״כל המקניט את חברו, אפילו בדברים, צריך לפייסו״, קובעת הגמרא במסכת יומא, בסוגיה שהפכה את בקשת הסליחה לרכיב מרכזי בהווייה היהודית. נאמנה לדרכה, הגמרא לא מסתפקת בכך, אלא גם מגדירה ומגבילה את הסליחה בתבנית הלכתית: ״כל המבקש סליחה מחברו, אל יבקש ממנו יותר משלוש פעמים״. רבים מיורשי המסורת התלמודית (ואולי רובם) נעצרים כאן. יש לבקש סליחה. יש לעשות זאת באופן מסוים. סימנו וי. אפשר להמשיך הלאה. מי שגדל בחברה הדתית נתקל לא פעם במחזה האבסורד הלא-מודע שבו פוגע ילד אחד בחברו ומיד מבקש שלוש פעמים סליחה והולך לדרכו בתחושת עליונות מוסרית כשהוא מותיר את הנפגע מאחוריו, חסר מילים.

ולא רק בתחום הזה, אלא ברבים מהתחומים החשובים ביהדות הפכה הפורמולה ההלכתית לחזות הכול. הנה, לפני שנה בדיוק, קודדו מדדי הדתיות בסקר שהתפרסם בעיתון מוביל במגזר הציוני-דתי: תפילה במניין, שחיה מעורבת, שמיעת קול אישה, הנחת תפילין, הזמן השבועי המוקדש ללימוד תורה, ברכת המזון. האם בזה מוגדרת דתיותו של אדם? מה הקשר בין מספר תפילות ביום לשאלת ״מיהו יהודי״ ומהי יהדות?

תמונת אילוסטרציה: ילדים חרדים. מה עם אלו שאינם שומרים מצוות? (צילום: מרים צחי)

בהציבה דווקא את המראה הזו לנוכח פניה, חוטאת החברה הדתית לא רק לנשים השותפות בה או להיבטים יהודיים אחרים, חשובים לא פחות, אלא גם לחברה היהודית הכללית, זו שאינה אמונה על שמירת מצוות כהלכה. מפני שאם יהדות משמעה קיום המדדים שנבחנו, אזי מה החיבור בין מי ששומר עליהן למי שלא? לא פלא שחב"ד – תנועה שיסודה ברעיוניים אוונגרדיים – מוכרת היום בציבור הלא-דתי כמפעילת דוכני שכנוע להנחת תפילין ולהדלקת נרות.

אבל, מעל לכל, חוטאת החברה הדתית לשורשיה התלמודיים. מפני שיחד עם ההגדרה ההלכתית הורישו לנו החכמים את הפתיחות האגדית. וכך, באותה סוגיה שבה פתחנו, המקבעת את פורמולת המחילה, מופיע הסיפור המופלא על החכם התלמודי, המכונה ״רב״, שפגע בחכם אחר והלך לבקש את סליחתו בכל ערב יום כיפור במשך 13 שנים. והגמרא תוהה – כיצד חזר רב וביקש סליחה כל כך הרבה פעמים בעוד שההלכה מגבילה את מספר בקשות המחילה לשלוש? את תשובתה הקצרה הייתי רוצה לחרוט באותיות של קידוש לבנה בפתחו של כל בית מדרש: ״רב שונה״. כל כך פשוט. נכון, כמו אומרת לנו הגמרא, הרגע חקקנו פורמולה מסוימת, אבל היא אינה מתאימה לכולם, אפילו לא לרב, אחד ממעצבי השיח ההלכתי.

הכנסת ספר תורה בישיבת מרכז הרב. לחדד את ההכרה שיש אנשים שונים שלא ניתן להכניסם לתבנית ההלכתית. (פלאש 90)

במבט כולל, מציעה כאן הסוגיה מצד אחד נוסחה הלכתית, שמייצרת שלד, בסיס להתנהלות חברתית מוסכמת ומקובלת: יש לבקש סליחה באופן מסויים. אך יחד אתה, היא מחדדת את ההכרה, שרב, ואנשים רבים אחרים, הם פשוט שונים ולא ניתן להכניס אותם לתבנית ההלכתית. בניגוד למדדי הדתיות שנבחנו בסקר, מה שהופך את האנשים האלו ליהודים אינו כמות קיום המצוות שלהם, אלא השיחה המשותפת. שיחה, שהלכה היא צד אחד שלה, והכרה בשונות האנושית היא צד אחר שלה, ובתווך יש דיון רעיוני עמוק ועשיר. כך נראית השיחה התלמודית וכך ראוי שתיראה השיחה היהודית שלנו היום.

ד"ר עידו חברוני הוא המנהל החינוכי של המרכז האקדמי שלם וחוקר ספרות חז"ל

נושאים קשורים: