"אני זוכר את זה כאילו זה היה היום. סיימתי את אחת הבחינות שלי באוניברסיטה. יצאתי מהפקולטה לחנות הירקות ומילאתי שקית עגבניות. חייגתי בסלולרי לשותף לדירת הסטודנטים, ואז ראיתי אותה. היא חלפה מולי במהירות, עם מבט חלול ושפתיים הממלמלות מילים ללא פשר. חזרתי לשיחה עם החבר ושאלתי אותו אם צריך עוד משהו בדירה. הוא לא הספיק לענות ואז נשמע פיצוץ.

"את הדקות הבאות אני לא זוכר בבהירות. השמיעה שלי נפגעה והתמונות רצו אל מול עיניי במהירות במין סרט אילם. דוכן הירקות שהייתי בו עף באוויר. הדמות שחלפה מולי התפזרה לחתיכות. והמוכר, שכולם חשדו בו שהיה איש מודיעין של המשטר הסורי, כבר לא היה בין החיים. רצתי לדירה, פתחתי את הדלת והתיישבתי על הספה בהלם מוחלט. השותף שלי ניסה להרגיע אותי ללא הצלחה. שלושה ימים ישבתי בבית עד שהשמיעה חזרה אליי, וגם השפיות. המשכתי בלימודים לקראת הבחינה הבאה".

ד"ר עלאא עוואד (צילום: אייל מרגולין, ג'יני)

המטופלים של ד"ר עלאא עוואד, בן 30, מתמחה בבית החולים בילינסון, לא יכולים לתאר לעצמם שהרופא שלהם מסוגל לספר סיפור כזה בגוף ראשון. הוא בחור צנוע ושקט, המסתובב ביעילות במחלקה לניתוחי לב וריאות בבית החולים בילינסון. ההתמחות שזכה לה יוקרתית ביותר: במחלקה עושים השתלות לב וריאות, השתלות לב מלאכותי וניתוחי ריאה רובוטיים.

התחום, על כל תחכומו ועדינותו, לא מתחבר באופן אוטומטי למחשבה על לימודי רפואה דווקא באוניברסיטה סורית, ועל סטאז' בעיר דמשק בזמן מלחמת האזרחים – עבודה שכללה טיפול בפצועי מלחמה רבים מספור, וניהול חיי יומיום באזור קרבות. ובכל זאת, ד"ר עוואד הגיע משם: הרופא היחיד בארץ שהוכשר בסוריה וכעת משתיל ריאות ולבבות, מציל חיים, ומקווה להביא לבתי החולים בצפון את מה שהוא לומד לעשות במחלקת ההשתלות הנחשבת ביותר בארץ.

ניסיון קרבי

בילינסון הוא בית החולים היחיד בישראל שמבצע ניתוחי השתלת ריאה. חמישים כאלה הושלמו שם השנה. בית החולים גם ביצע שבעה ניתוחי השתלת לב, מחצית מאלו שנעשו בישראל מאז ינואר. "מכל המחלקות בארץ רוצים להתקבל אצלנו להתמחות", מתגאה פרופ' דן ערבות, מנהל המחלקה.

"בחרנו את עלאא מרשימה ארוכה של מתמחים, שכל אחד מהם מגיע עם קורות חיים, הישגים וניסיון. אנחנו מנסים גם להבין את האופי של הרופא, ואם יש לו יכולות מתאימות למקצוע המסובך הזה. בסך הכול בארץ יש כשלושים מנתחי לב בכירים, שלושים מתמחים, ועוד עשרים מנתחים שעושים השתלות ריאה. לא כל אחד יכול לעמוד באינטנסיביות ובלחץ של העבודה הזו מסביב לשעון, צריך הרבה מוטיבציה, חריצות ויעילות, שמצטרפות כמובן לידע המקצועי".

לדבריו, לימודיו של עלאא בסוריה, בלחץ המלחמה, שיפרו את סיכוייו להתקבל להתמחות היוקרתית. "הוא עבד תחת הפגזות ובמצב ביטחוני מסוכן מאוד, ובכל זאת הצליח להתרכז בלימודים ולעבור את הבחינות שם ובארץ. הוא עבר אתגרים לא פשוטים בדרך להתמחות, ואחרי שנה שהוא איתנו אנחנו בהחלט יכולים לומר שהתכונות שעזרו לו לעבור את האתגרים האלו מסייעות לו בעבודה. הוא חרוץ ויעיל מאוד, ובעיקר מתלהב מהמקצוע ורוצה ללמוד כל הזמן".

חמישים השתלות ריאה בשנה החולפת. ביה"ח בילינסון (צילום: אלי דסה)

עלאא גדל במג'דל־שמס, הבן הבכור במשפחת עוואד: האב קאסם, האם אלמזה, עלאא ושני אחיו. קאסם הוא פנסיונר של משרד החינוך, אחרי קריירה ארוכה כמורה למדעים. אלמזה היא קוסמטיקאית מוצלחת, שם דבר בקרב נשות העדה הדרוזית, וליוותה מועמדות בתחרות יופי בינלאומיות. "המשפחה שלנו הגיעה למג'דל־שמס מחצבייה שבלבנון", מספר קאסם עוואד בריאיון משפחתי – הוא, אשתו ובנו הרופא – בסלון ביתו. "החמולה הגיעה ממקום שנקרא 'בית עוואד', שהיה מקודש למשפחה – כולם היו מתפללים בו. משם מגיע שם המשפחה שלנו. אבותיי הגיעו לפה והתחילו לעבוד בחקלאות פשוטה. לאט־לאט הם פיתחו את הכפר. אני השתלמתי במכללה למורים בחיפה, ועבדתי במשך שנים כמורה בחטיבת הביניים בכפר. יצאתי לפנסיה לפני כמה חודשים".

בית המשפחה במג'דל־שמס, על שלוש קומותיו, עומד בקצה עלייה מתפתלת ובלתי נגמרת. ווללא, האח האמצעי, גר בקומה התחתונה עם אשתו ובתו היחידה. בניגוד לבני המשפחה האחרים, המנהלים אורח חיים חילוני, הוא החליט "להתחזק" לפני שבע שנים, ונכנס לקבוצה המצומצמת של אנשי הדת שמכירים את רזי התורה הדרוזית. "הלוואי שהייתי קרוב כמוהו לדת. החיים שלי אחרים", אומר קאסם בחיוך. "אמנם רצינו שהוא ישלים את לימודי החשמל ויהיה מהנדס, אבל קיבלנו את הבחירה שלו באהבה. הוא ממשיך את הדרך של אבא שלי, שהיה גם כן איש דת". האח הקטן יזם, לומד רפואה כמו אחיו הגדול – אולם כעת, משום שסוריה סגורה בפני הדרוזים, הוא לומד באודסה שבאוקראינה.

השולחן עמוס בכל טוב. פיתות דרוזיות, חצילים מבושלים, סלט טבולה, מג'דרה וכמובן הלבנה הידועה. אלמזה, אישה חייכנית, לא מפסיקה להתרוצץ ולשכנע אותנו לטעום מהמאכלים. הפרצוף שלה מרצין רק כשאנו מתחילים לדבר על תקופת הלימודים של עלאא.

"הלכתי ללמוד בסוריה רק בגלל אינטרס כלכלי", פותח עלאא. "הלימודים הגבוהים שם הם חינם, כולל המגורים במעונות. היו לי ציונים טובים, ויכולתי להתקבל ללימודי רפואה בארץ או אפילו באנגליה, כמו שרציתי בהתחלה, אבל עשרות אלפי השקלים שעולה שנת לימודים שכנעו אותי ללכת לדמשק".

אמנם יש לחצות גבול מדיני בין מדינות עוינות כדי לנסוע לדמשק, אך מג'דל־שמס קרובה לעיר הבירה הסורית יותר מלחיפה, למשל. "תבין", מסביר קאסם, "אנחנו מדברים על התקופה שלפני המלחמה. היה שקט בסוריה ואף אחד לא תיאר לעצמו מה הולך לקרות. הרבה חבר'ה מהכפרים הדרוזיים ניצלו את ההזדמנות והלכו ללמוד שם. במסגרת ההסכמים עם יוניפי"ל, היו ימים שבהם כל הצעירים היו יכולים לצאת ללימודים, והיו ימים נוספים של כניסה בחזרה לישראל, בתקופת החופשה או סיום המבחנים". לדבריו, כ־500 צעירים דרוזים למדו באוניברסיטה בדמשק לפני שפרצה מלחמת האזרחים.

"היה שקט בסוריה ואף אחד לא תיאר לעצמו מה הולך לקרות". העיר דמשק (צילום: AFP)

עלאא לא הגיע לדמשק סתם כך. "התייעצתי עם חברים ובני משפחה שהלכו ללמוד שם. הם סיפרו על אווירה טובה, על בילויים בלילות ובעיקר על חופש מהמשפחה. אני לא בנאדם של בילויים ואני קשור מאוד למשפחה שלי, אבל ההמלצות החיוביות והסוגיה הכלכלית עשו את שלהן. ב־2005 התחלתי את הלימודים בפקולטה לרפואה באוניברסיטת דמשק המרכזית".

בלי מועדי ב'

בדמשק חיו לפני עשור 1.8 מיליוני תושבים, ובשאר המטרופולין – ערי לוויין, פרברים וכפרים סמוכים – עוד כ־1.9 מיליונים (לפי הערכת ה־BBC, כ־300 אלף מתושבי הבירה עזבו אותה בשנות המלחמה; מנגד, המטרופולין צמח בכ־400 אלף איש). באוניברסיטה למדו למעלה מ־100 אלף סטודנטים בכל הרמות, ומהפקולטה לרפואה יצאו בכל שנה 600 רופאים מוסמכים חדשים. "בסוריה כל מי שמעוניין בלימודים גבוהים יכול ללמוד על חשבון המדינה בחינם", אומר עלאא. "לכן מגיעים לשם סטודנטים מכל העולם. ממדינות ערב, הרבה סטודנטים מטורקיה, וגם אירופים – היו לנו סטודנטים מספרד, צרפת וגרמניה, שבאו בפרויקטים של חילופי סטודנטים.

"הלימודים עצמם קשים מאוד. בישראל האתגר הגדול הוא להתקבל ללימודי רפואה, ואחר כך הלימודים נוחים יותר – יש מועדי ב', ואפשר לדבר עם המרצים ולהתווכח על ציונים. אבל בסוריה כל אחד יכול להתקבל – וקשה מאוד לעבור את המבחנים בזמן הלימודים. אתה מקבל מבחן בכתב אחרי ששיננת כמה ספרים בעל פה במשך חודשים, ואם נכשלת פעמיים אתה צריך לעבור את הקורס מההתחלה".

החומר למבחן ההסמכה בתום שש שנות לימודים כולל 20 אלף דפים. "אני זוכר שהצבתי זה על זה את כל הספרים שהייתי צריך ללמוד, והם הגיעו עד לחזה שלי. ואני לא בנאדם נמוך. חצי שנה הסתגרתי בבית כדי לעבור על החומר ולגשת לבחינה. בגלל ההפרעות מהחברים ואחר כך הרעש מהמלחמה, הייתי תמיד לומד בלילה וישן ביום".

מה הספקת לראות מסוריה?

"זאת הייתה מדינה יפה. אמנם לא הסתובבתי הרבה, כי הלימודים היו קשים ולחוצים, אבל ראיתי חלקים מדמשק ומחלב, בצפון. יש הרבה מבנים עתיקים והרבה היסטוריה מעניינת. אבל גם חיי הלילה טובים. בתקופות פחות לחוצות היינו נפגשים עם חברים בערבים בבתי קפה ומסעדות – מעשנים נרגילה, רוקדים ושותים. הינו יוצאים בעיקר עם חבר'ה דרוזים מהכפר, אבל גם עם סטודנטים שבאו מחוץ לסוריה. היה לי אפילו קשר רומנטי עם סורית־נוצרית", הוא עובר רגע ללחישה, כדי שאמו לא תשמע. "בקיצור, נהנינו מהחיים".

לקראת סיום לימודיו פרצו המהפכות בעולם הערבי. נפילת משטרו של זִין אל־עאבדין בן עלי, שליט תוניסיה, ולאחר מכן התמוטטות משטריהם של מועמר קדאפי בלוב וחוסני מובארכ במצרים, סימנו את בשאר אל־אסד כרודן הבא בתור. ב־18 במארס 2011 פרצו הפגנות מחאה בעיר דרעא בדרום סוריה. התושבים – 75 אלף איש – יצאו להפגנות המוניות בעקבות מעצרם של כמה צעירים שריססו גרפיטי נגד משטר אסד. התגובה החריפה כללה הפגזות של טנקים לעבר ריכוזי הפגנות, והעימותים גברו.

התקשורת המקומית לא מדווחת דבר על ההתרחשויות. אסד (צילום: EPA)

"הידיעות על מה שקרה בטוניסיה, לוב ומצרים פורסמו בחדשות", נזכר עלאא. "אני זוכר שהייתה מתיחות באוויר, שהנה גם בסוריה הולכת להיות מהפכה. על מה שקורה במדינה לא יכולנו לשמוע. התקשורת המקומית, ששייכת למשטר, לא דיווחה כלום, ובאינטרנט לא הועבר מידע. זה היה מצחיק. התעדכנו במה שמתרחש בסוריה דרך שיחות טלפון עם המשפחה בבית".

אבל מדי פעם, בהתנהלות היומיומית בקמפוס האוניברסיטה, הרגישו את התסיסה העממית. כמה חברים של עלאא נעלמו בפתאומיות לאחר שהתבטאו נגד משטר אסד. "כשאתה רואה דברים כאלה אתה מבין שכדאי להתרחק כמה שיותר מפוליטיקה וממי שמתעסק בפוליטיקה. אנחנו הדרוזים חיינו בקבוצה מאוחדת, והקפדנו בתקופה הזו להיפגש רק בינינו לבין עצמנו ולהתגורר במקומות בטוחים. שכרתי דירה בשכונה יקרה שהתגוררו בה תושבים זרים, במחשבה שלאף אחד לא יהיה אינטרס לעשות שם פיגוע. שילמתי יותר מאלף דולר לדירה של 120 מטר רבוע, שחייתי בה עם שותף".

הפגנות ההמונים בסוריה תפסו מהר מאוד כיוון לוחמני: מדינות בעלות אינטרס החלו לממן ארגוני מורדים צבאיים וקבוצות טרור, ובהן דאעש, ג'בהאת אל־נוסרה ועוד. "המציאות השתנתה מאוד", נזכר עלאא. "ראינו הרבה אנשי צבא ברחובות. הפגזות ופיצוצים היו קולות של שגרה. בחנויות, מדפי מוצרי המזון הלכו והתרוקנו. היו ימים שלא היה מה לאכול, ושוב ניצלנו את הכוח שלנו, הדרוזים, כקבוצה מלוכדת. היינו מלווים זה לזה אוכל וכסף, ואפילו ישנים אחד אצל השני בלילות מפחידים במיוחד. ערב אחד החשמל בדירה הפסיק, ואז נכנסנו למציאות של שעות חשמל בודדות ביום.

"כשהגיע החורף נעשה קשה מאוד. הטמפרטורות בדמשק יורדות מתחת לאפס, לא היה סולר כדי להפעיל תנורי חימום, ונוסף לכול השותף שלי לדירה עבר למעונות, כי לא היה לו כסף לשלם שכירות. ישבתי כמעט שנה בבית לבד עם ספרי הלימודים. אחרי כל ליל פיצוצים והפגזות עלתה המחשבה לעזוב ולחזור לישראל. אבל אחרי כמה זמן התחלתי לחשוש שאסתבך אם אנסה לעזוב את סוריה. היה ברור שבמודיעין הסורי יתחילו לחקור אותי כדי להבין למה סטודנט לרפואה שנותרה לו שנה אחת ללימודים רוצה לעזוב את סוריה. הבנתי שאין לי ממש ברירה והחלטתי עם המשפחה שאני נשאר".

קאסם ואלמזה עוואד עם שלושת בניהם והנכדה (צילום: אייל מרגולין, ג'יני)

אלמזה, של עלאא, שומעת את התיאורים בגוף רועד. עיניה מתמלאות דמעות. "הקשר שלי עם עלאא הוא יותר מקשר דם. כשהוא עצוב או חולה אני מרגישה את זה בגוף", היא אומרת ומחזיקה את הבטן. "באחד הלילות התעוררתי בבהלה. לא הצלחתי לחזור לישון הרגשתי שמשהו קרה לעלאא. ביקשתי מקאסם שיתקשר אליו". האב נזכר: "באותו לילה היה פיצוץ בקרבת האוניברסיטה, והיו שם הרבה הרוגים. התקשרנו לכול מי שאנחנו מכירים כדי לתפוס אותו, והוא לא ענה. אחרי זה התברר לנו שהוא לא היה במקום הפיגוע. רק אז נרגענו".

עלאא: "היינו חסומים לחלוטין למידע על המתרחש בסוריה. כל תחנות הלוויין והערוצים הזרים ששידרו חדשות על סוריה היו חסומים. רשת הטלוויזיה של המשטר שידרה אופטימיות, אמרה שהכול מצוין. המשפחה שלי הייתה מעדכנת אותי כמעט על כל פיצוץ בדמשק. כל אירוע הקפיץ אותם, אפילו אם הוא קרה שעה נסיעה ממני, כי הם חשבו שזה קשור אליי. אבל האמת היא שהייתה סיבה לחשוש. זה היה בעיקר מזל. היו לי חברים לספסל הלימודים שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אחד החברים הטובים שלי מת בפיצוץ של מכונית תופת".

אלמזה: "זאת הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי. שנתיים לא ישנתי. התקשרתי אליו לפחות פעם ביום רק כדי לשמוע אותו נושם".

חץ ללב של אמא

עם חבריו לפקולטה הוא התחיל אז את הסטאז' שלו בבית החולים. עלאא שובץ במיון וביחידת הטראומה בבית חולים מוואסאת, ששייך לאוניברסיטה בדמשק. "זה היה סיוט אמיתי. בכל יום הגיעו לבית החולים כעשרת אלפים איש, ובהם גם כאלה שנפצעו בתקיפות של המשטר או של המורדים. הרבה דם. הרבה כאב. משפחות שנגמרו להן החיים ברגע אחד. פצועי מלחמה קשים. ילדים בלי איברים מגיעים מדממים ובוכים, ואתה צריך לטפל בהם במהירות ולא לפספס אף אחד. אתה הופך למכונה. אתה עובד בלי להסתכל על כלום, שעות על גבי שעות, ואפילו לא מתעכב לראות איך קוראים לחולה או לרופא שעובד לצדך. זאת הייתה תקופה קשה מאוד, אבל אין ספק שלמדתי ממנה הרבה".

לעלאא יש רק מילים טובות לומר על לימודי הרפואה בסוריה ועל בתי החולים במדינה. "הרופאים בסוריה מרוויחים שכר טוב מהמדינה ומחויבים אליה באופן מלא. אין שם רפואה פרטית, ובצוותים הרפואיים חברים גם הרופאים הבכירים ביותר. הפרופסורים המומחים מלמדים בבתי הספר לרפואה תמורת 500 דולר בחודש בלבד, כמחווה של התנדבות והשקעה בעתיד הרפואה הסורית. הלימודים הם בעלי אופי נוקשה. יש כבוד לפרופסורים ולרופאים. לא קוראים לרופא בשם פרטי או מעזים לאחר לשיעור או לפגישת צוות. אף מטופל לא מרים קול או מתווכח עם רופא. מקבלים את האבחון שלו ללא שאלות".

עלאא הצטיין בלימודים בסוריה, והיה היחיד מחבריו שעבר את המבחן המסכם בפעם הראשונה. "שמחתי כמובן שעברתי את המבחן, אבל כשרציתי לחזור לישראל הבנתי שזה לא כל כך פשוט. בגלל המלחמה והמצב הביטחוני, יוניפי"ל איבדו את היכולת לאפשר לנו לחצות את הגבול לישראל. הייתה מחשבה לטוס דרך ירדן או טורקיה, אבל גם זה לא היה אפשרי.

"סיימתי את הלימודים ביוני, ובמשך חצי שנה לא עשיתי כלום. חיכיתי בבית לטלפון של יוניפיל שיבשר לי על המעבר". ביום שעלאא היה אמור לעבור בחזרה לישראל, כוח של הצלב האדום נפגע בפיגוע תופת. אלמזה נזכרת: "עלאא ובחור אחר, שסיים לימודי עריכת דין, היו היחידים שהיו צריכים לעבור. אני זוכרת שהמתנתי בעצבים בעבר השני של הגבול, ואז האמא של הבחור השני ניגשה אליי ועדכנה אותי בפיגוע. מאז אני לא זוכרת כלום. סיפרו לי שצעקתי ואיבדתי הכרה. הייתי בטוחה שאיבדתי את הילד שלי. שהוא מת בפיגוע, ושכל השנים האלו שחיכינו ובכינו בשבילו לילה־לילה היו לשווא".

גם עלאא היה זקוק לתקופת הסתגלות אחרי החוויה הקשה בדמשק. "שלושה חודשים נשארתי בבית. לא נתנו לי ללכת לשום מקום, אבל גם אני לא רציתי להסתובב בחוץ. עבדתי על עצמי כדי להוציא את החוויה הנוראית הזאת מהראש. רציתי לשכוח את כל מה שהיה. לפני כמה חודשים נפגשתי בצרפת עם חבר שלמדתי איתו בסוריה, ולא ראיתי אותו חמש שנים. הוא דרוזי, והתחתן עם צרפתייה ממשפחה דרוזית. דיברנו הרבה וצחקנו, ואז הוא התחיל להזכיר לי את המקומות שהיינו מבלים בהם באופן קבוע לפני המלחמה. יש לי בדרך כלל זיכרון טוב לפרטים, אבל לא זכרתי כלום. כאילו המוח מחק את הזיכרונות האלו".

קרובה יותר לדמשק מאשר לחיפה. ד"ר עלאא עוואד במג'דל שמס (צילום: אייל מרגולין, ג'יני)

ממרפסת ביתו של עלאא אפשר לראות את פאתי הכפר חאדר, השכן למג'דל־שמס מעברו האחר של הגבול. "זה כפר של אלפיים איש, שהמלחמה נחתה עליהם באופן פתאומי. ביום אחד נהרגו להם 17 צעירים. הם נמצאים בהתקפה מתמדת מכל הצדדים", אומר קאסם. בשנות המלחמה עזרו תושבי מג'דל־שמס לאחיהם הדרוזים הסורים עד כמה שהצליחו. "אלה אנשים שכל מה שהם רוצים זה לחיות", מסביר קאסם. "להרבה אנשים בכפר שלנו יש בני משפחה שם, ואנחנו יודעים שהמצב שלהם קשה. מצבם של הדרוזים, כמו כל המיעוטים בסוריה, לא פשוט. מרבית הדרוזים נמצאים כעת בסווידא, המרכז של הדרוזים בסוריה. אנחנו מקווים שהם יצאו בשלום מהמלחמה".

כשאני שואל את עוואד למה החליט ללכת לתחום ההשתלות הוא עונה ישירות שהצלת חיים בכלל לא הייתה בתכנון שלו. "בתחילת הלימודים רציתי בכלל להיות פלסטיקאי. זה כסף טוב, וגם משתלב עם העבודה של אמא שלי בקוסמטיקה. העבודה בחדר ניתוח, ובמיוחד בניתוחי לב וריאות, היא שוחקת, תובענית וקשה מאוד. הרבה רופאים נרתעים מלהיכנס למקצוע הזה, ויש גם כאלה שמתחילים ועוזבים בגלל העומס.

"עבדתי במחלקת טראומה בסוריה ואחר כך בבתי החולים בצפת ובנהריה. ראיתי שם איך רופא יכול להציל חיי אדם, והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, יהיה מה שיהיה. הגשתי מועמדות להתמחות בבילינסון ולשמחתי התקבלתי. היה לי קשה בהתחלה עם השפה ועם המערכת, אבל עזרו לי המון. הצוות מעולה, האנשים הכי טובים בארץ, ואני גאה להיות חלק ממנו. אני בעיקר שמח שאני משתמש בידע שלי וביכולות שלי כדי להציל חיים של אנשים.

"אי אפשר להסביר איך מרגישים כשמחזיקים לב בידיים, שמים אותו בתוך אדם חולה, ורואים אותו אחר כך בריא. אי אפשר לתאר את התחושה כשאתה רואה שאדם מגיע לבית החולים חצי מת, מחובר 24 שעות למכשיר הנשמה, אבל יוצא מחדר ניתוח השתלת ריאה שביצעת ומשתקם, חוזר לחיות כמו כל אדם. יש לי מטופלים שעד היום אני בקשר אישי איתם. אני יודע שהם חיים בזכות המחלקה שלנו. זה ממלא אותי בגאווה".

עבדתי במחלקת טראומה בסוריה ואחר כך בבתי החולים בצפת ובנהריה. ילדים פצועים בסוריה (צילום: EPA)

השאיפות של ד"ר עלאא עוואד גבוהות: הוא נחוש להביא לצפון את היכולת לערוך ניתוחי השתלות לב וריאות. "מגיע לתושבי הצפון להתקדם מבחינה רפואית. יש פה הרבה מאוד תושבים, והם לא צריכים לנסוע שלוש שעות בשביל ניתוח ושיקום. אני רוצה להתמקצע בבילינסון כמה שאפשר, לצבור כמה שיותר שעות בחדרי הניתוח ועם הצוות הרפואי שמלמד אותי, ואז אחרי כמה שנים לפתוח מחלקה באחד מבתי החולים בצפון. זה החלום שלי".

ההתלהבות והתשוקה שבדבריו לא מדביקות את האם אלמזה והאב קאסם. להם יש חלום אחר: הם מנסים לדמיין את בנם הבכור מתמסד, ומביא לעולם עוד נכדים לצד נכדתם היחידה עד כה, בתו של ווללא. "העבודה שלי קשה מאוד ואין סיכוי שבשנים הקרובות אני מתחתן", אומר עלאא, ושולח חץ ללב של אמא. אבל היא מבינה: "היו לו הרבה שנים של לימודים. עכשיו הוא עובד קשה ועדיין לומד. ברור לנו שזה לא יקרה בקרוב, למרות שאנחנו מצפים לנס. הוא צריך להתחתן עם דרוזית, וכשהוא מגיע רק פעם בכמה חודשים לכפר זה מצמצם את האפשרויות. קשה מאוד להכיר ככה בחורה".

במג'דל־שמס כולה הולך ונעלם האופי הדרוזי המסורתי. החתונות בגיל מאוחר יותר. מספר הילדים במשפחה הוא שניים או שלושה בלבד. הפאבים והדיסקוטקים לא מביישים את תל־אביב ואפילו ערים באירופה, נשים הולכות בלבוש מערבי והחיים חילוניים לגמרי. ובכל זאת, הקהילה עושה הכול כדי לשמור על הבחורים בתוך העדה. "יש בחורים שמכירים בחורות במסעדות, אבל החתונות עדיין מתבצעות בשידוכים של חברים או אמהות", אומרת אלמזה. "יש קבוצות ווטסאפ, נשים מדברות זו עם זו, המשפחות המורחבות עוזרות למצוא כלות וחתנים. גם היום שלו יגיע".

נושאים קשורים: