על פי רוח הזמן, מופנה הזרקור בדיון על תעשיית הזנות לצרכנים, הגברים. התביעה לתבוע גם את הגבר ההולך לזונות בינתיים בחיתוליה, וגם תשומת הלב לגבר הנוהג ללכת לזונות מעטה ונמצאת מאחורי מסך שתיקה כבד.

ד"ר יעלה להב-רז עוסקת במחקריה בשפה של עולם הזנות. לפני מספר שנים הצגנו כאן את מחקרה על השפה המיוחדת של נערות העוסקות בזנות, "שפת הכוּס". השבוע יצא לאור גיליון מיוחד של כתב העת המקוון "עיונים בשפה וחברה" של האגודה הישראלית לחקר השפה והחברה העוסק כולו בנושא "שפה ומיניות". באחד המאמרים פונה יעלה אל הגברים שבמשוואה. זאת באמצעות פורומים, חלקם לרשומים בלבד, של גברים ההולכים לזונות באופן קבוע. לפורומים האלה, היא אומרת, תפקיד בעולם שבו הקולקטיביות הגברית מתפוררת. הוא מאפשר ליצור מעין "מועדון גברים" נכחד שהפך למנגנון המסדר, ומחזק את ההצדקות והרציונליזציות הגבריות לרכישת שירותי מין.

להב-רז הולכת בעקבות התיאור של ההוגה בכטין, שראה במרחב המקוון כולו קרנבל מסכות. גם העולם העולה מהפורומים שחקרה מציג קרנבל, שבו גברים עוטים עליהם בחסות האנונימיות מסכות שמאפשרות להם להשתתף במועדון הגברים הסגור הזה. מטרתם המוצהרת של הפורומים היא להוות מאגר זמין ובלתי נדלה של דיווחים על מספקי ומספקות שירותים מיניים בשלל זירות הזנות הקיימות, על מנת לשפר את תנאי השירות להם זוכים לקוחות. הגולשים בפורומים השונים מבצעים בדיקות מקדימות, משווים, מצליבים דיווחים ומדרגים את ציבור הזונות, המודעוֹת לעין הפקוחה ולאצבע הקלה על המקלדת. כך, אלפי סיפורים של צרכני מין בתשלום מתקבצים לכדי מערך צפוף ומרושת. מבין המסכות השונות המחקר מתמקד בשלושה טיפוסיפ: הצרכן, הצייד והמוכר.

טיפוס הצרכן מוגדר אצל יעלה "הצרכן הנגזל". הפורומים מעלים שוב ושוב אי שביעות רצון מ"השירות" שקיבלו. ב"פורום דירות דיסקרטיות" כותב אחד המשתתפים: "זה לא הפעם הראשונה שזה קורה לי עם התאגיד של הפקידה העצובה (התאגיד של ה-400 שאני חייב לומר שעד היום נגעלתי מכל שחקניות הרכש שלו)".

'התאגיד' מכונה גם 'התאגיד הבת-ימי'. בניגוד לערים אחרות, הזנות בבת-ים מתאפיינת בעיקר במתחמי זנות סגורים כגון דירות דיסקרטיות, ומרבית הנשים המעורבות בזנות בדירות אלו הן נשים המובאות לארץ ממדינות ברה"מ לשעבר בחסות רשת מסחר גלובלית. עבור הלקוחות, כל אישה בזנות היא התגלמות גנרית של תאגיד מולו מתפתחת תביעה לשותפות צרכנית. כל גולש נדרש לתרום למאמץ הקולקטיבי לשיפור ה"מוצר". אחד המשתתפים בפורום אחר באותה מסגרת הקרוי פורום רחוב כותב: "בקשר לרג'ינה, אשכרה כואב הלב עליה וזה ממש מבאס שהיא ככה מזניחה את 'העסק' שלה, היא מתחילה להיראות כמו יס והוט. בסוף כולם נטשו וינטשו אותה".

כללי השוק נוגעים גם לסוגיית המחיר וטיב השירות. גולש אחר כותב: "אני לא מסכים למחירים מופרזים ברחוב. ההתנגדות שלי לא נובעת מתוך קמצנות או סתם כי מרגיש לי חוצפה. עם כל הכבוד, אני לא צריך לשלם כמו כל החתיארים המגעילים שעוצרים לבנות אחרי יום עבודה מיוזעים ומסריחים, מגעילים ובהמתיים". ובפורום הדירות הדיסקרטיות: "הביקוש הקשיח לשירותים אלו מאפשרים את העושק האיום הזה שנוצר בתחום כאשר בחורות שאינן אטרקטיביות בלשון המעטה ומספקות שירות דל ביותר מרשות לעצמן לתבוע 300-400 ש"ח לשעה בשקט ועוד מצפות לטיפ ותוספת על כל אקסטרה". כותב אחר מגביר את תחושת הגזל: "זנות היא אונס, אונס שזונה אונסת את הלקוח לשלם סכומים על פגישת הכרות".

הצרכן הנגזל. (צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק)

עצבנה אותי הכלבה, וזה מגיע לה

צרכן הזנות המתואר הוא אם כן אדם הסובל מרגשות קיפוח. באמצעותם הוא מעניק הצדקה מוסרית למעשיו ושותפות גורל עם חבריו לפורום. הטיפוס השני, הצייד, הוא כהגדרת להב-רז אדם הממש תפיסות גבריות קמאיות מעולם הציד, ומצד שני אדם נפחד. שיח הציד של לקוחות בפורומים מאופיין בז'רגון ייחודי השאוב מעולם הטבע והחי: "לפמפם כמו חיה", "ציידים וינשופים", "הבחורה חיית טרף", "חתולת רחוב", "מלקקת כמו כלבה", "הרגשתי כמו רוכב שתופס במושכות של הסוס", "סיירים", "גן חיות", "שיני סוס", "עור של פרגית" וכד'.

מסיכת הציד מאפשרת לצרכני המין להתבונן על עצמם ולבחון את גבריותם ואת המוטיב החייתי שבה. המין, מסתבר, מקבל מקום משני בלבד בתיאור החוויה המינית. כותב בפורום רחוב מתאר בפרוטרוט את חוויית הציד, שבה החל בגיל 17 ומאז היא עבורו דרך חיים: "זה התחיל במכונים, ועבר לרחוב, לא משיקול כלכלי, משיקולי הציד. הציד הזה שכולנו מכירים טוב כל כך, נסיעה ברכב, לבד, המוזיקה, הרדיו, המבטים, הכיבוש. ראייה למרחוק, פנים חדשות. מגע, המגע הזה ששוטף אותנו מתחושת ניצחון. האכזבה לפעמים, שיכולה לבוא מכישלון בציד".

כותב אחר מספר על מפגש מיני עם עובדת במכון עיסוי. במהלך המפגש, כתוצאה ממה שהוא מגדיר ״החרמנות" שלו, הוא תפס בחוזקה מספר פעמים את איבר מינה של האישה. בכל הפעמים היא הסיטה את ידו בעדינות עד שלבסוף הוא קם ודחף אותה בחוזקה לקיר. המין נתפס אצל הכותב כדחף ביולוגי, אבולוציוני, והוא מתייחס לעצמו כאל חיה שכאשר שמים אותה בכלוב ומרעיבים אותה היא מתמרדת.

התפיסה העצמית של הצייד מחייבת לראות באשה בעל חיים ניצוד, בהמה המותרת לכל חפץ. בסיפורי הלקוחות השונים מופיע דפוס חוזר של חיות מסוימות אליהן מושוות נשים בזנות, לרוב חיות מבויתות כגון כלבים. בפורום "לובי מרכזי" כותב אחד המשתתפים: "דפקתי לה ביס בגב כי היא מעצבנת!! עצבנה אותי הכלבה, וזה מגיע לה!" בדיווחים רבים המועלים בפורומים השונים, נשים בזנות מכונות כלבות. הנשיכה שהלקוח נתן לאישה, מטרתה לא רק לאלף את "הסוררת" בעזרת כלים תרבותיים ממשמעים, אלא להעיד על האופן בו האינטראקציה עם חיה מחייבת להתנהג כמותה.

חתולת רחוב. (צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק )

גיחה קצרה הפכה ללילה לבן

הטיפוס השלישי הוא המכור, שהוא כהגדרת יעלה "המכור הנזקק". גולש כזה כותב בפורום רחוב: "לילות שלמים בהם מכורים כמוני מסתובבים ללא הפסק בין סמטאות הר ציון ופוקדים כל פינה במתחם ה'מחששה' בניסיון לתפוס את האחת, את זו שתגרום לך להניף דגל לבן במרתון החיפושים הבלתי נגמרים ולהעלות דווקא אותה".

לצד הצרכן המתלונן והצייד הפחדן, המכור הוא אדם סובל, והוא מנסה בפורום ליצור אמפתיה למצבו: "ההתמכרות היא תחליף די חולני בשביל לקבל קצת מגע נשי וחום שעוד לא השגתי בזכות עצמי, וכרגע רק הכסף שלי קונה לי מדי פעם את זה". 'מכור' אחר כותב: "כמה פעמים גיחה קצרה הפכה ללילה לבן, אתה מסתובב ללא הרף, ולמרות שהשטח מת אתה תמיד בתחושה שהנה בסיבוב הזה בדיוק תתפוס מישהי. הרבה פעמים אחרי לילה אני צריך יומיים להתאוששות, הידיים כואבות מרוב התנועות על ההגה, הגוף מאבד איזון ואתה מסתובב כמו זומבי". תיאור הסבל מאפשר לכותב להעניק להתמכרות מסגרת לגיטימית, ואת מצבו כמחלה. שיח החולשה מאפשר להם להרגיש שהם לא בני אדם רעים אלא בני אדם סובלים וחלשים.

שואלת להב-רז: האם צריכת זנות מעוגנת סביב התשוקה למין? הז'רגון השפתי של צרכני המין, היא עונה, מעיד על עולמות פעולה ואידיאולוגיות הנעות הרחק מהמין. המין נדחק ואת מקומו תופסת התשוקה למשחק, ליכולת לחוות מציאות חלופית מזו היומיומית. היכולת של הפרט לדמיין את עצמו כצרכן, כציד וכמכור, מייצרת מציאות קרה ועקרה. כאשר לקוחות מדרגים את גופן של נשים ומפרקים אותו לחתיכות, הם משילים מהאישה בזנות את כל חלקי ישותה והווייתה. וכאשר היא אינה אנוש, אין צורך או הכרח להתמודד עם השלכות מעשיהם.

תיאור הסבל מאפשר לכותב להעניק להתמכרות מסגרת לגיטימית, ואת מצבו כמחלה. (צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק)

הסיפור האמיתי על נתניה

חוקר השמות יהודה זיו כותב בעקבות הדיון על שמות ערים בישראל מן הטור הקודם: "הרי לפניך תמצית הסיפור על השם נתניה. חבורת צעירים מבני מושבות הדרום, שכינו עצמם תחילה 'בני בנימין', ע"ש הברון רוטשילד, רכשה לימים קרקעות בחוף השרון. רוטשילד אכזב אותם, ועובד בן-עמי שעמד בראשה יצא לארה"ב, כדי לזכות שם בחסדי תורם אפשרי אחר. בבואו לשם שמח לקרוא בעיתון היידי 'פארווערטס' על יום הולדתו של איל הממון נתן שטראוס. הוא מיהר לשגר אליו זר-פרחים עם ברכה לבבית בצירוף הבשורה, כי מושבה חדשה בארץ נקראה בשמו. כשהתברר, כי שטראוס היה ממתנגדי הציונות מדעת, שכן ראה בה פתח לליבוי שנאת ישראל, מצא בן-עמי דרך להסב את משמעות העיר החדשה: במקום 'נָתַנְיָה' – על שם נתן 'שלא נתן', החליט לנקד את שמה 'נְתַנְיָה': 'מַתַּת הָאֵל'".

רמי מזכיר את ראשי התיבות שדבקו בשם העיר נתניה : "נשמה תזמיני ניידת, יש הרוגים".

יעוד גונן מתייחס לסיפור השיבושים בדוחות ובשלטי חניה, אף הוא מן הטור הקודם. "בשנות הששים רווח בארץ סיפור על שוטר שעצר נהג בשעת-דמדומים ורשם לו דוח על פנס לא-תקין. הוא ניסח זאת בעברית-רחוב ואף בשגיאת-כתיב, ש"העור האחורי שלו אינו בסדר". הנהג הבחין בשיבוש, בחר במשפט ובא לדיון מצוייד בחוות-דעת של רופא-עור מוסמך מהיום שבו קיבל את הדוח, בה מצויין במפורש שהעור האחורי שלו תקין לחלוטין. השופט קיבל זאת, פטר את האיש מכל אשמה ונזף במשטרה".

גם אתם מכורים נזקקים? כנסו עכשיו לאתר הזירה הלשונית

נושאים קשורים: