"לא לברוח ישר, קודם לצלם", חזר שוב ושוב הטייס שלנו ג'יימס. "ברחתם, נשאר סיפור – אין תמונה. מי כבר יאמין לכם?", צחק. קבוצת הצלמים יושבת מעט נבוכה. לא בכל יום הם עומדים לפגוש דובי ענק.

כך פתחנו את יום הדובים בדרכנו לשמורת קטמאי. יום סגרירי שהעלה חששות כבדים אם אכן נצליח לטוס לשמורה. מזג האוויר באלסקה לא קל. אנחנו נמצאים בעיירה המקסימה הומר, וממנה אמורים לצאת לשעת טיסה עד לשמורה.

אין מקום להסתתר. דוב בשמורת קטמאי (צילום: דורון הורוביץ)

שעת ההמראה מתקרבת. אנחנו מחכים לחלון קטן במזג האוויר שיאפשר לנו לטוס. רבע שעה לפני המועד האחרון, ג'יימס מוסר בקולו הרועם: "טסים!". הוא מכנס את הקבוצה בחדר התדרוך להסבר קצר על כללי ההתנהגות בשמורה. בעיקר מתעקש ג'יימס שאסור לשאול את הפקחים מאומה. "שאלתם, החמצתם חצי שעה של צילום. זכרו, אלו צעירים שמתלהבים מכל שאלה. פשוט תלכו אחרי דורון לצלם, את השאלות תשאלו אחרי".

אנחנו עולים על המטוס הימי שעוגן על רציף עץ באגם הקטן. המטוס בעל 12 מושבים ומנוע עצום בחזיתו. אנחנו מטפסים במדרגות הקטנות ומתיישבים על כיסאות בסגנון הדקוטות הישנות. הכול בסיסי מאוד, זאת לא טיסת פינוק. תפקידו של המטוס לשנע צלמים ומטיילים ליעד.

המטוס שט לאיטו אל האגם, ואז ברעש מחריש אוזניים פותח מבערים ומתחיל בריצת המראה על המים. מהמגלשים ניתזים סילוני מים לאחור. המראה מהחלון מקסים. חוויית ההמראה ממסלול של מים שונה לגמרי מזו המוכרת. דקה קלה והופ, אנו כבר באוויר. הטיסה עצמה מרתקת, הנוף מרהיב.

מתחתינו עשן מיתמר מלוע הר געש פעיל. אחד מהרי הגעש המפורסמים בצפון אמריקה, שבשנות ה־20 אף התפרץ. שלל צבעי האדמה נע בין אדום מרתק לחום מגוון. כל ערוץ מזמין לנו מראות מעולם אחר. אנו חוצים את רכס ההרים, ושמורת קטמאי נשקפת במלוא עוצמתה.

דוב על מסלול הנחיתה

אנחנו גולשים לנחיתה על המים ומתקרבים לעבר הגדה. לפתע ג'יימס מבצע סיבוב וחוזר למרכז האגם. "מה קרה?", שאלתי.

"דובים על החוף, נמתין שיתרחקו ואז נוכל לעגון עם המטוס". כך אנחנו מבלים את הדקות הבאות, צופים בנקבה שהחליטה לנוח ב"שדה התעופה" ואחרי רבע שעה המשיכה בדרכה. עכשיו אנו עוגנים עם המטוס קרוב לחוף.

לקשור את המטוס בחבל. שדה התעופה המאולתר (צילום: דורון הורוביץ)

הטקס של העגינה מצחיק במעט. ג'יימס יורד במגפיים גדולים, מושך אחריו את המטוס בחבל, אני יורד לעזור לו, מחכה על המגלשיים עד שיביא את המטוס לחוף. אז אני יורד, מחזיק את החבל כדי שהמטוס לא יברח, וג'יימס תוקע יתד גדולה שאליה נקשור את המטוס.

הכול מוכן, הצלמים יורדים לחוף מבטחים וחיש קל יוצאים לשמורה. לפני כן אני מכנס את חברי קבוצת הצילום להסבר שלי. "ראשית, כל פריט הדומה לאוכל, מריח כמו אוכל, או אולי שאריות של אוכל, גם חטיף סגור – חוץ ממים, חברים, אני מבקש, הכול נשאר כאן. אם תרצו שהדוב ירוץ אליכם אתם מוזמנים להשאיר אוכל בכיס".

ההסבר משכנע את כולם, וכל אוכל לסוגיו מוכנס חיש קל לתוך השקית שאני שולף. "אסור לנו להיכנס עם שום דבר שמזכיר אוכל", אני מזכיר לכולם. את כל הדברים שאינם לצורך הצילום מכניסים לחדר עץ נעול מוקף גדר חשמלית קטנה.

משם אנחנו מדלגים להסבר קצר של הריינג'רים (שומרי יערות) על הדרך לטיול בשמורה. בסיום ניתנת לכל אחד סיכה קטנה שמאשרת שעבר הדרכה. עכשיו סוף סוף אנחנו בדרכנו לדובים.

לפעול לפי הכללים

שמורת קטמאי עצומה בגודלה. שטחה דומה לכל שטחה של ויילס. בתוכה חיים כמה אלפי דובי ענק הנקראים דוב חום אלסקה (Alaskan brown bears) או דוב גריזלי. מדענים מבדילים בין הדוב החום הצפון־אמריקאי לגריזלי: החום חי בדרך כלל קרוב לחוף, בשעה שהגריזלי חי באזורים מיוערים. בנוסף, הדוב החום גדול מעט מהגריזלי. הרווחנו עוד כמה סנטימטרים לבהלה.

הדוב עצום בגודלו, ורק כשעומדים קרוב אליו מבינים כמה הוא עוצמתי. גובה הזכר יכול להגיע עד שלושה מטרים, כולו שרירים ועוצמה. משקלו נע בין 200 ק"ג ל־360 ק"ג בסוף עונת הקיץ, לפני תרדמת החורף. עוצמתם מפחידה, וכשאנחנו צופים בצמד דובים כאלה נאבקים רעד קל עובר בגבי.

עוצמה מפחידה. דובים בשמורת קטמאי (צילום: דורון הורוביץ)

באזור שאליו אנו צועדים ישנם כ-50-70 דובים. הדובים ואנחנו, כולנו ממוקדים במקום אחד: מפלי הברוקס, שם מטפסים עכשיו דגי הסלמון בדרכם אל אתרי ההטלה.

מבקתות השמורה ועד המפלים ישנו מסלול הליכה של קילומטר וחצי בלבד, אך הדרך משותפת לכולם, לדובים ולנו. לא פעם אני פוגש בדובים על השביל, בדרכם למפלים או בחזרה מהם. פה ושם לאורך מסלול ההליכה, בעיקר בהתחלה, ישנו גשר מיוחד החוצה את המים ולאחריו מרפסת תצפית והגנה, שמתכנסים בה אם הדובים נמצאים בסביבה הקרובה. המפגשים המרתקים מתרחשים במעבה היער, שם אין מקום להסתתר. כל מה שנותר הוא לגלות ערנות ולפעול לפי הכללים.

חייבים להשפיל מבט בפני הדוב

דובים לא מתלהבים ממפגשים עם בני האדם ושומרים לעצמם היטב את הסיבות לכך. גם רעש מרתיע אותם, והמטיילים מתבקשים שלא להרעיש וללכת בקבוצה. הדובים מתרחקים בדרך כלל, אך כאן בשמורה הכללים שונים מהמקובל.

מפגשים מרתקים. דובים בשמורת קטמאי (צילום: דורון הורוביץ)

לדובים יש זכות קדימה בכול, זה ביתם ואנחנו רק אורחים לרגע. לכן אנחנו מקפידים לא לעורר מהומות ולנהוג כמו אורחים. כשמגיע דוב מפנים לו את השביל מתוך כבוד – וגם פחד. נעים אל תוך סבך היער ומקפידים להשפיל מבט, וצלמים לא לשכוח: "קודם מצלמים, אחר כך בורחים".

הכלל הוא לא לרוץ, אלא לסגת לאט לאט אל הסבך ולהמתין. הלחץ ניכר בפני האנשים שמטיילים בשביל. המפגש עם הדובים כשדבר אינו חוצץ בינינו לא פשוט. הם כל הזמן בסביבה, חלקם הולכים לחטוף איזה דג וחלקם חוזרים מארוחה דשנה. כל תנועה מקפיצה את כולם. כבר פגשתי מטיילים מחכים ביער בחשש ששמעו קול שבירת ענף. הפחד והלחץ גורמים למטיילים רבים להתנהג בחשש רב, לדעתי רב מדי.

מפגש עם דוב שלא יישכח

באותו סיור הבחנתי בקבוצה קוריאנית שצעדה לפנינו. לפתע במעבה היער הם נעצרים. אני מסתכל לצדדים, מנסה להבין אם יש דוב בסביבה ואז לתת הוראות לקבוצה שבהדרכתי. אני לא רואה מאומה אבל הקבוצה הקוריאנית לא זזה. ניגשתי למדריך ושאלתי, "ראיתם משהו?". הוא מסתכל עלי במבט קצת לחוץ ומשיב בשלילה. "אז מה הסיבה שעצרתם?", שאלתי. "פשוט", עונה המדריך, "אני מעדיף שתצעדו לפנינו". האגו הישראלי לא מאפשר לי תשובה אחרת חוץ מ"כמובן, בשמחה".

אני לוקח את הקבוצה לראש השיירה. היו מקרים מעטים שבהם צעדתי ביער בדרכי למפלים או בחזרה ונתקלתי בדובים, אך המפגש ההוא לא יישכח לעולם.

וכך זה היה: אחרי שעות במרפסת המפלים – שם צילמנו מאות תמונות משובחות של הדובים. בשעת ציד או מאבק על שטח הציד, באכילה או סתם בשעשוע – התחלנו לעשות את דרכנו חזרה למטוס הקטן שהביא אותנו. יש שעת המראה, חייבים להיות על המטוס חצי שעה לפני, ואני דוחק קלות באחרונים.

כך אנחנו הולכים ביער בחיוך ענק ומחליפים חוויות מהצילומים המרתקים. חלק מהקבוצה מחיש צעדיו והולך לפניי, אם מחשש ואם מהציפייה לכוס תה חם בפונדק השמורה. מאחוריי כמה מטיילים בלבד, ואנו יוצאים מהיער לשביל רחב, מטיילים כמו בטיול שבת, סיימנו את היום ואנו בדרכנו חזרה. מרחוק אני מבחין באחת הריינג'רים בשמורה מנופפת בידה. לא מכיר אותה, אני חושב לעצמי, בטח עושה לי שלום כי היא חושבת שאנו מכירים – אך תנועות הידיים שלה נעשות נמרצות.

היא מסמנת שמשהו קורה ושאבוא מהר. אני צועק לאחרונים, "קדימה, מהר", להיצמד אלי". אני משנן: "אסור לרוץ", והולך מהר ככל האפשר. חושב וחושש שאולי קרה משהו לאחד מהמטיילים. אני בלחץ, אבל הריינג'רית שאני מתקרב אליה מסמנת לי בידה ולוחשת.

15 זכרים מאיימים על דובה אחת

"ממש לידכם נמצאת דובה עם שלושה גורים קטנים", היא אומרת. "היא בלחץ, הדובה, ואתם בסכנה רצינית". אני מבין את הבעיה ומסמן לאחרונים לרוץ. עכשיו הכול מותר. "רוצו לעבר המרפסת", אני דוחק באחרונים, "שם זה המקום הכי מוגן לכולם, משם גם אפשר לצלם ותהיה לנו תמונה". על המרפסת כבר נמצאים כל המטיילים שהלכו לפניי.

אל המרפסת מוביל שביל עץ מוגן ובקצהו שער שמונע מהדובים להיכנס אליו. אני מכניס את האחרונים, עומד לצד הריינג'רית וקורא לזוג האחרון: "תגיעו מייד! הדובה ממש עליכם".

מרהיב. אמא דובה ושלושה גורים (צילום: דורון הורוביץ)

ניכר שהדובה בלחץ רב. מסביבנו קרוב ל־15 זכרים, והמפגש רק מלחיץ אותה יותר ויותר. מפגש עם אדם קרוב יגרום לתקיפה מיידית. המטייל שנותר מאחור מבין את הבעיה שאנחנו נתונים בה ומתחיל לרוץ אל השער, האישה נגררת מעט מאחוריו. הוא מגיע שנייה לפני שהפקחית סוגרת את השער, ואני מבין שאנחנו בבעיה קשה: האישה קצת רחוקה והדובה סוגרת עליה. היא עדיין לא רואה את הדובה.

אני מסמן לה להסתכל לאחור והיא מסתובבת ומיישירה מבט אל הדובה. באותו הרגע, כשהלחץ גובר, הפקחית הצעירה מאבדת את העשתונות ומחליטה לסגור את השער. "אם הוא יישאר פתוח אני מסכנת את כולם", היא מסבירה לי ואני מתעקש, "יש לי מטיילת בחוץ, תפתחי!".

"המטיילת שלך לבד", מסבירה לי הפקחית הצעירה. האישה מבינה שאנחנו בבעיה קשה ומתחילה לרוץ מהר ככל יכולתה. היא מגיעה לשער והדובה ממש מאחוריה. בעלה ואני מושכים אותה יחד. זה לא פשוט. האישה בלחץ רב, ובצדק, מטפסת על השער, צועקת ומנסה לעבור מעל השער הגבוה. אנחנו מושכים אותה פנימה בניסיון להעביר אותה מעל השער. פניה למטה, הרגליים באוויר, והדובה ממשיכה להתקרב.

הלחץ ניכר והפקחית חסרת אונים. אסור לפגוע בדובה. אנחנו האורחים, ויכולים רק לקוות שלא תתקוף. בשנייה האחרונה היא גולשת מעבר לשער. עכשיו אפשר להירגע ולהתחיל לצלם.

הדובה והגורים צמודים אלינו, אבל אנחנו במקום בטוח, חוזרים לצלם, והמופע שהדובה מספקת מרהיב. "זהבה ושלושת הדובים", קראנו לתמונות. אימא דובה עם שלושה גורים מקסימים ושלל זכרים מאיימים סביבה.

לצפות בדובים באלסקה

באלסקה ישנם לא מעט מקומות לצפייה בדובים, אך דבר לא משתווה לשמורת קטמאי ולמפלי ברוקס – שם ניתן לצפות גם בתופעה של עליית דגי הסלמון בדרכם למקומות ההטלה, ובמקביל בעשרות הדובים שמתרכזים לטעום מהם.

הצלה בשניה האחרונה. דוב בשמורת קטמאי (צילום: דורון הורוביץ)

דרך ההגעה והאפשרויות בפני המטייל:

לינה: מי שאוהב לתכנן את הטיול זמן רב מראש יוכל לנסות לשכור מיטה בבקתה משותפת לארבעה. מספר מועט של בקתות נמצא לא רחוק מהמפלים, צמוד למרכז הריינג'רים ולמסעדה. בדרך כלל יש להזמין בקתה שנתיים מראש. אפשרות נוספת היא קמפינג במקום, שם קל יחסית למצוא מקום. לצורך כך יש להצטייד באוהל ובציוד שינה.

לאלו שחפצים להקדיש יום אחד לדובים, דרכי ההגעה האפשריות לשמורה הן משני יעדים:

מאנקורג' ישנה טיסת בוקר מוקדמת לקינג סלמון, ומשם מטוס ימי ייקח אתכם לסיור של שש שעות שבמהלכו תוכלו לפגוש בדובים. הטיסה מקינג סלמון קצרה יחסית, חצי שעה, ומאנקורג' לקינג סלמון כשעה. בקינג סלמון ממתינים כשעה לטיסת ההמשך.

הדרך השנייה היא מהעיר הומר: טיול יום ייקח אתכם בטיסה של כשעה, והנוף הנשקף הוא מדהים. גם כאן הסיור נע בין חמש לשש שעות בשטח עם הדובים.

ראוי לזכור שההגעה מהומור תלויה במזג האוויר: בימים של מזג אוויר קשה ועננות כבדה הטיסה מהומר לא תצא, לעומת הטיסה מקינג סלמון, שאמורה לצאת בכל מזג אוויר. יחד עם זאת, מספר הביטולים של טיסות מהומר קטן. חשוב לציין שהמטוסים הם אותם מטוסים, אך תוואי הטיסה מכתיב אם אפשר לטוס או שהטיסה תבוטל. את זה יעשו הטייסים ממש לפני הטיסה.

היתרון של היציאה מהומר הוא היותה עיירה מרשימה מלאה בפאבים מצועצעים ואווירה משגעת. הומר היא אטרקציה מעולה גם לחובבי הציפורים. במזח הדייגים, שם נמצאים רוב הפאבים, חונה למנוחה על התרנים אחת הציפורים המרשימות באלסקה – הבולדודג איגל. ציפור ענקית המזכירה מאוד את הגולדן איגל ושונה ממנה רק במעט. אז אם חפצה נפשכם להחזיק כוס בירה ביד אחת ובשנייה לצלם את הבולד איגל, מצאתם את המקום הנכון.

נושאים קשורים: