זה מתוק, נורא מתוק. קליל, אפילו קלולסי. קיטש טהור, על סף הקלישאה. זה רועש, מקפיץ, צבעוני, מנצנץ. "היירספריי" מציע אידיליה מוחלטת, עולם שכולו חיוכים לכל עבר, המון דבש בלי טיפת עוקץ, חגיגה שמתרחשת בבועה.

המחזמר האמריקאי העולה לראשונה בישראל (שהתחיל כסרט ב-88', הפך למיוזיקל ב-2002 ועובד לקולנוע חמש שנים מאוחר יותר) חוזר לבולטימור של תחילת הסיקסטיז ומתמקד בטרייסי, נערה שמנה מבולטימור עם חלום להיות כוכבת. היא החומר שממנו עשויים חלומות, אולי החלום עצמו, אבל בינתיים מתייחסים אליה כגולם במעגל. כטבעם של סיפורים עם הפי אנד, הגולם עוד יקום על היוצר, יראה לו מה הוא שווה.

המחזמר היירספריי. (צילום: אור דנון)

היא אוהבת לרקוד, צופה בשקיקה בתחרות ריקודים טלוויזיונית ומאוהבת בכוכב שלה. בדרך היא נתקלת בסביבה עוינת, הן בשל משקלה והן בשל תמיכתה במלחמתם של השחורים בהפרדה הגזעית. גם הוריה לא ממש מכירים בכישרונה. כשבסופו של דבר טרייסי גוברת על המכשולים – לא לפני שהיא תשיר ותרקוד את ניצחונה במלוא החן והאנרגיה – היא אכן תזכה בתהילה.

הכלל הראשון במחזמר (מחזה: מארק או'דונל ותומס מיהאן, מוסיקה: מארק שיימן, שאחראי על הפזמונים עם מארק שיימן) הוא שהנושאים כבדי הראש נמצאים בצד. בהחלט עוסקים בדימוי גוף והתמודדות עם דעות קדומות אך בקריצה, כחלק מהחבילה, כי לא מדובר במיוזיקל דרמטי – המטרה החשובה יותר היא ליהנות.

המטרה החשובה יותר היא ליהנות. (צילום: אור דנון)

"היירספריי" היא קצת כמו מלכת יופי שמפזרת הבטחות לשלום עולמי: קלוש, אבל מלא בכוונות טובות, וההפקה הישראלית בבימויו של שוקי וגנר מפוצצת בכאלה. החוויה מהוקצעת, עשויה לעילא, עתירה בדברים טובים. מפתיע שהצוות הנרחב שעבד על המחזמר יצר שואו מודע לעצמו והכניס לתוך היצירה שמץ אירוניה (הרבה מהפאנצ'ים לאורך הערב מוגשים באופן שלועג לדמויות ולתעשיית הזוהר המפוקפקת, ומסתבר שמבעד למוזיקה מסתתרת הצגה מצחיקה למדי, לא מעט בזכות המתרגם דניאל אפרת).

התיאטרון המסחרי בארץ מעדיף לייבא מחזות זמר מחו"ל לסיבוב הופעות קצר, לא להתעסק עם הפקות מקומיות, כיוון שהלוגיסטיקה מורכבת והסיכון הכלכלי גדול. שאפו למפיק מאור מימון, שמלכתחילה הימר על חומר שלא ממש מוכר לקהל בארץ (התיאטראות הרפרטואריים, לצורך השוואה, בוחרים לרוב מחזות זמר בעלי קשר ישראלי או כאלה שנחשבים לקלאסיקות) ואף ליהק לתפקידים הראשיים צעירים מנוסים אך אנונימיים.

הפרצופים החדשים מצטרפים לשחקנים המוכרים ומרכיבים קאסט יוצא מן הכלל. איציק כהן, שחוזר לדראג כאמה של טרייסי, פשוט פנטסטי, ומביא לתפקיד מרירות קומית שרק מוסיפה לדמות ההזויה. התפקיד יושב בדיוק גם על עידן אלתרמן כאב החנון, אשף של מניירות קטנות שנותנות את הטון. טלי אורן היא ולמה וון טאסל, הביצ' האולטימטיבית, מפיקה גזענית ושמנופובית. שחקנית ענקית, קורעת מצחוק, שהפעם מגלמת אישה ששונה ב-180 מעלות מבילי שוורץ.

משי קליינשטיין היא פני, החברה הטובה של טרייסי, מוכשרת בטירוף, אנרגטית ושרה נהדר (כמובן שהיא עומדת בזכות עצמה, אבל בכל פעם שדמותה מזכירה את אמא שלה – אותה מגלמת הילה מערבי הורסטילית – קשה שלא להיזכר בריטה). עידו רוזנברג הוא הליהוק הנכון ללינק לארקין, נער הפוסטר שמהווה מקור לקאט פייט נשי. יפתח מזרחי, שכמו השניים הקודמים השתתף ב"סיפור הפרברים" בקאמרי, נכנס לנעלי המנחה הממולח קורני קולינס בזיוף המתבקש. נוי הלפרין ("עלובי החיים"), שחקנית וזמרת משובחת, כאמבר בתה של ולמה ביצ'ית לא פחות.

זה מתוק, נורא מתוק. (צילום: אור דנון)

בתפקידי השחורים, המניעים את המאבק החברתי בבעלי הכוח הדוגלים באפליה, שתי בוגרות "דה וייס" מקסימות (רודי ביינסין, זוכת העונה השנייה, זמרת נשמה של ממש שבשני הסולואים שלה נותנת מפגן בלתי נשכח, כמייבל ועתליה פירס, שהתמודדה באותה עונה, כבתה) ומתן און ימי, שעד כה הופיע בתפקידי קורוס, כסיוויד, הוא הבטחה גדולה.

מעל כולם זאת רוני מרחבי כטרייסי: כובשת, מרגשת, מוכיחה עד כמה היא ראויה להחזיק את הערב על כתפיה. מרחבי נמצאת למעשה מזה כעשור על הבמות (בלטה במיוחד בתפקידי משנה ב"שיער" ו"סיפור הפרברים" וכיכבה ב"שמנה" בתיאטרון הספרייה) וזה הזמן שלה לזרוח. החן והאנושיות שבה מעידים על היותה פרפורמרית מרהיבה.

מחזמר היירספריי (צילום: אור דנון)

הספקטקל, כיאה לאופי הנאיבי של המופע כולו, מיטיב לייצר מציאות ורודה. בהתאמה, התפאורה היפה שעיצב במבי פרידמן, התלבושות הזוהרות של מאיה מידר מורן והתאורה הבוהקת של קרן גרנק מסייעות לוגנר להקים לחיים אירוע בימתי בריח ספריי לשיער.

גם אתם תהיו מופתעים מ"היירספריי" שלנו, שלמרות היעדר ייצוג משמעותי יותר של שחורים והיבלעות של השירה בתזמורת (ניהול מוזיקלי: אמיר לקנר, ניצוח: אורי ויינשטוק) – דרושות כתוביות דחוף! – מתגלה כאחד ממחזות הזמר הטובים ביותר של התקופה האחרונה.

נושאים קשורים: