באי "הביגודית" של ויצו בבאר־שבע לא האמינו למראה הסוריאליסטי שנגלה לעיניהם, לקראת חג הפסח האחרון. שקיות תפוחות מבגדים המגובבות על הרצפה הן כבר חזון נפרץ בחנויות יד שנייה, אבל הר טקסטיל רחב־קוטר שהתנשא לגובה של ארבעה מטרים, הצליח להפתיע גם את הוותיקות שבמתנדבות. מהוהים לצד חדשים, נפגעי עש ובעלי טיקט, הסתופפו תחת קורת הגג הבאר־שבעית מאות חולצות, מכנסיים, גופיות, כובעים, שמלות ושאר פריטי לבוש שבעליהם מאסו בהם.

בינתיים, ברחבי הערים בישראל נפרשו על ספסלי הרחוב בגדים משומשים למען יילקחו על ידי נזקקים, ושקיות נתחבו דרך חרכים לתוך מכלים גדושים עד להתפקע. אם בכל יום נאספים בישראל עשרות אלפי קילוגרמים של טקסטיל, כ־10,000 טונות בשנה, בפרוץ האביב גדלו הכמויות. ימי טרום־הפסח ידועים הרי בחדוות ניקיון וריקון ארונות הבית, זמן לחשבון רפש – מי ינוח ומי ינוע, מי יישאר על המדף ומי יפנה מקום.

ילד שוכב מול ערימת בגדים (צילום: REUTERS)

בעשור האחרון נסקו ההיקפים של תרומות הבגדים לא רק בשל מודעות חברתית או זמינות המכלים, אלא גם בשל כניסתה של שחקנית חדשה לשוק האופנה, שערבלה אותו מהיסוד. מדובר ב"אופנה המהירה" (fast fashion), שם כללי לפריטי לבוש שיוצרו בחו"ל בעלות נמוכה ונמכרים לצרכן במחיר מינימלי.

אם בלחיצת קליק אתה יכול לקנות חולצה בשני דולרים, למה לא להזמין כבר בשלושה צבעים שונים ומקסימום לתרום לנזקקים? אם מחירה של חולצה ברחוב הראשי הוא עשרים שקלים, למה לא לקנות מיד ארבע כאלה, למסור אחרי לבישה או שתיים, ולהתחדש בפריטים אחרים תחתיהן? למה לא להתמלא שוב ושוב בתחושת הסיפוק הממכרת של "הנה אני מעניק מטובי לאחרים"? אלא שעודפי הטקסטיל על המדף הפכו כבר מזמן מבעיה פרטית של האדם המערבי לבעיה גלובלית, וסילוקם מהארון לתרומות או למחזור הוא בסך הכול שינוע של הבעיה – למדינה, לרשויות המקומיות, לביגודיות ולכל מי שצריך להתמודד עם כמויות האריגים הבלתי נגמרות.

מדובר בהרבה יותר מאתגר לוגיסטי של מחזור. "התחושה הרווחת בציבור היא ש'העברתי לנזקקים, אני בסדר, ויאללה לזארה'", מסבירה מיכל לוי־ארבל (36), שעוסקת בחינוך והעלאת המודעות לקיימות, וצברה בעצמה לא מעט שעות עבודה בביגודית. "מבחינת התורם הבגדים הגיעו ליעדם, והוא כבר הולך לסייל הנוכחי להצטייד בפריט נוסף שעולה עשרים שקלים.

מיכל לוי – ארבל (צילום: אבישג שאר ישוב)

אבל יש פה משהו מאוד מתעתע, וזה המקום לנפץ מוסכמות. נכון, לתרום את הבגדים זה המעשה הנכון, אבל כדאי לדעת שהעמותות מוצפות, והבגדים לא יכולים להגיע כולם לנזקקים. קחי את ביגודיות ויצו למשל. המתנדבים ממיינים את הערמות שמגיעות אליהם ומוכרים את הבגדים בחנויות של הארגון כדי לממן פרויקטים חברתיים נפלאים וחשובים, אבל הכמויות הן אדירות וכחמישים אחוזים נאלצים להמשיך ליעד אחר: מה שמוכתם, לא שמיש, ולא יכול להימכר בחנות – נמכר בשקים לפי משקל לסוחרים. אלה האנשים היחידים שיכולים להתמודד עם המסות הגדולות האלה, לגרוס ולמחזר, או להטיס את הפריטים למדינות עולם שלישי שלפעמים אחראיות בעצמן לייצור האופנה הזולה בתנאים מחפירים. זה אבסורדי.

"הרשויות מצידן צריכות לטפל בערמות הטקסטיל שנאספות במכלים – כי אנחנו לא רוצים שפסולת בדים תגיע להטמנה – אבל הרשויות לא יכולות לטפל בכאלה כמויות. מכלי המחזור מתפוצצים. גם נדבות הספסלים הן לא פתרון. אנשים מרגישים טוב עם עצמם כשהם מניחים בגדים כך ברחוב, אבל הפריטים האלה יושבים בחוץ, בשמש, כלבים עוברים שם, מי ירצה את הדבר המעופש הזה אחר כך? התחושה הטובה שלכם הופכת למעמסה על מישהו אחר. הייתי בביגודיות, ראיתי את המסות, את הבגדים שמגיעים עם תגיות המחיר עליהם, כי הם אפילו לא נלבשו. לצריכה המוגברת שלנו יש מחיר מורכב והשלכות הרסניות".

בדרך להבין את המחיר, כדאי לדבר קצת על מספרים. תעשיית האופנה העולמית מגלגלת בכל שנה 2 טריליוני דולרים, כשהיא מייצרת למעלה מ־150 מיליארד פריטי לבוש. מספר הפעמים שנלבש אותם בממוצע, כך לפי נתונים שאספו חוקרים אמריקנים, הוא שבע בלבד. שלושים אחוזים מהבגדים שלנו לא יצאו מהארון בשנה האחרונה, ועשרים אחוז לא יֵצאו כנראה מהארון לעולם.

לרשתות האופנה נכנסות בכל שנה כ־52 קולקציות: מדי שבוע פריטים מדגמים חדשים עושים את דרכם לחנויות, ודוחקים אחרים תחתיהם. היום גם לא צריך לצאת מהבית כדי לחזות ביבול השבועי החדש, ובקליק אחד אתה משוטט בחנות וירטואלית. סקרים ומחקרים מהשנה האחרונה מראים שהישראלים מככבים במקומות הראשונים בעולם בקניות ברשת, כשהם עוקפים בקלות את האמריקנים, הצרפתים ורבים אחרים מתושבי המערב. סקר שנערך בדואר ישראל – מי שמתמודד בסופו של דבר עם החבילות ועם התורים לאיסופן – מראה ש־54 אחוזים מהישראלים שמבצעים קניות באמצעות האינטרנט, רוכשים ביגוד.

הצורך למדוד הפך שולי. קניית בגדים באינטרנט (צילום: shutterstock)

הצורך למדוד את הפריט הפך שולי: מקסימום נספוג נזק של דולרים בודדים ונעביר את זה הלאה, בתרחיש הטוב. למרבה הצער, חלק ניכר מעודפי הביגוד מוצא את דרכו לפח. על פי סקר הרכב הפסולת הארצי שערך המשרד להגנת הסביבה, כארבעה אחוזים מהאשפה שלנו הם פסולת טקסטיל.

"הנתונים מראים שאנחנו קונים היום ביגוד ב־400 אחוזים יותר מכפי שקנינו לפני שני עשורים, ואילו זמן ההחזקה בפריט עד לפינויו מהארון הוא חצי ממה שהיה אז", אומרת לוי־ארבל. "אנחנו חיים בעידן של שינוי תרבותי שבא ממקום עמוק יותר – הכול נשחק ואנחנו במין מירוץ, קונים הרבה, ואז צריכים להיפטר מזה כדי לפנות מקום בארון. בארה"ב מתפתח מאוד הענף של השכרת שטחי נדל"ן לאפסון, כי האמריקנים נמצאים בפלונטר: תרבות הצריכה שולטת שם, והם מנסים לחשוב 'איפה אני מאפסן את השפע הזה', ואז הם מתחילים לשכור חללים שזו מטרתם. מומחים לארגון הבית הגיעו למעמד־על של גורואים, כי הם מלמדים אותך איך לנצל את הארון. זה לא מפריע לנו להמשיך לקנות עוד ועוד.

קונים היום ביגוד ב־400 אחוזים יותר (שאטרסטוק)

"כשמדברים על צריכת אופנה, הצרכים בכלל לא רלוונטיים. מחקר שבדק את אפשרויות הלבוש שניצבות לפנינו, הראה שאם ניקח את כל המכנסיים והחצאיות והחולצות שיש לנו ונעשה את כל הקומבינציות, נגיע למספר מופרך של למעלה מ־200 אלף צירופים. אבל המוח עובד בצורה מתוכנתת, ובבוקר כשיש לך רק כמה דקות מול הארון את בוחרת באותו הרכב מוכר, מה שיוצר תחושה של חזרתיות. ואז את תגידי את המשפט האלמותי 'אין לי מה ללבוש', ותצאי לקניות. החוקרים שמנסים להבין למה אנחנו קונים כל כך הרבה, מסכימים שאין לזה באמת קשר למה שנמצא אצלי בארון. הם מדברים על תחושת ריקנות, על רכישות שבאות לענות על צורך רגשי, למלא חסרים, וכשהאופנה זולה אפשר להתמלא במחיר שווה לכל נפש".

כשהקנייה הייתה אירוע

הדברים של לוי־ארבל מקבלים משנה עומק מכיוון שהיא עצמה הייתה בדיוק בצד השני של המתרס. במשך ארבע שנים שימשה כתבת אופנה בידיעות אחרונות, סיקרה תצוגות ותערוכות, והייתה עם יד על הדופק בכל מה שקשור לטרנדים חדשים ולצבע השולט בסתיו 2012. את ה"חזרה בתשובה" היא תולה בכניסתן של חברות מסוימות מחו"ל לשוק הישראלי. "ככתבת אופנה את לא רק מדווחת על תערוכות בפריז ומסלולים בניו־יורק, אלא מתמקדת גם במה שקורה בארץ מבחינת מגמות, מה חדש, מה יככב בארון שלכם. בסוף הכול מסתכם ברשימת קניות – איפה קונים וכמה זה עולה. חייתי את זה, התרגשתי מזה, אהבתי את זה. אני יודעת מה זה לקנות בגד חדש ולהתמלא בדופמין בגוף. אני באה משם.

עם יד על הדופק. תצוגת אופנה (צילום: אי-פי)

"סיקרתי את התחום בתקופה שבה רשתות כמו H&M ו־Forever 21 נכנסו לכאן. הפאסט־פאשן התחזקה מאוד, ומסות הבגדים הזולים התחילו להיערם. הרגשתי תחושה של ניתוק. ממש חוויתי שחיקה רגשית ומנטלית מהדבר הזה, לא התחברתי לסיפור שהייתי אמורה לספר: אופנה זולה, מיידית, עכשווית, פגת תוקף. במקביל התחלתי להתעניין באחורי הקלעים של התוצרת הזו – איך היא כל כך זולה? מאיפה היא מגיעה? מי משלם את המחיר של ייצור חולצה שעולה לנו עשרים שקלים? משהו סימן לי שאני לא יכולה לחגוג את המהלך הזה, כמי שמתווכת את האופנה לקוראים. לא הרגשתי שבא לי לשתף בחולצה חדשה או בנעל הכי נכונה לעונה. מאסתי בזה".

העלאת השאלות גרמה לה להתוודע לבית הספר ללימודי סביבה ע"ש פורטר באוניברסיטת תל־אביב, שם למדה לתואר שני בדגש על חקר אופנה מהירה. אז התגלגלה להרצאות, סדנאות וכתיבת תוכניות עבור מוסדות חינוך ורשויות מקומיות, במטרה להפיץ את המסר של קיימות תוך שימת דגש על הנזקים האדירים של הטקסטיל שאנחנו צורכים. "התשובה היא לגמרי בחינוך ובהסברה.

היחידה לאיכות הסביבה בעיריית תל־אביב הייתה הראשונה להרים את הכפפה, ויחד בנינו תוכנית לבתי ספר יסודיים. זו מבחינתי דרך לטמון זרעים של מודעות, של פתיחת עיניים לשאלה 'מה אנחנו צריכים'. בהרצאות שלי אני מנסה לחשוב ביחד עם הקהל איך להפסיק את העיוורון והנהייה אחר גחמות של מבצעים. אני מדברת על השחיקה, על אפס ערך רגשי כלפי בגדים, על מערכת היחסים שלנו עם הבגדים שנפגמה, כי כשאתה קונה בזול, אתה לא תמיד יודע איך הבגד יצא מהכביסה.

מערכת היחסים שלנו עם הבגדים נפגמה. מיכל לוי – ארבל (צילום: אבישג שאר ישוב)

"פעם הייתה תחושת ערך לקנייה. אני זוכרת שכילדה הלכנו לקניות לקראת בת־המצווה, וזה היה אירוע, זו הייתה הכרזה: הולכים לקנות בגדים. היום אנשים קונים על הדרך. עוברים בדרך לגן או לחוג, וקונים בגדים כמו כל מוצר צריכה אחר. נכנסים לסופר־פארם לקנות אקמול וקונים חולצה בסייל בקסטרו. זה ערך תרבותי שהשתבש, והתוצאה היא הרסנית כלפי הסביבה, החברה והכלכלה".

במסגרת הוועידה השנתית לאקולוגיה וסביבה שהתקיימה לאחרונה, העבירה לוי־ארבל הרצאה שהנושא שלה, כפי שנכתב בתוכנייה הרשמית, היה "מי משלם את המחיר היקר של האופנה הזולה". לתומי חשבתי שהיא תפתח בתנאי ההעסקה המחפירים במדינות מתפתחות, תספר על המחיר הסביבתי של תעשיית הטקסטיל המזהמת או תדון בדו"חות השפכים, בדומה להרצאות דומות ששמעתי בעבר. אבל על המסך ריצד דווקא הר שקיות הבגדים בביגודית. לוי־ארבל בחרה לדבר קודם על צריכה מוטרפת, ואחר כך להגיע אל כל השאר.

ילדים מועסקים בתנאי עבדות במפעלי אופנה (צילום: Getty Images)

היא בהחלט קראה נכון את המפה, והקהל המופתע זקף אוזניים. המסר היה ברור: מה שקשור לתעשיות רחוקות ולנתונים ירוקים על עתידו הלא־ידוע של העולם, מזעזע אותנו רגעית אבל לא מצליח למנוע מאיתנו לפשפש שוב בנבכי עלי אקספרס. היד קלה על העכבר, אולי כי החיבור בין אופנה לזיהום נראה בלתי הגיוני. הנה, גם הסכם פריז מ־2015, שמחייב כל אחת מ־176 המדינות החתומות עליו לצמצם פליטת גזי חממה, הזניח לחלוטין את תרומת הטקסטיל למשבר האקלים – עשרה אחוזים מסך פליטת הפחמן העולמית. ענף התעופה, לשם השוואה, אחראי לשני אחוזים בלבד.

התחושה היא שתעשיית האופנה עוסקת בסך הכול בכותנה, חומר טבעי, לא מזהם, שעוד ישוב לאמא אדמה. לא רבים יודעים שלייצור חולצת טי אחת נדרשים 2,600 ליטרים של מים – כמות שאדם ממוצע שותה במהלך שנתיים וחצי. 6,800 ליטר יצרוך זוג אחד של מכנסי ג'ינס. אותו ג'ינס, אגב, גם ידרוש אנרגיה כמעט פי שבעה מלהשאיר נורה דולקת כל הלילה.

"הריחוק הזה קורה כי המפגש של הצרכן הוא עם המוצר הסופי, שהוא נקי ואסתטי", מסבירה לוי־ארבל. "על התוויות הצרכן רואה רק את המחיר הכספי הזול, ולא את המחיר הסביבתי היקר – את זיהום האוויר מהמפעלים, את השפכים ואת החומרים שמשמשים לייצור הביגוד המודרני".

תעשיית האופנה גורמת לזיהום אוויר. מפעל סיני מזהם (צילום:איי-אף-פי)

כדי לייצר חולצת טי אחת, למשל, יש צורך ב־150 גרם של קוטלי חרקים. השימוש המוגבר בחומרים האלה פוגע בפוריות האדמה ובמגוון הביולוגי, וגורם לבעיות בריאותיות בקרב בני אדם. קורבן נוסף ולא יחיד של התעשייה הוא נהר הפנינה שבסין, סמוך לאזור גואנג'ואו, שבו יוצרו ב־2008 לא פחות מ־260 מיליון זוגות ג'ינס. מחקרים מצאו שהדלתא של הנהר הפכה לאחד המקומות המזוהמים ביותר בסין. בכל שנה זורמים בו כ־8,655 טון של כימיקלים רעילים, יותר מ־65 אלף טון של אמוניה וחנקות, וכ־60 אלף טון דלק.

"ממש לא מזמן נכתב דו"ח על ייצור ויסקוזה, שמראה כמה התעשייה הזו פוגעת באוכלוסיות שגרות סמוך למפעלים", מוסיפה לוי־ארבל. "או קחי את הפוליאסטר, פולימר מאוד מגוון שהפך למרכיב דומיננטי בתעשייה, ומשמש לייצור כובעים, תיקים, חולצות וציוד ספורט. ההפקה שלו דורשת המון אנרגיה. דו"ח של גרינפיס, שהיו החלוצים בזיהוי הנזק שיוצרת האופנה, הראה כי בזמן הכביסה יוצאים מהבגד כימיקלים שמחלחלים למי התהום. אז אני לא אראה את התוצאות בעין, אבל הכימיקלים האלה אותרו באוקיינוס ההודי, הדגים ניזונים מהם, ואנחנו אוכלים את הדגים. זה משפיע בכל כך הרבה רמות".

מודל הסטייק

המחיר היקר והקטלני ביותר שגבתה תעשיית האופנה הזולה הוא אסון ה"ראנה פלאזה", שאירע בבנגלדש לפני כארבע שנים. הבניין המסחרי בן שמונה הקומות קרס על אלפי פועלי הטקסטיל שבו, כשהוא מותיר 1,138 הרוגים ויותר מ־2,500 פצועים, רבים מהם כרותי גפיים. בין ההרוגים היו גם ילדים רבים, שבאו לבלות במתחם כשאמם סוגרת שם משמרת של יותר מ־12 שעות. יום לפני קריסתו של המבנה, שלא עמד בתקנים, הופיעו סדקים בקירות וחלק מהעובדים פונו ממנו. ובכל זאת, המנהלים של חמשת מפעלי הטקסטיל דרשו מהפועלים להגיע לעבודה ביום המחרת. לא בכדי הפך האסון לסמל של רמיסת זכויות אדם ושל רשלנות פושעת ואכזרית בחסות המדינה ובעלי ההון.

קריסת בניין ה"ראנה פלאזה" , בנגלדש (צילום: AFP)

בין החברות שמותגיהן יוצרו בראנה פלאזה היו גם בנטון (שתחילה הכחישה זאת, עד שלרשת הועלו תמונות פריטים משלה בזירת האסון), מנגו, H&M, זארה, The Children’s Place ועוד. האירוע הטרגי הריץ אותן לעשות מעשה, ולו כדי להוכיח לצרכן שהן לא עוברות על המחדל בשתיקה. וולמארט החלה לבצע בדיקות ב־279 מפעליה בבנגלדש ואחרות אצו לחתום מיד על אמנה לבטיחות מבנים ותקנות אש.

זה שנים שבנגלדש משמשת מוקד מרכזי מאוד של ייצור מותגים המוכרים לנו מכל קניון ישראלי. הסיפור מוכר: קיומו של כוח עבודה זול שמסתפק בכשבעים דולרים לחודש, והאפשרות למיקור חוץ (אאוטסורסינג) בעקבות הפחתת מגבלות הסחר, "ייצאו" את הייצור אל מדינות העולם השלישי. אם בשנת 1965 היו 95 אחוזים מהבגדים שנמכרו בארה"ב מתוצרת מקומית, היום מדובר על פחות משלושה אחוזים. תעשיית הטקסטיל הישראלית איבדה גם היא את יתרון הביתיות לטובת ארצות המזרח, ורק חברות מעטות עדיין מייצרות כאן.

כוח עבודה זול. בנגלדש (EPA)

היבט מזעזע אחר של התעשייה נחשף בסין בשנת 2008, עם תפיסתה של רשת שחטפה ילדים חסרי כול ממחוז סצ'ואן, והעסיקה אותם בתנאי עבדות. הפועלים הצעירים נאלצו לעבוד 300 שעות בחודש, וקיבלו בתמורה שכר זעום. הסיפור הזה אולי לא מייצג את התמונה הכללית, אבל הוא חלק מהביוגרפיה המפוקפקת של תעשיית האופנה הזולה. גם בלי חטיפות ועבודה כפויה, אומרת לוי־ארבל, הענף מתקיים בעיקר על גבן של נשים שלא זוכות למשכורת מינימום או לתנאים סוציאליים בסיסיים.

את יודעת מה הטענה הנגדית. אנשים יגידו – כשאני קונה תוצרת מארצות נחשלות, אני מספק עבודה לנשים שלולא כן לא היו משתכרות בכלל.

"נכון, והתמונה כאן מורכבת, לא שחור ולבן. באים תיאורטיקנים וכלכלנים ואומרים 'כך מדינות מתפתחות. האישה הזאת עובדת 15 שעות ביום, מרוויחה כסף, ובעזרתו היא מצליחה לשלוח את הילד לבית הספר ולהוציא אותו ממעגל העוני'. אני לא באה ואומרת שכל חברות האופנה הן רוע מוחלט, אבל אני רוצה להרים דגל ולבקש מהן לנקוט צעדים אחראיים, ולמצוא פתרונות לתנאים הירודים. הצרכנים בעולם כבר מודעים, ויש תנועות שקוראות לנהוג אחרת. כלי התקשורת צריכים לעקוב, לגלות אילו מפעלים מספקים תנאים נאותים, לדווח לציבור וכך לעזור לנו להחליט איפה לקנות. אני פעילה בפורום של אופנה בת־קיימא, שאחת המטרות שלו היא לחשוב איך להעלות את הנושאים האלה למודעות גם אצל היצרנים".

התמונה היא לא שחור ולבן. מיכל לוי – ארבל (צילום: אבישג שאר ישוב)

אז איפה נכון להשיג בגדים? ברשת זה בעייתי, חברות האופנה אחראיות לתנאי עבודה ירודים, ומכונת התפירה כבר לא משמשת אותנו כמו לפני שני עשורים.

"צריך לחשוב איך אפשר לקנות אצל שחקנים קטנים יותר, שמחוברים יותר לשרשרת הייצור שלהם. יש עדיין הרבה מעצבים מקומיים שמייצרים בישראל".

ושרבים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות אצלם יותר מפריט אחד, במקרה הטוב.

"אז אני אנסה להגיע בסוף עונה, כשהמחיר תואם את היכולות הכלכליות שלי, ואני אקנה מותג שאולי יקר יותר אבל מציע חומרים איכותיים ובגד עמיד יותר. אני לא קוראת רק לקניית בגדי מעצבים, ממש לא, אבל צריך לחולל שינוי באיך ומתי קונים. אני מדברת על הפחתה, על מינימליזם, על לבחור טוב יותר, ובכמות קטנה יותר. אני אשתדל לקנות פריטים שיישמרו ויועברו בין הילדים, ולא את הבגד החד־פעמי שעולה 19.90. מתחשק לי מאוד להרים קמפיין שיסביר שבגד הופך להיות חבר לחיים, כזה שאפשר לסמוך עליו. לזה אני מתכוונת כשאני מדברת על להחזיר את הערך לבגדים. את גם תתייחסי אליו אחרת, תתלי אותו בארון בצורה אחרת, לעומת חולצות שקנית במבצע של שש במאה".

"השאלה הרחבה יותר נוגעת לחברות הגדולות. אני מצפה שצרכנים ואקטיביסטים יתחילו לדרוש הטבות בתנאי העובדים. כמו שאתה מבין היום שהסטייק שיושב לך בצלחת הגיע מחיה שסבלה, כך בעוד כמה שנים אנשים יבינו שהטי־שרט הגיע אליהם דרך סבל של ילד או אישה, ושהמפעל שפך הרבה חומרים מזהמים לתוך האדמה וגזל הרבה משאבים. אנחנו בדרך, אנשים כבר מתחילים לשאול שאלות".

רגע, רגע, את גם צמחונית?

"אני מתחזקת".

הגיע מחיה שסבלה. סטייק (צילום: שאטרסטוק)

מחיר שמעולם לא שולם

עם התעוררות המודעות להשלכות התעשייה, צצו בישראל ובעולם כמה יוזמות מעניינות. באמסטרדם פועלת למשל חברה להשכרת ג'ינס – משהו שאולי לא יתפוס באקלים הים־תיכוני המהביל, אבל כנראה עובד אצל האירופים. כאן בארץ שוק היד השנייה התפתח מאוד, וחנויות מהסוג הזה צוברות פופולריות. אפליקציה ישראלית בשם Trench מאפשרת למשתמשות להמיר פריטי לבוש למטבעות וירטואליים ("יהלומים"), לסחור עם משתמשות אחרות, וכך לאפשר תחלופה מתמדת בארון הבגדים, רק בלי החלק של הייצור עם כל המשתמע ממנו. בארה"ב צמחה עוד סצנה שמתחילה להופיע גם אצלנו – מסיבות החלפת בגדים. נשים מביאות איתן טנא מלא בכל טוב שהוציאו מהארון, מוסרות לחברותיהן פריטים ומקבלות אחרים, ועל הדרך מתקיים אירוע חברתי.

בדנמרק, מספרת לוי־ארבל, יש חברה לייצור בגדים אורגניים שמשווקת את מרכולתה בשיטה מקורית: הצרכן משלם לה סכום חודשי, והיא מספקת לו בגדים לכל גיל. הילד גדל? המנוי יקבל את הבגדים הבאים בתור, והחברה תתמודד עם הטיפול בבגדים הקודמים. "זה רעיון מדהים. כמו שמקובל לשכור בגדים לאירועים, זה מה שנעשָה גם כאן. את הרי לא צריכה בעלות על הבגד. במקום זה את משלמת על השירות, והם יודעים מה לעשות עם החומר. כך המיאוס מהעומס מוליד רעיונות יפים".

אפשר גם להחליף, כמו מיילי סיירוס (צילום: AP)

גם H&M יצאה לפני כארבע שנים בקמפיין הקורא למסירת בגדים משומשים בחנויות הרשת, בתמורה לזיכוי בקנייה הבאה. "כשחברת אופנה מתחילה לטפל בסוף של שרשרת הייצור, גם אם עומד מאחורי זה מניע שיווקי, אפשר להבין שהעולם מתחיל להיות מודע לכמויות הטקסטיל", סבורה לוי־ארבל. "מובן שגם כאן זהו רק שינוע של הבעיה – 'אל תתמודד עם בולמוס הקניות, תן לי להסתדר עם מה שכבר קנית, ובינתיים אתה תצטייד בעוד פריטים' – ועדיין החברה מבינה שלצרכן אכפת מהנושא, ואי אפשר להתעלם מזה".

כדי להדגים את דילמת הצריכה בעידן השפע יצרה לוי־ארבל בשיתוף עם חברתה חוקרת האשפה סיון רובין, סיור שנקרא "קניוניזם". הוא נפתח בקניון – המקום שבו הכול מתחיל – ומסתיים בסניף ביגודית, המקום שבו אמור היה הכול להיגמר. מאחר שאנחנו נפגשות בדיזנגוף סנטר, מקדש הקניות שכבר הודח באכזריות על ידי האינטרנט, היא לוקחת אותי לסיור טעימות במשעולי חנויות האופנה, ומדגימה איך הטריקים המגוונים של הרשתות מנסים לגרום לנו לקנות כמה שיותר.

חופש גדול, שעות הצהריים המוקדמות. הקניון הומה אדם, משפחות שלמות שבאות לקניות כבילוי משותף. כבר מעורר תהייה. כמעט בכל חנות לובשים הגלאים חג, עטופים באדום זועק סייל, שמא נפספס. "שימי לב לכניסה המאווררת, כדי שתהיה זרימה פנימה", מסבירה לוי־ארבל. "המפגש הראשון יהיה תמיד עם הפריטים החדשים, הצבעוניים והיקרים יותר, כדי שיהיה לך עוגן. הנה, החולצה הזו עולה 199 שקלים, יקר לי. ואז את נכנסת פנימה, הריווח נעלם, ואת נתקלת במתלי המבצעים כמו בבאמפרים. הסייל אף פעם לא בחזית. במוח את כבר התקבעת על מחיר המוצר היקר, וכל מה שתראי מכאן הלאה – הנה, חולצה בחמישים שקלים – מיד יקנה לך תחושה של 'איזו מציאה'".

הסייל אף פעם לא בחזית. חנות בגדים (צילום: SHUTTERSTOCK)

בספרו "לא רציונלי ולא במקרה" הראה פרופ' דן אריאלי שבני אדם אף פעם לא מקבלים החלטות על סמך ערכים מוחלטים; הערך הוא תמיד יחסי לערך אחר. לכן בתפריט במסעדות תוצע תמיד מנה יקרה באופן מוגזם, כדי שמחיר המנה הבאה אחריה ייראה ריאלי. בזמן שאני מהרהרת בזה, מראה לי לוי־ארבל את הטיקטים שעל הבגדים. פעמים רבות מוצמדת מדבקה עם המחיר הראשוני, ועליה מדבקות חדשות יותר, וכך אפשר לראות את היסטוריית מחירי המוצר – 249.90 שקלים, אחר כך 149.90, ולבסוף – 49.90. כך הקונה משתכנע מיד שזה מחיר חד־פעמי.

בחנות אחת הגדילו עשות וציינו את המחירים הקודמים על אותה מדבקה, כדי שתדע כל אם עברייה שחולצה כזו עלתה במקור סכום שערורייתי. "ואז זה לא משנה בכלל אם את צריכה חולצה או לא, את תיקחי – כי עוד רגע היא תיחטף מרוב שזה משתלם. זו הטעיה צרכנית. מתי הפריט הזה נמכר ב־249.90? מעולם לא. הרבה פעמים המחיר הרשום לא משקף מציאות".

חשיבות גדולה יש לאווירה בחנויות. "שימי לב שלא משנה אם השעה עשר בבוקר או שבע בערב, כאן את בניתוק מוחלט ממה שקורה בחוץ. זהו יקום שעומד בפני עצמו. יש כאן תאורה אחרת, קבועה, יש מוזיקה. נעים לך, לא מתחשק לך לצאת". מה שנכון נכון. הסרטון שמוצג על המסכים, עם הדוגמנית היפה והים התכול שמאחוריה, לא דוחקים בי לצאת לקינג ג'ורג' הרועש והחם. המוזיקה קופצנית, אבל במידה. לוי־ארבל תספר גם על הקשר בין קצב המוזיקה לבין התנועה והזרימה של הלקוחות בחנות.

אחרי כמה וכמה באמפרים של מבצעים מגיע מתחם בגדי הגברים, תכליתי יותר ומרווח בהרבה. "ברור שזו הכללה, אבל גברים בדרך כלל קונים מה שהם צריכים", אומרת לוי־ארבל. "הם יבואו כשנחוץ להם משהו. בדיוק אותו סיפור עם החלב והלחם שתקועים בעומק הסופר, כי הרי לא תוותרי עליהם, נכון? המותרות לעומת זאת יוצבו ליד הקופות".

הפחד לצאת פראייר

על המדפים מונחת נעל סינית בעלת פלטפורמה של 15 סנטימטר לפחות. הסיכוי שסינית נעלה דגם כזה הוא קלוש. במקום אחר מוצבת נעל עם פונפון, שגם בשביל פורים נראית מופרכת. "מפעם לפעם יש טרנד קיצוני שלא יחזיק מעמד אפילו חודש. בגישת המינימליזם מדברים על הפריט הקלאסי שיישאר איתנו לעוד שנים – שמלה שחורה, נעליים שימושיות. הפונפון, כנראה, לא יהיה איתנו בקיץ הבא".

"גברים קונים מה שהם צריכים". חנות בגדי גברים (צילום: מקס ילינסון)

הבובות שלפנינו עטויות במערכת שלמה של פריטים גותיים שמזכירים תקופות חשוכות. "אם נתעלם רגע מההופעה הכללית, יש כאן קונספט שנכנס לאחרונה ומציע לנו את הטוטאל־לוק. כל הפריטים מונחים מאחור, במעין הצעת הגשה. אל תקנה רק את החולצה, נמצאים כאן כל המרכיבים".

באחת החנויות מונחות גופיות בתוך אריזה דמוית גלידה. "את לא צריכה לחשוב על גלידה כשאת קונה, נכון?", אומרת לוי־ארבל. "שימי לב שהכול כאן מעוצב כמו מעדנייה, ובמעדנייה צורכים. יש כאן שלושה פריטים של לבנים במאה. גם אם אני לא אצטרך שלושה, איזו פראיירית אני אם לא אקח אותם. המון פעמים ההבדל הוא שקל. פריט אחד עולה 11, אבל 'חמישה בחמישים'. החיסכון הוא זניח, אבל הפחד לצאת פראייר חזק מאיתנו".

סמוך אלינו עומדת חנות נעליים. הסחורה מונחת בתוך ארגזים. על ארגז אחד מצויר משמש, על האחר עגבנייה ושאר ירקות. המחיר, יש לציין, מאוד לא שוק.

כמו גלידה. חנות נעליים (צילום: יהונתן שאול)

בחנויות הבגדים אנחנו פוגשות שוב ושוב את הפוליאסטר. לוי־ארבל מפגינה שליטה בהרכב הבדים: אנחנו מנחשות ממה מורכב פריט, ואז בודקות בפתק המוצמד לחולצה. "הפוליאסטר לא מתאים לאקלים שלנו, אבל הפקטור הוא המחיר", אומרת לוי־ארבל.

אז מה מומלץ לקנות? כותנה? מה יהיה עם המים שהיא צורכת?

"אין לי המלצה גורפת, וככל שחוקרים מגלים עוד ועוד היבטים בעייתיים. יש עיקרון ברור אחד: להפחית. תראי את הסוודרים שמגובבים שם זה בתוך זה בהמון צבעים. יש תחושה של שפע, של שוק, של משתלם. בואי ניכנס לחנות מעצבים ונראה מה שונה".

גם חנותו של המעצב הישראלי היא יקום נפרד. מספר הפריטים קטן, אך הם נושאים בגאון את הכיתוב "מייד אין יזראל". "יש כאן קולקציה עם התחלה וסוף", אומרת לוי־ארבל. "יש לי איך למצוא את עצמי. תסכימי איתי שאם אני אקנה פריט מכאן, אני לא אזרוק אותו ליד המיטה. אני אתייחס אליו יותר בכבוד".

לא מדגדג לך לקנות לבת שלך בגד חדש עם כל הוורוד הזה ברשתות?

"גם את הבת שלי אני מעדיפה להלביש בדברים יד שניה שקיבלתי או מויצו. ברור שאני אקנה, אבל תמיד אעדיף רשתות ישראליות על פני קניות ברשת".

היום כשאת נכנסת לחנויות אופנה, זה עושה לך משהו?

"ברור. אני לא מטיפה להתנזרות. יש בזה כיף, המון יצירתיות וגם אפשרות לביטוי עצמי. אתה יכול לספר את הסיפור שלך דרך הבגדים. אבל הכול מתחיל ונגמר במינונים. צריך להבין שרשתות האופנה היום לא משרתות אותי, אלא אני משרתת אותן. אם נפנים את כללי המשחק, נקנה בצורה מושכלת ונתחבר יותר לקנייה שלנו ולבחירות שלנו. השינוי הוא לא רק כמותי, הוא תפיסתי".

נושאים קשורים: