזדהה לחלוטין עם הצבא. אנחנו יורים כך בפצוע? רק בישראל של היום אפשרי מצב שבו אחד כזה הופך לגיבור".

"אסור ליטול מאיתנו את האפשרות להתפלל בהר הבית". (צילום: EPA)

חייבים ללחוץ יד

מלחמת יום הכיפורים והשלכותיה שבו לחייו של זמיר בשנים האחרונות, סביב סיפורו של המרגל אשרף מרואן. מאז מלחמת יום הכיפורים היו במערכת הביטחון מי שטענו כי מרואן היה בכלל סוכן כפול, שהעביר לישראל מידע כוזב ומטעה. בשנת 2004, במהדורה מחודשת לספרו "מלחמת יום כיפור – מיתוס מול מציאות", נקב אלי זעירא בשמו של מרואן כמי שהעביר לישראל מידע רב, אך טען כי פעולותיו כמרגל היו חלק מתוכנית הונאה מצרית.

בעקבות זאת האשים זמיר את זעירא בחשיפת מקור מודיעיני ובפגיעה ביכולתה של ישראל לגייס סוכנים בעתיד. הוא אף הגיש תלונה ליועץ המשפטי לממשלה, וזעירא מצידו הגיש נגד זמיר תביעת דיבה. השופט בדימוס תיאודור אור, שמונה לבורר, קבע כי זעירא אכן חשף את הסוכן, אף ששמו של מרואן עלה בהקשר זה בכלי התקשורת עוד קודם לכן. המשטרה החלה לחקור האם זעירא גילה סודות מדינה, אך התיק נסגר – בשל גילו של זעירא, ולדעת זמיר גם בשל חשש להעמיד לדין אדם שכיהן בתפקיד כה רגיש.

אלאור אזריה. (צילום: אבישג שאר ישוב)

בשנת 2007 נמצאה גופתו של מרואן ברחוב בלונדון, מתחת למרפסת דירתו. נסיבות מותו נותרו עלומות, אך לפי אחת ההשערות הוא חוסל בידי סוכנים מצרים. "אלי זעירא, במעשיו, חשף את מרואן", אומר זמיר בזעם. "איך הוא יצא מזה לבסוף ברחמיו של היועץ המשפטי? גם זו פרשה שעוד תתברר. לא סברתי שהוא צריך לשבת בבית הסוהר, אבל האמנתי שצריך למצות את מה שהיה שם, לכתוב את זה ולהפיץ כדי שדברים כאלה לא יחזרו עוד".

זעירא אינו מקבל עד היום את גרסתו של זמיר באשר להשתלשלות האירועים ערב המלחמה, וסבור כי אין לתלות בו את אשמת חוסר המוכנות של צה"ל. בשנת 2013, במלאת ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים, נפגשו השניים על במת נואמים בכנס מיוחד שנערך באוניברסיטת תל-אביב. "לא נתנו לו לדבר", נזכר זמיר. "בקהל ישבו אנשים שצעקו לו שהוא משקר, וזה היה נורא".

היית יושב איתו היום לאכול צהרים?

"לא הסכמתי לשבת איתו בשולחן אחד. אחרי הכנס הוא בא והושיט לי יד. לחצתי לו את היד בחזרה. אבא שלי לימד אותי שכשאיש מושיט לך יד ומבקש עזרה, אל תדחה אותו. חזקים עליי ערכיו של אבי, שהיה איש יוצא מן הכלל".

כשאני שואלת את זמיר אם הוא מתגעגע לימים שבהם היה בעמדות השפעה על גורל המדינה, הוא משיב: "הספיק לי. ביידיש אומרים: רק עז הולכת אחורה. אני מנחיל לבאים אחריי במוסד את הניסיון שלי, ואני יודע שהם מקשיבים. כעת אני דואג לצאצאים שלי. חשוב לי במיוחד שהם יישארו תמיד לגור בארץ, כי כיום צעירים רבים עוזבים את ישראל, וזה כואב לי מאוד. אני מודה למי שהכתיב את גורל חיי. לא בכול הצלחתי, היו דברים שגרמו לי לבושה או לכאב, אבל ביסודו של עניין אני חושב שהבאתי תועלת".

נושאים קשורים: