עם השנים נאלץ חואן מרטין דל פוטרו לבצע הערכה מחודשת לשאיפות המקצועיות שלו. הפציעות, הכאבים, הניתוחים והייסורים המירו את החלומות על קריירה מפוארת בצמרת – בניסיון עיקש להישאר כמה שיותר קרוב לשם. את העניין ב־20, 10, אפילו חמישה תוארי גראנד סלאם, הוא איבד מהר מאוד. את החמדנות החליפה צניעות; הכישרון הטבעי פינה את מקומו למוסר עבודה; מערך הפרופורציות עבר אתחול והתייצב על נורמלי.

ככל שחלפו השנים, ומספר הטורנירים שמהם נעדר עלה על אלו שבהם שיחק, כל מה שדל פוטרו רצה זה לשחזר רגע אחד. להחיות את הזיכרון המתוק של אליפות ארה"ב הפתוחה של 2009. נכון, היו הישגים יפים במשחקים האולימפיים, בטורנירי מאסטרס ובגביע דיוויס, אבל גראנד סלאם זה סיפור אחר. ארה"ב היא מקום אחר. אז, כנער בן 20, הכל התחבר לו. חבטות כף היד המופלאות עם ההגשות הגדולות, וקור הרוח שהשתלב עם האופי הנוח. במסלול להנפת הגביע היחיד בחייו הוא עבר את רפאל נדאל ורוג'ר פדרר בזה אחר זה – הראשון לעשות זאת באותו טורניר. עתיד ורוד המתין לו, או כך לפחות חשבו אז.

כל מה שעבר דל פוטרו בשמונה השנים שחלפו – שיקומים, נפילות, תחיות ואכזבות (לא כישלונות) – גרם לכך שכל חבטה שיוצאת מידיו מספרת את סיפור חייו. עם הזמן הוא קילף מעליו את שריון הספורטאי וחשף את האדם שהוא. 198 סנטימטרים של עוצמה המלווה בנפש עדינה, ופרצוף סובל שנהנה מכל רגע. ניגודים כאלה הם שהפכו את דלפו לאחד הטניסאים האהובים והמרגשים בסבב, לאחד הבודדים שמסוגלים לקרוא תיגר על הפופולריות העצומה של רוג'ר פדרר.

פדרר מברך את דל פוטרו (צילום: AFP)

"זה גם הבית שלי"

"זה גם הבית שלי", הכריז בסיום הניצחון 5:7, 6:3, 6:7, 4:6 על השוויצרי ברבע הגמר. שאגות הקהל באצטדיון ארתור אש, ולא רק אלה שיצאו מפיהם של לובשי חולצות נבחרת ארגנטינה, הבהירו שקביעתו נכונה. אם לא פדרר, אז רק דל פורטו.

הניצחון על השוויצרי, הראשון של המדורג 28 בעולם מאז 2013, היה הדבר הכי קרוב לימים ההם ב־2009. בעוד שפדרר ניסה לקצר נקודות, הארגנטינאי רק רצה להכות בכדור כמה שיותר חזק. לשחרר רסן, ליהנות מהאירוע.

12 אייסים, 48 ווינרים וארבע נקודות מערכה שהציל בשובר השוויון של הסט השלישי מראים שהצליח במשימה. "זה המשחק הכי טוב שלי בטורניר", קבע בסיום. "נתקלתי בשחקן שהיה טוב ממני", הודה המפסיד, ששוב פספס הזדמנות ראשונה לפגוש את נדאל בארה"ב.

מי שכן ישחק מול הספרדי, בדיוק כמו בחצי הגמר ההוא ב־2009, הוא דלפו. "אני מקווה שתתמכו בי שוב", פנה לקהל, וזה הגיב בחיוב. כי דל פוטרו הוא ספורטאי מזן נדיר, כזה שתמיד מצליח למצוא את הכוח כדי לספק רגעי קסם. מעטים מדי, אך מלאים איכויות מקצועיות ואנושיות.