יש במדינת ישראל הרבה יהודים טובים שמאמינים כי ה' יתברך בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ועל כן מרגישים קשר עמוק לעם היהודי ולתורתו, ועם זאת אינם מאמינים במדינה, בצבאה ובמוסדותיה ואינם מרגישים מחויבים אליהם. מאידך גיסא, יש במדינת ישראל הרבה יהודים טובים שמאמינים במדינת ישראל כמקלט בטוח ואיכותי לעם היהודי, ומרגישים מחויבות כלפי המדינה, צבאה ומוסדותיה, אך הם תופסים זאת באופן חילוני, ואינם מאמינים כי "משה אמת ותורתו אמת" ועל כן אינם מרגישים מחויבים כלפי מצוות התורה.

צריך להודות על האמת: שתי קבוצות אלו ביחד הן רוב העם היהודי היושב בציון. ושתיהן מסכימות לעיקרון אחד: התורה ומדינת ישראל כיום אינן יכולות ללכת יחד.

הציונות הדתית, המאמינה שהתורה והמדינה צריכות ויכולות להיות מאוחדות, היא מיעוט בחברה היהודית במדינת ישראל. אך מצב זה לא רק שאסור לו לגרום לנו לרפיון ידיים ולהתפזרות, אלא להיפך – הוא מציב בפנינו אתגר ואחריות גדולה מאוד, ודורש מאיתנו התכנסות.

כי מהי הציונות הדתית? – לפי הבנתי זוהי התנועה והמפלגה היחידה שמעמידה בציבוריות הישראלית את האידיאולוגיה שהיא ורק היא העתיד של מדינת ישראל. השאלה המהותית ביותר כיום בחברה הישראלית היא שאלת הזהות. הזהות הקולקטיבית שלנו כמדינה. וביחס לשאלה זו יש לנו אמירה ברורה.

בתפיסת עולמנו מדינת ישראל אינה רק מקלט בטוח לעם היהודי, ולא עוד מדינה של כל אזרחיה, וגם לא קונגלומרט של שבטים שונים שצריכים לתפקד באחריות הדדית. בתפיסת עולמנו העם היהודי מתקבץ לארצו בדבר ה' ובעזרתו כדי לקיים את המצווה "בואו ורשו את הארץ", וכדי לקיים את הייעוד והשליחות ההיסטורית הא-לוהית שקיבלנו בהר סיני, להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". כלומר, אומה שחיה בארץ הקודש על פי תורת ה' ומהווה באורח חייה מופת ודוגמה לעמי תבל.

נכון, אנחנו עדיין לא שם. נכון, רוב אזרחי מדינת ישראל כיום הם כאלו שאינם מאמינים בתורה או שאינם מאמינים במדינה או שאינם יהודים ואין להם כל מחויבות כלפי הייעוד שקיבלנו בהר סיני. אבל תפיסת עולמה של הציונות הדתית היא שמדינת ישראל כיום היא צמח רך שבעמל רב שלנו ובסייעתא דשמיא יצמח להיות מה שהוא אמור להיות. בין אלו הסבורים שהיא ראשית צמיחת גאולתנו ובין אלו הסבורים שהיא ראשית צמיחת תקוותנו – אלו וגם אלו מודים שהתפקיד ההיסטורי-אלוהי שלנו כיום הוא קידום מדינת ישראל לקראת יעדיה כפי שקיבלנו בתורת משה ובחזון הנביאים.

המיעוט לא מלחיץ

פשוט שאין בכוונתנו לכפות את התורה על מי שאינו מאמין בה. פשוט שאין בכוונתנו לכפות את השירות הצבאי (שהוא הנקודה המהותית ביותר בהזדהות עם המדינה) על מי שאינו מאמין במדינה. פשוט שלעת הזאת אנחנו צריכים להתנהל בפועל על פי ההווה, ברגישות ובהבנה ציבורית עמוקה.

ברור שלעת הזאת חובתנו לפעול בשיתוף פעולה עם אנשים שחושבים אחרת בחברה הישראלית, ובוודאי יש לנו גם מה ללמוד מכל אחד, ובעיקר ללמוד איך פועלים יחד בכבוד ובישרות גם עם בני פלוגתא אידיאולוגיים. אך בשום אופן אסור שנשכח לאן פנינו מועדות. יתר על כן, זכותנו וחובתנו הציבורית-היסטורית-א-לוהית לפעול כמיעוט לקידום כל התהליכים שמקרבים אותנו אל ייעודנו, כמו בניין התורה וסמכותה הממלכתית, כמו ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל, כמו המאבק להנחלת המשפט העברי כיסוד משפט במדינה, כמו ההשפעה על החינוך, התרבות והתקשורת במרחב הציבורי – כפי יכולתנו. וזאת על פי האידיאל של העם היהודי שבו התורה והעם, הארץ והמדינה הם אחד ממש, והתורה מאירה ומדריכה את כל אורחות החיים של עם ישראל היושב בציון.

הציונות החילונית התחילה דרכה כמיעוט קטן בעם היהודי, ועסקה במרץ בליבון משנתה, בהפצתה באלפי חוברות, מאמרים ונאומים וכמובן במעשים, מתוך אמונה ותחושת ודאות בצדקת דרכה.

"יש בתוכנו חברים אשר עובדת היותנו מיעוט מלחיצה אותם והם מחפשים קיצורי דרך כדי להשפיע מהר יותר". נפתלי בנט (צילום: אריק סולטן)

הציונות הדתית צריכה להתנהל כתנועה אידיאולוגית שמאמינה בדרכה, ולעסוק במרץ בליבון משנתה והפצתה כמו בעשייה המבורכת שהיא עסוקה בה, וגם בגיבוש כוחה הפוליטי מתוך אמונה שדרכה היא היא דרך האמת שתלך ותתפשט בעם ישראל כולו. לא בכפייה ולא בהתנשאות אלא מתוך אמונה בהירה בצדקת הדרך, מתוך אמונה שלאט לאט גם האחרים – מרצונם החופשי – יכירו בצדקת דרכה.

יש בתוכנו חברים אשר עובדת היותנו מיעוט מלחיצה אותם והם מחפשים קיצורי דרך כדי להשפיע מהר יותר. יש כאלה המצטרפים למפלגות גדולות מתוך תקווה ששם תהיה להם השפעה משמעותית יותר על מה שקורה במדינה, ומאידך יש כאלו הרוצים לצרף נציגים חילונים למפלגת הציונות הדתית בכנסת כדי לטשטש את זהותה הדתית ועל ידי כך להפוך למפלגה גדולה יותר, אולי אפילו מפלגת שלטון, ועל ידי זה להשיג השפעה גדולה יותר על מה שקורה במדינה. לאלו גם לאלו יש כוונות טובות, אך לדעתי הם טועים. מסיבות פרגמטיות הם נוטשים את האידיאה של הציונות הדתית (כיום אני מבין עד כמה מסוכן היה שינוי השם ממפלגה דתית-לאומית לבית היהודי. אני חושש שהעוסקים כיום בצירוף בדואים למפלגה ינסו להחליף את השם ל'בית הישראלי'…).

לא לליכוד ב'

אומר בצורה ברורה – למפלגת הציונות הדתית יש אחריות גדולה. היא ורק היא חיה בהווה את העתיד האמיתי של האומה והמדינה. בכל מפלגה יש בוודאי דברים חיוביים, אך אין שום מפלגה האומרת בפה מלא את האמת הא-לוהית ביחס לזהות של מדינת ישראל. מדינת ישראל באה לעולם כדי להגשים את חלום הדורות ולהיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש – לא פחות מזה.

הפרקטיקה הפוליטית חשובה, איני מתעלם ממנה, אך הרוח, האידיאולוגיה, תפיסת עולם שמניעה את הכול – היא יותר חשובה, ובה תלוי הכול, ובסופו של דבר היא הגורם המשמעותי ביותר בברכה ובסייעתא דשמיא של הפעילות הפוליטית.

אסור, אסור בשום פנים ואופן לטשטש את תפיסת עולמנו, ובוודאי שאסור להוריד אותה מהמפה הפוליטית על ידי הפיכת הבית היהודי למפלגה כללית מעין ליכוד ב', או התחייה.

מאותה סיבה גם אומר – אסור לנו להתפזר. אסור לנו לתת את קולנו למפלגות שיש להן אידיאות אחרות, חשובות ככל שיהיו וגדולות ככל שיהיו. צריכים אנו להתכנס פנימה אל שליחותנו האמיתית. ומאותה סיבה אסור לנו לפצל את כוחנו האלקטורלי למפלגות קטנות. אני קורא לכל מי שמאמין בתפיסת עולמה של הציונות הדתית כפי שביארתי לעיל להתכנס ולהתרכז ולהניף דגל אחד, תנועת עם אחד ומפלגה פוליטית אחת.

"גם אם נדמה שהכוח האלקטורלי של מפלגה כזאת הוא קטן, אסור להיבהל מזה". איילת שקד מצביעה בפריימריז (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

אינני מתעלם ממחלוקות שיש בתוך הציונות הדתית עצמה. אני סבור שכל המחלוקות הללו הן פרטים לעומת העיקרון הכללי שמאחד את כולנו, העיקרון שאומר שהתורה, ודווקא התורה במובן המסורתי שהיה מקובל בכל הדורות – היא הנשמה והיא האידיאה של העם היהודי לדורותיו והיא הנשמה של מדינת ישראל. כיום במסתרים, ובעתיד בגלוי. והעתיד תלוי בנו, ועל מעשינו תחול ברכת ה'. אפשר לפעול ביחד גם אם יש חוסר הסכמה בפרטים אלו או אחרים. אפשר למצוא דרך להכרעות בנושאים אלו, ולא לפרק בגללם את החבילה.

גם אם נדמה שהכוח האלקטורלי של מפלגה כזאת הוא קטן, אסור להיבהל מזה. אני משוכנע שזה הקטון גדול יהיה, ואחריתו ישגא מאוד. אני משוכנע שדווקא מתוך שנהיה נאמנים לתפיסת עולמנו, יצטרפו ויצביעו עבור מפלגה זאת בני ציבור גדול המכונה "מסורתי", אשר התורה יקרה ללבו, וגם חילונים המרגישים באינטואיציה בריאה שדווקא תפיסת עולם זו נותנת מענה נכון למהות הקולקטיבית שלנו, ולאט לאט גם מצביעים מהציבור החרדי.

בעתיד אנו מובטחים שכל היהודים יחזרו בתשובה גמורה כהבטחת השי"ת בתורה בפרשת ניצבים, ובדברי נביאיו (במקומות רבים, כגון יחזקאל ל"ו), וממילא בעקבות תהליך התשובה הכללי, ואולי גם לפניו – הציבור החרדי יבחר לתמוך במדינה, והתוצאה תהיה שתפיסת העולם הציונית-דתית תלך ותקיף לאט לאט את כל העם היהודי היושב בציון.

עד אז, אנו בתקופת מעבר. איני יודע אם זמנה קצר או ממושך, אך ברור לי שבתקופה זו אסור לנו להתבלבל, אסור לנו להיכנע ללחצי ההווה ולמכור את העתיד הגדול בעד נזיד עדשים של מספר מנדטים. צריכים אנו להיות נאמנים לדרכנו, מתוך הכרה עמוקה של שליחותנו הציבורית לעת הזאת.

הרוח קודמת למנדטים

ובשולי הדברים העקרוניים אוסיף כמה משפטים מעשיים: פשוט שאני שמח על כל אדם שיהיה מוכן בבחירות לתת את קולו למפלגות הציונות הדתית, וכתבתי שלדעתי מספר האנשים הללו – מכל הזרמים – ילך ויגדל לאט לאט. אך הנציגים אשר צריכים לקבל החלטות איך להוביל את המפלגה, גם חברי המרכז וגם חברי הסיעה בכנסת, צריכים להיות אך ורק אנשים שיש להם נאמנות גמורה לאידיאל שהזכרתי, כלומר שהתורה, ודווקא התורה במובנה הברור והמקובל על כל הדורות שעברו, היא ורק היא קובעת את הערכים והעקרונות של המפלגה. הדבר חייב להיות מעוגן בחוקת המפלגה.

צירוף מועמדים אשר יכניסו את דעתם האישית החילונית לשיח הפנים מפלגתי, כשהם – בצדק – דורשים להרים ידם בכנסת על פי מצפונם האישי, יטשטש את אופייה של המפלגה, ובוודאות יגרום לפיצול ופרישה של חלקים נכבדים מהציונות הדתית, ובסופו של דבר, הנזק – גם האלקטורלי – יהיה רב מהתועלת. ועל כן, אני חוזר על עיקר דבריי: הרוח, האידיאולוגיה והכיוון הכללי קודמים למאבק על עוד כמה מנדטים. צריכים להישאר נאמנים לדרכה של הציונות הדתית, וזה ודווקא זה יגרום לכך שהשפעתנו על מה שקורה במדינה תלך ותתעצם, ועל כן צריכים כולנו, כולנו ממש, להתכנס סביב דגל התורה והמדינה, לאורו נלך.