סרטו השני של שמואל מעוז, שהספיק לעורר עניין ולספוג ביקורת לפני ששעלה לאקרנים בארץ, זכה בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה ובשמונה פרסי אופיר, כולל הפרס לסרט הטוב ביותר המקנה את הזכות להתמודד האוסקר בקטגוריית הסרט הזר, הגיע סוף סוף לבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון. את הביקורות מכל צד כבר שמעתם, אבל מה בנוגע לטיב הסרט עצמו? והאם כל ההייפ מוצדק?

בקצרה

במרומי אולימפוס תל אביבי גרים מיכאל פלדמן (ליאור אשכנזי) ומשפחתו כאשר לפתע פולשים אל הבית המעוצב שליחים של בשורות רעות בזה אחר הזה: הבן החייל, יונתן, נהרג. בשלוש מערכות עוקב הסרט אחר מיכאל המתקשה להשלים עם הידיעה, אחר הימים האחרונים לחייו של יונתן במחסום בו הוא מוצב, ואחר תהליך ההשלמה והפיוס של המשפחה בעקבות הטרגדיה.

שם הסרט לקוח מהכינוי למחסום, לפי מסורת השמות המבוססים על האלף-בית הפונטי. אבל זהו גם שם של ריקוד, ומספר פעמים במהלך הסרט מסבירים לנו שזה ריקוד שבו לא משנה לאיזה כיוון נעת, תשוב לאותה הנקודה. זהו גם המבנה עליו מבוסס התסריט, לפיו אין בכלל חשיבות למה שכל אחת מהדמויות תעשה או עשתה בעבר כי התוצאה תהיה בלתי נמנעת.

טרגדיה בשלוש מערכות. "פוקסטרוט" (צילום: גיורא ביח באדיבות קולנוע לב וספירו סרטים)

מסקנות

1 | האימה

מהבלגן שליווה את הסרט אפשר בקלות היה להסיק שזהו סרט מלחמה, אם כי אין זה נכון, וזו גם לא בדיוק דרמה משפחתית. עם המון השאלות מז'אנר של סרטי אימה, אפשר להגיד שהתחושה הדומיננטית שהסרט מעורר היא של חרדה. מהרגע שפעמון הכניסה לדירה מחריד את מיכאל ואשתו, מתחילה מסכת שמזכירה יותר מהכל סרט פלישה, כששליחי הצבא מגיעים לבשר את ההודעה הנוראה מכל. תנועת הצילום, תחושת המחנק ובעיקר המשחק המופתי של אשכנזי יוצרים דרמה אילמת של גבר שאין לו דרך להביע את הכאב הפנימי מלבד להטביע אותו בכאב פיזי. החרדה הזו עוד תשחק תפקיד מרכזי בסרט, לא רק כמבשרת על אירוע שעומד להתרחש, אלא אף כזו על ההתרחשויות האלה.

פסגת הקריירה שלו. ליאור אשכנזי ב"פוקסטרוט" (צילום: גיורא ביח באדיבות קולנוע לב וספירו סרטים)

2 | הביקורת

יש הרבה דמיון והשוואות מתבקשות לסרטו הקודם והראשון של מעוז, "לבנון". כמו הטנק בסרט ההוא, כאן יש את המחסום, מכונה מורכבת להבחנה בין אויב מסוכן לעובר אורח תמים. וכמו שנגלה, יחד עם "החייל שמגלגל פחיות", אחד מארבעת החיילים המאיישים את המחסום, יתכן שמדובר במכונה מקולקלת. ואת ההשלכות של הקלקול עוד נראה בהמשך.

3 | הניתוק

בניגוד למשתמע מהביקורת כלפיו, ובהתאם לתשובה של אשכנזי לביקורת, הסרט אינו מנסה להיות קולנוע ריאליסטי. לכל אורכו, "פוקסטרוט" מרגיש מנותק מישראל ולכן לא פלא שרובו צולם בסט בברלין, שם הוקמה הדירה בה מתרחשת רוב העלילה. גם המחסום לא נראה או מנסה להיות מחסום ספציפי במיקום מוגדר. סיפור קצר באמצע הסרט שמאויר ביד אמן על ידי אסף חנוכה, על שואה, מין ואשמה, מגביר את הניתוק מהמציאות. הניתוק והניכור הללו הם גם נקודת תורפה של הסרט מול הקהל המקומי, שלא בהכרח ימצא בו דמות ברורה של עצמו.

4 | הקלישאה

שני כוחות מנוגדים פועלים על הסרט מכיוון יוצריו, הבמאי והשחקן הראשי. בעוד ליאור אשכנזי מפגין כישרון עצום לכל אורך הסרט, ללא ספק פסגת הקריירה שלו כשחקן, הסרט עצמו קורס לעיתים מרוב חשיבות עצמית ושימוש בקלישאות קולנועיות. זה בולט בעיקר בחלקו השלישי של הסרט, שבו מיכאל ודפנה (שרה אדלר) מנסים לאחות את השברים. ברשימת הקלישאות הקולנועיות שיש להשתמש בהן אך ורק במקרי חירום מככב קטע מוזיקלי יפהפה, אך כזה שנעשה בו שימוש יתר, בשם "מראה בתוך מראה" של המלחין ארוו פארט. לא פלא שהוא צץ ברגעי החולשה של הסרט, כאשר יש ניסיון להכיל את הצד הנשי אל תוך העולם הסגור והקודר של מיכאל.

5 | ההייפ

באופן מאד סימבולי, שרת התרבות והספורט מירי רגב הצטרפה לריקוד הפוקסטרוט בקטע מחול משלה, כשהיא מתייחסת לקטע מהסרט אותו כלל לא ראתה, וביקרה את הביקורת שישנה או איננה בסרט על צה"ל. הקריאה הזו עזרה לסרט לקבל הרבה יח"צ שספק אם היה מקבל אחרת, וכך הוא גם יקודם בחו"ל, כסרט שהממשלה הישראלית לא רוצה שתראו. אז כן, זהו סרט על דברים לא נעימים. אשמה, הלם קרב, עיוורון. אין פה גבריות יפה, הרואית וצודקת. אבל כדי להחליט האם יש פה איזה כתב אישום כלפי המדינה או ביזוי של צה"ל, תצטרכו לראות את הסרט בעצמכם.