שנה לאחר חתונתה של הוד שוורץ הגיעה הקריסה הגדולה. היא צעירה דתית לאומית, ובדיוק לפי הספר התחתנה בגיל 21. חודש לאחר מכן כבר הייתה בהיריון. בחודש החמישי להריונה התגרשו הוריה וכעבור ארבעה חודשים היא ילדה בת.

בן הזוג דוד, שהיה לוחם בצבא, הספיק להשתחרר והם נהנו מהסטטוס של זוג צעיר משוחרר מדאגות עם תינוקת מתוקה במשך חודש אחד בלבד. מיד אחר כך גילו אצלו סרטן הדם, לוקמיה, והשניים נאלצו לחשב מסלול מחדש: "עברנו ארבעה חודשים של אשפוז בבית החולים ובשלב מסוים עזבתי את הדירה, עברתי עם הבת לבית החולים ופשוט ישנתי איתה על הרצפה במשך התקופה הזאת. תפקדתי בצורה מושלמת, לא נתתי לשום דבר לפגוע בי או להכאיב לי", מספרת שוורץ.

אחרי חודשי האשפוז הקשים דוד ניצח את המחלה הקשה והם שבו לחיים כמעט רגילים. החזרה הזאת הייתה בשבילה הרגע שבו התמודדה לראשונה עם תלאות החוויות שעברו: "דווקא כשחזרנו הביתה פשוט קרסתי. במשך תקופה הייתי בדיכאון והיה לי קשה מאוד לקום מהמשבר. אני חושבת שחלק מהמקום של השבר היה בכלל שבמשך חודשים לא נתתי לכאב מקום לחדור לחיים שלי וכשאתה לא נותן לו מקום, הוא פשוט מתפוצץ. זה היה הלימוד שלי, שצריך להתמודד מול האבדות בחיים שלנו. בידנו הבחירה לשחרר את האבדות, לחפש אחריהן או לא לוותר עליהן. אבל חייבים להתמודד איתן".

"הצבתי לה קווים אדומים". הבמאית אירית רצ'בסקי (צילום: אנצ'ו ג'וש/ ג'יני)

המשבר ותקופת הגילויים שאחריו הוביל את שוורץ להחיות את ספרו של מיכאל שיינפלד "אבדות" ולהציג בפני הצופים מראה עם דמויות שונות שמשתקפות בחפצים שונים ודוממים, המספרים על חיים משמעותיים ועל התמודדויות שהן מעבר לערכה הכספי של האבדה.

עשר שנים חלפו מאז כתב שיינפלד את ספרו וכעת הוא עולה במחזה בעיבודן של שוורץ ושל חברתה שירן בן-דוד, גם היא יוצרת צעירה מקריית-שמונה. ההצגה מספרת את סיפורו של יואב שגיב, סטודנט שנה א' בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, שמצא את עצמו נקלע למגורים משותפים עם דודתו המבוגרת והבודדה, ומתחיל לעבוד במחסן אבדות שבתחנת הרכבת הקרובה לביתה.


שם, בחדר האבדות, יואב נפגש עם עולם שלם שכולו אבדות קטנות-גדולות. דרך האנשים המחפשים את חפציהם הוא נשאב אל עולמות אחרים. במשך כשעה וחצי שוורץ ובן-דוד מחליפות בין הדמויות השונות באמצעות מוטיבים אמנותיים שהמחיזו בניסיון להחיות את המטרייה, המזוודה והשרשרת שנשכחו מאחור.

"אני הכי התחברתי בספר ובהצגה לדמות של הדודה חנה והאהבה שהיא מסרבת להרפות ממנה ולהבין שאבדה", מתארת שוורץ. "לא נתתי למקום של הכאב לעלות ולהשתחרר מהחוויה שעברנו כבני זוג וגם חנה תקועה באיזשהו מקום בעבר שלה, לוקח לה המון זמן להבין שזה בסדר לכאוב ולהרפות. לא צריך לברוח ולהמשיך בלי להישאר עוד רגע בכאב. יש בחנה משהו שיש בכולנו, בלהיות תקועים בכמה נקודות בחיים שלנו מהעבר".

בן-דוד רואה גם היא באבדות עניין יותר מהותי מאשר כלכלי: "כשאני מאבדת משהו אני לא מאבדת את החפץ, אני מאבדת את המהות שהוא היה עבורי. זה יכול להיות אובדן הערכה של מישהו כלפיי, אובדן של האמון שלי בעצמי ואולי גם מערכת היחסים שיכולה להיות מגולמת בחפץ הכי בנאלי. זה כמו לאבד שרשרת, אני יכולה ללכת ובדיוק לקנות את אותה שרשרת אבל זה לא יספק אותי.

"החפצים שסביבנו מסמלים משהו הרבה מעבר למה שהם, והם הופכים להיות חלק מאיתנו. אני מאוד סנטימנטלית, ולכל דבר אצלי יש לו משמעות והוא לא סתם חפץ. הטלפון לדוגמה הוא הבדידות והיחד שלנו והחוויות שעברנו איתו, אני גם שומרת עדיין בארון חולצה מכיתה ח' ואת הנעליים מהחתונה שנראות נורא ובכל זאת אני שומרת אותן".

קצת עזרה מידידים

הוד שוורץ, בת חספין, ושירן בן-דוד מאלקנה הן בנות 28 ו-29 בהתאמה, וכל אחת מהן היא אם לשלושה ילדים. הן הגיעו לקריית-שמונה אחרי הבעלים שלהן, דוד שהתחיל ללמוד במכללת תל-חי וגולן שלמד בישיבת ההסדר המקומית והחליטו לקבוע בעיר את ביתם. הן עברו במסלול השכיח של לימודי הוראה וחינוך אך בשלב מסוים, בלי שהכירו זו את זו, עזבו את המוכר וביקשו להתמקד ביצירת תיאטרון.

"הייתי מחנכת באולפנית בעיר במשך שנתיים והרגשתי ש'זה לא זה' וזה לא מה שאני רוצה לעשות", מספרת שוורץ. "כל החיים שלי רציתי להיות שחקנית ואיכשהו זה התפספס כי רציתי להיות ילדה טובה וללכת במסלול הכי נוח וטוב עם ילדים ופשוט להיות מורה".


לפני ארבע שנים החליטה להשאיר את הילדים הקטנים אחת לשבוע בקריית-שמונה ולעלות על האוטובוס לירושלים, ללימודי משחק בתיאטרון "אספקלריא". בהמשך, עברה משפחת בן-דוד לדירה מול דירת משפחת שוורץ.

בן-דוד גם הייתה בתקופה של חיפוש: "הבנתי שהוראת תיאטרון זה לא המרחב שלי ורציתי לעשות אמנות ולהתעסק דווקא בה. איכשהו ביום אחד נפגשנו במדרגות לשיחה ארוכה שבה סיפרנו על החלומות ועל האהבה שלנו לתיאטרון וזה פשוט הגיע, החלטנו שאנחנו רוצות ליצור ביחד ולממש את החלום המשותף של כל אחת מאיתנו".

הן התחילו לעבוד ביחד ולהכיר האחת את השנייה כשגן הילדים הקטן שפועל במתחם ישיבת ההסדר משמש להן כסטודיו למשחק: "אני זוכרת איך היינו מגיעות ביחד בכל ערב ומפנות את הצעצועים מרחבת הפעוטון וממציאות לעצמנו סדנאות ותרגילי תיאטרון", מתארת שוורץ. לאחר כמה שבועות החליטו שהן רוצות ליצור מחזה, ובן-דוד העלתה את הרעיון להמחיז את 'אבדות' של שיינפלד: "קראתי את הספר בעבר וראיתי אותו כבר אז תופס צורה לכדי הצגה. חזרנו לקרוא אותו ביחד ולאט-לאט המחזנו אותו תוך קריאה וניתוח משותף של הדמויות בו".

מחליפות דמויות בלי הרף. במהלך החזרות (צילום: אנצ'ו ג'וש/ ג'יני)

בתקופה הזאת, לפני כשנתיים, הן הספיקו ללדת בהפרשים צמודים זו מזו וגם את חודשי חופשת הלידה בילו בכתיבה וביצירה של המחזה. חבריהן לקהילה הצעירה המתחדשת בקריית-שמונה עודדו אותן ואף העמידו לרשותן את המקלט שממנו הקהילה פועלת לצורך החזרות וללא תשלום: "המקלט הפך לסטודיו שלנו וזה היה מאוד מרגש שמקום שרגיל להכיל בריחה ופחד הופך פתאום למקום של יצירה ואופטימיות". בהמשך אנשי רשת המתנ"סים בעיר פתחו בפניהן אולמות סטודיו בכל שעה שרצו, ובתיאטרון "מראה" המקומי הן הציגו את הצגת ההרצה בפני חברותיהן מהעיר.

הן מספרות כי גילו שלא רק אנשי קריית-שמונה רצו בהצלחתן. שוורץ: "כשהחלטנו שאנחנו רוצות להמחיז הצגה על בסיס הספר הזה הייתה לנו משוכה שמאוד הדאיגה אותנו – קבלת האישור מ'ידיעות ספרים' על השימוש בו וכמובן ממיכאל שיינפלד. פנינו אל מיכאל והחיבור איתו היה מדהים. הוא אפשר לנו לקחת את הסיפור שלו ופרגן לנו".

בן-דוד מוסיפה: "ההסכמה שלו היא בכלל לא ברורה מאליה, כי רוב הסופרים מאוד קנאים ליצירה שלהם ולא מוכנים לראות שמשנים אותה או מעבדים אותה, והוא שחרר לגמרי. הוא אמר לנו שאת הספר שלו הוא השלים ומכאן והלאה אנחנו מקבלות יד חופשית לשינויים ולהתאמות לצורך ההמחזה". שיינפלד הפנה אותן להוצאת הספרים והן הכינו את עצמן להליכי בירוקרטיה מסובכים ורבים, אך בפועל זכו לברכת המנכ"ל דובי איכנולד שפרגן לצמד היוצרות הצעירות.

בהמשך חברו אל הבמאית אור נדב-ארגוב, ילידת קריית-שמונה ששבה אל הצפון לאחר שנים של חיים במרכז בתיאטרון "תמונע", ועבדה איתן באופן צמוד במשך שבעה חודשים עד שהרגישו כי ההצגה מוכנה. "היא עשתה איתנו עבודה מדהימה מתוך מוטיבציה להחיות את התרבות בגליל ולאפשר לנו לקחת יצירה בוסרית ולהעלות אותה לבמה", מספרות השתיים. גם הכוריאוגרף שלהן, פול דרי, הוא תושב קריית-שמונה כמו שאר אנשי הבמה והמשחק.

איך היה ליצור הרחק מסצנת המשחק במרכז ובטח שהרחק ממוקדי היצירה של שחקנים ויוצרים דתיים?
שוורץ: "אני רואה במרחק דווקא יתרון מדהים. אני לא רוצה להיות דומה ליוצרות אחרות אלא לחדש ולהוסיף ולהביא משהו שונה. אדרבה, החיים כאן לא מאפשרים לי לברוח לקהל הבית שלי, הקהל המגזרי, ואני מביאה תוכן שיכול לדבר עם כולם. זה שאני יוצרת דתייה לא אומר שאני חייב לדבר רק על תכנים דתיים ובאותה נשימה גם ברור שהתכנים שלנו מגיעים מהעולם הדתי שלנו".


הבחירה בעולם האמנות גבתה גם מחיר משפחתי. בן-דוד: "הקשיים שלי היו בשני רבדים. האחד, במרחב של הבית: ברגע שהולכים על תפקיד כזה זה לוקח הרבה זמן מהבית. החזרות התקיימו בלילה או בצהריים, זה לא פשוט".

השעה שתיים בצהריים ואנחנו יושבים לשיחה בבית קפה מקומי, בן-דוד בולעת נשימה אחרי שהיא מסתכלת בשעון וממשיכה: "ברגעים אלו הילדים שלי בבית וברור שזה כואב לי לא להיות איתם, ואני לוקחת נשימה ארוכה גם לקראת החודשים הקרובים. המחיר הכבד מכול אולי, הוא ההבנה כי הפרויקט הוא שלנו, באחריותנו ובניהולנו וגם כשאני לא בחזרות אני במחשבות על המשימות והשינויים שאנחנו מכניסות בהצגה ללא הרף".

הקושי הזה מתרחב לרובד השני שעליו היא מדברת – מרחב היצירה, שלעתים יכול להכאיב פיזית: "בגלל שאנחנו שחקניות יוצרות ולא לקחנו מחזה כתוב, בכל חזרה אני מרגישה שהיצירה נולדת מחדש ומתחדדת. זה מעלה אמוציות ורצון חזק לדייק, ומכאן צצות גם אכזבות".

חיבור מדהים. מיכאל שיינפלד (צילום: מירי צחי)

איך אתן מתמודדות עם אתגר הפרנסה?
בן-דוד: "אני חושבת שהדברים פשוט מסתדרים. גולן בעלי תמיד אומר לי שהחיים שלנו הם כמו אירוע שבו הקב"ה זורק עלינו סוכריות משמיים ואנחנו רק צריכים לאסוף אותן. ההורים והוא דחפו אותי כי הבינו שזו המשבצת שלי וצריך לחרוק שיניים ולהתאמץ". שוורץ מוסיפה ומספרת כי "עד היום דוד אומר לי שהוא לא מצפה שאני ארוויח מאבדות, זה בשביל הנשמה".

הצגה כהלכתה

יצירת נשים במגזר הציוני-דתי כרוכה במורכבות. מרבית הרכבי הנשים מופיעים רק בפני נשים ונדיר למצוא שחקניות שמוכנות להציג בפני קהל מעורב.

בן-דוד ושוורץ חובשות כיסוי ראש מלא, לא הולכות במכנסיים ומקפידות על גדרי הצניעות, קלה כבחמורה. ההסכמה שלהן להציג את המחזה בפני קהל מעורב היא פורצת דרך מבחינתן. הן מספרות על מצפן מוסרי והלכתי צמוד שמלווה אותן ועל ההחלטה להעלות את ההצגה בפני קהל שייתכן מאוד שלא היה נחשף אליה אלמלא היו פותחות את האולם לגברים ונשים כאחד.


"היה לי ברור שאני רוצה להיות חופשייה ביצירה, וכדי להיות חופשייה אני משוחררת ממגבלות כאשר אני מופיעה בפני קהל נשים. אבל אחרי הצגת ההרצה הראשונה שלנו, הבנו שבעצם התוצר עומד בכללים ההלכתיים ואין שום בעיה בהצגה כמו שירת נשים או ריקוד. לכן שאלנו את עצמנו ביחד עם בני הזוג שלנו אם מבחינה הלכתית אין בעיה במחזה, אז למה שנגביל אותו רק לנשים בלבד", אומרת בן-דוד.

היא וגולן התייעצו עם הרב שלהם והציגו בפניו את הלבטים ולבסוף החליטו לפתוח את ההצגה לקהל מעורב: "אני עם יד על הדופק וכל הזמן מרגישה שאני במקום שהוא נוח לי וגם עומד בכללי ההלכה".

מהם הגבולות שלכן בהופעה מול גברים?
"אנחנו לדוגמה לא נופיע במכנסיים או גלויות ראש אלא נמצא פתרונות אחרים שיתאימו, כמו פאות. לא נפגע בגדרי ההלכה", אומרת שוורץ ומסבירה כי ברור להן שהחיים מורכבים וכך גם השאלות ההלכתיות שמזדמנות בכל שלב ובכל נושא. בן-דוד: "יש דברים שפשוט לא נעשה. אירית רצ'בסקי, הבמאית החדשה שלנו, רוצה לדוגמה שאני אשיר בהצגה ואולי ארקוד בתור אחת הדמויות ואמרתי לה שלא, שאלו קווים אדומים".

אחרי סוכות נקבעו להן כבר כמה הצגות, אבל את ההצגה ביד בנימין למשל הן פתחו רק לקהל נשי, מתוך הבנה שאופי הקהל הוא כזה שנשים יעדיפו להגיע להצגה של שחקניות ללא הבעלים שלהן.

מפגש בין קטבים

בחול המועד סוכות הן יעלו את ההצגה שלהן בבכורה בפסטיבל עכו לתיאטרון בינלאומי אחר, כאחת מארבע הצגות של יוצרים דתיים שעושים היסטוריה וקובעים דריסת רגל משמעותית בפסטיבל הוותיק, מהמפורסמים ומהמכובדים בארץ. הפסטיבל עמד בחודשים האחרונים בלב סערה תקשורתית בשל החלטת הנהלת הפסטיבל שלא להעלות הצגה שנבחרה ועוסקת בהאדרת מחבלים הכלואים בישראל.

שוורץ ובן-דוד לא חשבו להתמודד על מקום בפסטיבל הנחשב, ורק לאחר שחברים לחצו עליהן החליטו להיבחן ולעמוד מול הוועדה המקצועית שקיבלה אותן לפסטיבל תחת הקטגוריה "פרויקט מיוחד". הן נפרדו מהבמאית נדב-ארגוב שהתחייבה לפרויקטים אחרים, והחלו בחזרות ובעיבוד מהודק יותר של ההצגה לסטנדרטים הגבוהים שדורשת הצגה בפסטיבל רשמי ומקצועי. הוועדה האמנותית בפסטיבל חיברה אותן אל הבמאית אירית רצ'בסקי, חילונית וקיבוצניקית מסאסא, שמלווה אותן בשבועות האחרונים ועד להעלאת ההצגה בפסטיבל.

אחראית לפתיחת הדלתות. מירי רגב (צילום: מרק ישראל סלם)

הצטרפנו אל החזרות להצגה ואל המפגש המסקרן בין קטבים כל כך שונים באופיים בעולם התיאטרון. העבודה עם יוצרות דתיות אינה מוכרת לרצ'בסקי, והחיבור ביניהן יוצר שיח מרתק שכולל לא מעט קונפליקטים: "הכי קשה לי שהן לא יכולות לעשות חזרות בשבת ועכשיו בראש השנה במשך ארבעה ימים לא ניפגש, ואילו בשבילי זה ברור מאליו שעובדים דווקא בשבתות ובחגים נון-סטופ", היא אומרת.

הדברים של רצ'בסקי מחזירים את בן-דוד כמה שנים אחורה ללימודי המשחק במכללת אמונה: "בשנה א' שאלו אותנו האם אנחנו חושבות שיוצר דתי הוא יהיה תמיד במקסימום שלו, תשעים אחוז שחקן, לעומת יוצר חילוני שיכול להגיע למאה אחוז, בגלל כל המגבלות. יש אנשי אמנות שיגידו כי היכולת ללכת חשוף בהצגה ולהציג דברים בוטים ומסרים חזקים זו האמנות בשלמותה אבל אני לא חושבת שהאמנות חייבת להיות פרובוקטיבית ומשוחררת".

לרצ'בסקי קשה להתחבר לדברים והיא עדיין טרודה במחשבה כיצד הן יוכלו לשחק את הדמות של יואב הצעיר כשעל ראשן כיסוי ראש, שפוגע לדעתה בדמות שהן משחקות.

"אני חושבת שאנחנו מגיעות ל'תיאטרון-סיפור' ומספרות סיפור בתוך דמויות של גבר ומטרייה ועוד חפצים ואנשים, וברור שהדמות משתנה, ואני לא חושבת שכיסוי הראש מבלבל. אני אישה ואני לא מנסה עכשיו להפוך להיות גבר", משיבה לה בן-דוד.

אחת הדמויות שסוללות דרך לאמנים דתיים, ימנים ומזרחים היא שרת התרבות מירי רגב. "נראה שבלעדיה לא היינו בפסטיבל עכו וברור לי שהדלתות שנפתחו לנו בפסטיבל הם חלק מהשינוי שהיא מנסה להביא אליו", אומרת בן-דוד ומוסיפה: "יכול להיות שהיא לא נעימה לאנשים מסוימים אבל אין ברירה אלא לחלק את העוגה ליותר מוסדות".

שוורץ: "אני לא מבינה בפוליטיקה אבל אוהבים לומר כל הזמן שיש השתקת אמנים ואני שואלת האם בעצם כל הזמן הזה עד עכשיו לא הייתה כאן השתקת אמנים? האם העובדה שאל פסטיבל כל כך ותיק כמו עכו לא הצליחו להיכנס יוצרים 'לא מקושרים' שנולדו אולי עם כיסוי ראש ולא מהברנז'ה הנכונה – היא לא ההשתקה? אבל כל זה לא מעניין אותי כי החשוב ביותר הוא שעכשיו סוף-סוף נפתחה דלת גם בפני יוצרים כמוני".

מקור השראה. אבי קושניר (צילום: ראובן קסטרו)

בן-דוד רואה בתקופה הזאת חלון הזדמנויות לרבים וטובים ומבקשת לא לאבד את החלומות על יצירת תרבות חדשה: "אני רוצה להגיד לכל היוצרים והיוצרות הפוטנציאליים שיש לנו בציבור, שזה אפשרי. יש לי חברות מקסימות ויצירתיות מאוד ויש משהו שכאילו עוצר אותן. בציבור שלנו יש הרבה יוצרים במוזיקה, אמנות פלסטית ובאמנות הבמה. יש לנו כנפיים ולב פועם שרוצה לבשר משהו לעולם וזה אפשרי. גם אם זה מתחיל מהסלון הביתי הקטנצ'יק או בספרייה ובמקלט".

יש שחקן שבעבורכן הוא דמות משמעותית שהייתן רוצות לפגוש בו?
"אבי קושניר הוא מקור השראה בשבילי", אומרת שוורץ. "גם הוא לא למד מעולם משחק והגיע למקומות הכי גבוהים שיש. אני יודעת שאני לומדת ומשתפרת תוך כדי תנועה, כי בסוף, לא התעודות שלך הן מה שקובעות אלא מה שאתה מביא איתך לבמה".