לפני שנה, כש"תאמין לי", אלבומה השני של עדן בן זקן, יצא לאור, הייתי מאלה שראו בו בשורה אמיתית. בן זקן נדמתה לי כתקווה הגדולה של הפופ הישראלי. חשבתי, ואני עדיין חושב, שהושקעו באלבום מחשבה ויצירתיות, שהוא מגוון וצבעוני מספיק כדי להציג את הרבגוניות של הזמרת הצעירה, ושהשירים בו, גם אם נוסחתיים ושבלוניים יחסית, הם החומר שממנו עשויים להיטי פופ. אבל כל זה היה לפני שנה.

בצמידות מוגזמת לאלבום ההוא משחררת בן זקן את אלבומה השלישי, "לזאת שניצחה", וזה נראה יותר כמו מהלך כלכלי ציני. המערכת שמקיפה את הכוכבת הצעירה רוצה לחלוב כל טיפה מהאווזה שמטילה ביצי זהב, ולכן לא עוצרת לרגע (אם חשבתם שהמשפט האחרון מטופש, מה דעתכם על "כל הבחורות שמקנאות בי סורי/ עשינו לנו סטורי"?) היא מופיעה על במות ובתקשורת ללא הפסקה, היא מתארחת ומארחת, ממלאת אולמות, שולטת במצעדים, משחררת סינגלים בקצב של מכונת פופקורן, ולא עוצרת לרגע.

הייתי שמח לגייס את הטיעון של "פרץ יצירתיות" לטובת השיטפון הבלתי פוסק הזה, אבל קשה להקשיב לאלבום ולדבר על יצירתיות. במקום לקחת זמן, לסנן חומרים, לברור את המוץ מהבר, לדאוג גם לדימוי של הכוכבת ולהוציא חומרים מעולים בלבד – כאלו שישרתו אותה מצוין – הכוורת של בן זקן מעדיפה לרוץ באמוק.

מהלך כלכלי ציני. (עטיפת האלבום "לזאת שניצחה")

התוצאה היא צעד דרמטי מאוד לאחור. עדן בן זקן של האלבום הנוכחי היא שוב ילדה קטנה ופרובינציאלית, היא לא עוסקת בכלום חוץ מבחלומות על בחורים ומסיבות, היא מתעקשת להזכיר שהיא ילדה מבית טוב וברוב הזמן מכוסה באוטו־טיון מתיש ובהפקה מחופפת וזולה. לפעמים שווה להשקיע מאמץ בלשמור את הברזל חם, ולא לשרוף את כל הכוח על להכות בו.

נושאים קשורים: