מכל הימים בשנה, פסיקת בג"ץ בעניין חוק הגיוס תפסה אותי ביום הכי פחות סובלני שלי בסוגיה זו. רצה הגורל ודווקא אני, שלא מוצאת טעם בגיוס בכפייה, נחשפתי לסיטואציה שאלמלא ראיתי אותה בעיניי, הייתי מצביעה עליה כהשמצה לשמה.

בשבוע שעבר הזדמנתי לספרייה הלאומית בירושלים, ימים אחדים אחרי שכבר התחיל בישיבות "זמן אלול" הבא עלינו לטובה וליראה. והנה, חמש מתוך שש שורות בעמדות המחשבים תפוסות על ידי בחורינו לבושי השחורים, חרדים בגילאים שונים שלא ידעו מגע תבור או אם־16 מימיהם. המחזה הזה נראה בתחילה כמחמם לב, עדות לחיבור ממשי בין תלמידי בית המדרש לעולם הידע הכללי. אלא שמהעמדה שבה אני ישבתי נשקפו מסכיהם של שלושה בחורים צעירים, בשנות העשרים המוקדמות לחייהם לכל היותר, וחבל שכך. התברר שאיש מהם לא היה עסוק בחיפוש אחר מאמר או ספר חשוב, וגם לא בקריאת חומרי רקע שיקדמו את עולם המחקר או את עולם התורה. כל אחד מהם היה שקוע בתוכן קופצני אחר מבית המדרש של יוטיוב, שקוע באוזניותיו ומרותק לתמונות וסרטונים שאם להתנסח בעדינות, לא היו עוברים את הסינון המינימלי של "רימון", וגם לא של ערוץ 2 בשעות הלילה המאוחרות. אקדמאי צעיר חבוש כיפה סרוגה שעבר בסמוך אליי, החווה לכיוונם ולחש לי: "תורתם אומנותם". גיחך והלך.

המוקד החרדי בשערי הבקו"ם. כל חרדי שמתגייס ייחשב מעתה לבוגד. (צילום: יוסי זליגר)

בדיוק באותה שעה הגיעה הודעה נדירה מהגבעתי הפרטי שלנו, שמצוי בעיצומו של האימון המתקדם. הוא בישר שלא יצא הביתה לשבת, וגם לא יוכל להתקשר בשעת ת"ש בשבוע הקרוב, כי הם שוב יורדים לשטח. איכשהו התמונה הכוללת הזו הייתה ניסוי לא פשוט בסובלנות חברתית.

ובכל זאת, רגע לפני שהפכתי לטומי לפיד הגרסה הנשית, התברר שאפשר להתעצבן אפילו יותר. ביטול התיקון לחוק הגיוס בידי בג"ץ השבוע היה פעולת "ייקוב הדין את ההר" שיש מאחוריה הרבה צדק, אבל אין הרבה חוכמה. התהליכים המרתקים שעוברת החברה החרדית מתרחשים בהדרגה, כפי שכל חברה משנה עצמה בצעדים מהוססים של פעוט יחף על מדרכה לוהטת. הדבר נכון שבעתיים בחברה סגורה ושמרנית, שמעצם הגדרתה חוסמת כל השפעה זרה עליה. אבל לעותרים אין סבלנות, ולבג"ץ – כפי שכבר הגדירה היטב שרת המשפטים איילת שקד – אין ראייה לאומית כוללת, שתאפשר גמישות לטובת חיבור חברתי ראוי. כזה שמתחשב בעובדה שמדובר במדינה יהודית בעלת אינטרסים רחבים ושונים משל מדינות אחרות, אינטרסים שמגיעים אפילו לתחזוק יוקרתי של עולם התורה.

יאיר לפיד בישיבת הסיעה. בג"ץ הצליח להרחיק את השוויון בנטל עוד קצת. (צילום: מירי צחי)

למרבה הצער, כעת החרדים מגויסים בלהט רב מתמיד להילחם ב"גזרות השמד". את המדינה ואת השופטים הם מסמנים כאויבי התורה, וה"חרד"קים" מה יהא עליהם. כל חרדי שמתגייס ייחשב מעתה לבוגד, וגם החוגים המתונים יותר יתקשו להתמיד בתהליך פתיחת השורות.

יאיר לפיד, שחוגג כעת את החלטת בג"ץ, אמר לא פעם שלוּ היה יכול לחזור לימי הממשלה ההיא, שבה כיהן כשר אוצר וקידם גיוס חרדים גורף, היה עושה את הדברים אחרת. לפיד של הקדנציה הנוכחית – זה שסולל דרכו לראשות הממשלה בסבלנות של רוקמת הודית – מבין שקואליציה מרכיבים על פי רוב עם חרדים. הוא אולי לא היה מוותר לחלוטין על גיוס חרדים, אבל היה סולל את הדרך לשם תוך הידברות והסכמים, ולא במכת מדינה שתהיה כחרב המונחת על צווארם. גם הוא הבין שהסוגיה המורכבת הזו תיפתר רק מתוך שיתוף פעולה עם הגורמים החרדיים – אלה שבכנסת ואלה שבהיכלה של תורה – ומתוך הבנה שכל הצדדים ייאלצו להתפשר.

בג"ץ, בהחלטה צודקת ושוויונית להפליא, הצליח להרחיק את השוויון בנטל עוד קצת, ולהסיג את ההישגים שנרשמו בתחום. תפקידה של כנסת ישראל לקרב מחדש את השוויון – בהסכם ובתיקון חוק שיהיה צודק, אבל אם אפשר, לשם שינוי, שיהיה גם חכם.

הפגנת החרדים נגד הגיוס. כעת החרדים מגויסים בלהט רב מתמיד להילחם ב"גזרות השמד". (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)
נושאים קשורים: