ישראל היא מדינת רווחה נדיבה. אזרחיה מוכנים לוותר על חלק לא קטן מפירות עמלם שהושגו בדם ויזע כדי להעניק לנכים (כמו גם לאוכלוסיות מוחלשות אחרות) שלל הטבות משמעותיות ויקרות. קצבת הנכות היא רק סעיף אחד מהסל הנדיב: עליו יש תוספת עבור ילדים ותוספת עבור בן זוג; נכה בישראל יכול לרכוש רכב יקר חדש במחצית ממחירו על חשבון משלם המיסים, הטבה ששוויה בין עשרות רבות למאות אלפי שקלים; הוא מקבל פטור ממס על הכנסות; קצבת ניידות; הנחות מפליגות בארנונה ובאגרת רישוי, וכל זאת לפני ההוצאה הגדולה עליו במערכת הבריאות הציבורית. עד לגבול מסויים זה טוב ויפה. ההתנהלות הזו משקפת ערכים יהודיים של 'רחמנים ביישנים וגומלי חסדים'.

אלא שחשוב לזכור שההשקעה העצומה הזו היא צדקה נטו. הנכות היא טרגדיה אישית ומשפחתית קשה אבל אף אחד לא חייב לנכה דבר. מצוות הצדקה היא ערך מוסרי המוטל על היחיד ועל הקהילה: מטרתה היא פיתוח סולידריות, אחווה, רגישות ואכפתיות – חומרי הדבק מהם נוצר הקולקטיב. הצדקה ניתנת לא בגלל שמגיע לעני לקבל אלא בגלל חובתו המוסרית של הנותן לתת.

הנכים חוסמים את כביש 1. קבוצה אנרכיסטית אלימה. (צילום: יוסי זליגר)

כמו בכל צדקה, גם כאן חלים דבריו האלמותיים של הרמב"ם שקבע שני כללי יסוד: הראשון הוא שעדיף לתת לעני חכה ולא לתת לו דגים, כי המטרה היא להעמידו על רגליו ולא להנציח את התלות הנפשית שלו במערכת הרווחה. השני הוא שאסור לנותן הצדקה לפזר את כספו ללא אחריות ושיקול דעת כלכלי, או בניסוח התלמודי "המפזר אל יפזר יותר מחומש". העקרונות הללו הן לא רק הלכות מהמשפט העברי אלא גם שכל ישר.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה: ברגע שהצדקה מופקעת מבחירתו החופשית של הנותן ונכנסת לתוך מערכת ביורוקרטית ענקית התוצאה ההכרחית שלה היא השחתה גדולה. לפני כחודשיים ניהלתי שיחה מרתקת עם רואה חשבון יווני צעיר, החי בחברה שבה שיעור האבטלה אצל צעירים מתקרב לחמישים אחוז והשכר הממוצע הוא 500-1000 יורו לחודש. הוא הסביר לי את ההגיון: "כל מובטל מקבל 200 יורו, ואם אתה צעיר עד גיל 35 שחי אצל ההורים זה בדיוק מה שאתה צריך כדי לממן קפה יומי ובירה יומית. למה לעבוד קשה? בשביל להגדיל את המשכורת מ-200 ל-500?". הצעירים היוונים התמכרו לצדקה, הם לא מתביישים לקחת אותה והתוצאה היא השחתה מוסרית מוחלטת, בטלנות ממוסדת ומדינה שהפכה לאבן ריחיים כבדה על כתפי האיחוד האירופי.

מחאת הנכים בירושלים. החזירו לנו את הזכות לתת צדקה, אל תקחו אותה בכוח. (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

שווה להיות נכה

ועכשיו תגידו, מה אתה משווה? הנכים לא יכולים לעבוד והמובטלים כן. אז זהו, שיש לי חדשות: מתוך 300 אלף מקבלי קצבת נכות הרבה מאד יכולים לעבוד ובגדול. הכי קל לקחת את המקרים הקשים של בעלי הנכות המלאה המרותקים לכסאות גלגלים ולהציב אותם בפרונט של המאבק. אבל היי, אנחנו לא חיים במאה ה-19 שבה הדרך היחידה להתפרנס היא בעבודה פיזית מפרכת בשדה או במכרה תת קרקעי. הרוב המוחלט של העבודות היום הם 'צווארון לבן' והנכים בהחלט יכולים להשתלב בהם. הדוחות של הלמ"ס ושל הביטוח הלאומי מלמדים שתחת כותרת העל 'נכה' נמצאים עשרות קטגוריות עם מקרים רפואיים שאין ביניהם שום דמיון מבחינת ההשפעה על התפקוד השוטף – מדכאונות קליניים ועד לסובלים מעקרות. כשלימדתי פעם במכינה היה לי תלמיד מושתל כליה שעשה את שביל ישראל כמו גדול. המגבלה היחידה שלו היתה החובה לקחת כדור כל בוקר למניעת דחיית השתל והקפדה על שתית מים מרובה, אבל עבור הביטוח הלאומי הוא מוגדר כנכה הזכאי לכל ההטבות.

ועוד אנקדוטה: מי שעושה קניות בוודאי מכיר את הסיטואציה שבה הוא מתענה עם עמישראל בתור ארוך לסופרמרקט, ופתאום מגיע אדם עם עגלה גדולה, הולך כמו גדול, מחייך מאוזן לאוזן ונראה בריא לגמרי, עוקף שש עגלות עמוסות וכשמישהו מרים גבה הוא שולף תעודת נכה בניצחון. גם אם נניח שבאחוז קטן מהמקרים הללו מדובר באדם שסובל מכאבים ורק נראה שמח, ברור שמשהו עקום בשיטה. הנכות הפכה במקרים מסויימים לסטטוס ששווה להחזיק בו. איך אפשר להוכיח את זה? מהתפלגות המובהקת של מקבלי קצבת הנכות הכללית בין הישובים. בראש הרשימה מופיעות עיירות הפיתוח ובתחתיתה הישובים המבוססים, למרות שמבחינה סטטיסטית אין סיבה להניח שיותר אנשים נולדו עם מומים או נפגעו בתאונות דרכים בפריפריה מאשר במרכז.

הלאה, האחריות התקציבית. מספר מקבלי קצבאות הנכות בישראל עומד על מאות אלפים. ב-2016 עמד המספר כלל מקבלי קצבאות הנכות השונות על 432,536 איש, והתוספת התקציבית שהם דורשים מגיעה לסכום עתק של 3.5 מליארד שקל בשנה. הכסף הזה לא צומח על העצים, הוא צריך לבוא על חשבון משהו אחר. מאיפה בדיוק לקחת? לקצץ במטוסים שצריכים להגן עלינו מאיראן, בסל התרופות, בתכנית לימודי האנגלית של בנט, בתכנית נטו משפחה של כחלון? הלאה, על עובדה אחת אין ספק: ככל שהקצבאות יעלו כך יתפתח במקביל שוק ענק של תביעות ועורכי דין שכל מטרתם היא להשיג את הסטטוס לתובעים. מצד שני אולי זו סיבה לתמוך במהלך, מתוך 60 אלף עורכי הדין בישראל יש הרבה מובטלים שיקבלו עכשיו עבודה.

החזירו לנו את הזכות לתת צדקה

בשורה התחתונה מחאת הנכים מובלת על ידי קבוצה אנרכיסטית קטנה ואלימה. מדובר באנשים שלא רק שלא מרגישים חובה להודות על הצדקה שהחברה נותנת להם, הם אף נוקטים בצעדים אלימים כדי לקחת אותה בכוח, בדיוק כמו קבצן שקופץ על העוברים ושבים ברחוב ומנסה לקחת להם את הארנק. זו הדוגמה החריפה ביותר להשחתה המוסרית שיוצרת תרבות הקצבאות. האנרכיסטים הללו סותמים עורקי תחבורה ראשיים פעם אחר פעם, מאמללים את הציבור בדרכו לעמל יומו, אבל המשטרה לא מעזה לגעת בהם. רק להשוואה, כאשר שבהתנתקות נחסמו כבישים בהיקף הרבה יותר צנוע הפרקליטות הפעילה מיד את נשק יום הדין – כתבי אישום על 'סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה'. אלו הובילו כמעט אוטומטית למעצר עד תום ההליכים. לעומתם, בנכים האנרכיסטים איש לא מעז לגעת. פינוי שלהם לא יכול להצטלם טוב, והחוק מעניין את המשטרה הרבה פחות מיחסי הציבור והפוליטיקה.

האם התנגדות לדרישות המופרכות שהם מעלים מלמדת על אטימות הציבור או 'התרחקות מערכים יהודיים'? ממש לא. עם ישראל תורם ובגדול להרבה מאד מטרות ראויות, מאנשים שגורלם לא שפר עליהם ודופקים לנו על דלת הבית, דרך הוראות קבע לעמותות וארגונים שעושים עבודת קודש, ועד למיזמי הד סטארט למטרות ראויות שמגיעים לסכומים מרגשים פעם אחר פעם. החזירו לנו את הזכות לתת צדקה, אל תקחו אותה בכוח.

נושאים קשורים: