המחוגים בשעון הברייטלינג של הדייל הצביעו על רבע שעה לנחיתה. הנוסעים החלו להדק את חגורותיהם, וכבר אז אפשר היה להרגיש את המתח הגואה. אבל אפילו מאה אחוזי לחות לא ישברו את מאות העולים הוותיקים שהגיעו לקבלת הפנים עם שלטי "כל הכבוד – you did it". בתוך דקות ספורות מתמלאת רחבת הטרמינלבמעגלי רוקדים, עם שילוב בלתי אפשרי של שירים, נע בין "ושבו בנים לגבולם" ל"זהב" של סטטיק ובן־אל.

דסלין דנברס (צילום: שחר עזרן)

על כיסא פלסטיק בצד, נחבאת מן העין, יושבת אישה כהת עור ובוהה במתרחש. היא לבושה כאחרונת נערות הגבעות – עם מטפחת כתומה מלופפת במיומנות מרשימה, חצאית ארוכה וחולצה עם שרוולים. דסלין דנברס, או "כוליה יציאה מתנה" בשמה העברי המחודש, גילתה את יהדותה לגמרי במקרה. משם ועד העלייה למטוס עברה דרך לא קצרה בכלל.

"את יודעת", היא מספרת לי, "ישבתי שם בטקס וראיתי שאני כהת העור היחידה בסביבה, שאף אחד לא נראה כמוני, אבל באמת שזה לא הזיז לי. הרגשתי טוב. הרגשתי בבית. לראות איך אנשים זרים נכנסים בטבעיות לתוך המעגל ומתחילים לרקוד, יוצרים קשר מיידי, זה ריתק אותי. אלו לא דברים שאני לא רגילה אליהם. אני יודעת שגם בארץ יהיו אנשים שיסתכלו עליי באופן מוזר, אבל אני חדורת תחושת שליחות ומאמינה שאקבל את העזרה שאני צריכה".

המנהגים של הבית

דנברס (58) נולדה בקינגסטון בירת ג'מייקה, שאליה היגרה משפחתה שמוצאה ניגרי. עוד בילדותה שמה לב למנהגים השונים שנהגו בבית.

"גדלתי עם סבתא שלי, והיא זו שלימדה אותנו את המנהגים שלה. היא תמיד אמרה לנו שאנחנו יהודים, שזה מה שההורים שלה סיפרו לה, אבל לא הבנתי לגמרי מה זה אומר. מה שאני כן זוכרת מהבית זה שהיא נהגה לאכול הרבה עשבי תיבול, אוכל טבעי, קטניות, דברים כאלה, והיא הכניסה הביתה רק בשר מסוג מסוים. לאורך כל הילדות שלי ידעתי שיש איזה עניין סביב האוכל, שדברים מסוימים אנחנו אוכלים ודברים אחרים לא, וזה די שיגע אותנו. למשל, אכלנו דגים, אבל רק את אלו שהיו להם סנפירים וקשקשים, כי זה מה שהיא לימדה אותנו. לא היה איזה ספר שבו נכתבו החוקים, זו פשוט הדרך שבה היא גידלה אותנו, כי זה מה שהיא ראתה בבית שלה".

ולא הרגשתם שזה מוזר? בייחוד כשבסביבה הקרובה שלכם כולם היו נוצרים?

"באותו זמן לא שאלנו הרבה שאלות. ידענו שאנחנו שונים, וזה בא לידי ביטוי גם בדרך שבה התלבשנו. בג'מייקה, רוב הנערות הסתובבו עם מכנסיים קצרים וחולצות חשופות, וסבתא שלי תמיד אמרה לנו שזה לא ראוי. הראש של סבתא תמיד היה מכוסה, והיא חינכה אותנו להתלבש באופן צנוע שמכסה את הגוף. אנשים דיברו, ברור, אבל לא נתַנּו למה שאמרו מסביב להפריע לנו. חונכנו לקבל אנשים באשר הם, וציפינו מהם לכבוד דומה".

היו דברים שנאסר עליכם לעשות?

"המפתח בבית שלנו תמיד היה המשפחה. ידענו למשל שבשבת עדיף שנישאר בבית ולא נסתובב בחוץ. זה היה יום משפחתי קדוש. מסביבנו אמנם חיו נוצרים מהכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי, וגם הם הלכו לכנסייה בשבת, כך שהעניין הזה של השבת היה נוכח".

לשכוח מהאגו

חקירת המקורות התחילה ב־1968, כאשר המשפחה היגרה לארצות הברית. "סבתא לימדה אותנו שיש ימים מיוחדים שהם כמו חגים. לא קישרנו את זה לדת, כי היינו די קטנים ולא ראינו אווירה דומה מסביב. אבל כשהגענו לארצות הברית, לברוקלין, התחלנו להיתקל במשפחות יהודיות. ופתאום שמנו לב שיש להן מנהגים דומים. בפסח, למשל, אמא שלי נתנה לנו לאכול מצות כמו שלהן. אני זוכרת עוד בג'מייקה את סבתא שלי מכינה לחם אחר, שטוח כזה, שנראה מאוד דומה למצות של היהודים. שנאנו מאוד את הטעם שלהן, אבל זה מה שהיינו אוכלים.

אמא שלי אימצה את המנהגים הקתולים והתחילה ללכת לכנסייה, אבל אני לא התחברתי לזה והמשכתי להתנהג כמו שסבתא לימדה אותי בג'מייקה". כשבגרה, החלה דנברס לקרוא ולהתעניין בהיסטוריה. "יום אחד הייתי בספרייה ופגשתי איזה רב", היא מספרת, "התחלנו לשוחח ופתאום הוא אמר לי: 'את יודעת שאת שייכת לעם היהודי? את יודעת שיש כאן עוד יהודים?'. עניתי לו, 'מה, באמת?'. הוא אמר לי שאני צריכה לחקור את היהדות שלי ולראות. אמרתי לו, 'אבל אני נראית כל כך שונה, איך אתה יודע שאני שייכת?' והוא אמר שהוא מזהה בי את המשהו הזה, איזו רוח מסוימת, שהוא יודע שאני שייכת לשם. הוא פשוט הרגיש את זה".

את יודעת, זה לא בדיוק נפוץ, אנשים כהי עור ממוצא יהודי.

"נכון. אבל ידענו למשל שקבוצות כמו השנטי ובני הירובה הלכו בדרך הזו והושפעו מהתרבות היהודית, אז כל העניין הזה הולך המון שנים אחורה. מעטים שימרו את המנהגים, ובמובן הזה אני מודה לאמא שלי ולסבתי שהעניקו לנו פיסות קטנות ממה שהן קיבלו".

מה הרגשת כשנחשפת בפעם הראשונה לכתבים יהודיים?

"הרגשתי איך אני מתחברת בקלות לערכים. דברים כמו 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'. התחלתי לראות איך חיי משתנים במובן החיובי של המילה. ושלא תחשבי, היה לזה מחיר לא פשוט. איבדתי המון חברים תוך כדי התהליך הזה. התחלתי לשמור שבת והם רצו לבלות, ואני לא יכולתי להצטרף, וזה הפריע להם. אבל אמרתי לעצמי שחברים אמיתיים אמורים לקבל אותך גם כשאתה משתנה, ואם לא – הם לא באמת חברים".

"אמא שלי נתנה לנו לאכול מצות" (צילום: EPA)

לאילו מצוות ביהדות הכי התחברת?

"אהבתי את הרעיון של העזרה והחשיבה על האחר. שמתי לב שהרבה דברים ביהדות עוסקים בדרך שבה אתה מתנהג לאנשים. יש הרבה עיסוק במוסר. כשקראתי בתנ"ך, מאוד התחברתי למשל לסיפור של דניאל בגוב האריות, להתעקשות שלו לא להתפלל למי שאינו א־לוהיו. יש כאן מסר של משמעת, של לעמוד על שלך, והייתי נוהגת להקריא את הסיפור לילדים שלי".

גם אחרי שנחשפה ליהדות, עבר זמן עד שדנברס החליטה שזו הדרך שלה. "הלכתי בעקבות תנועת הרסטאפרי למשך תקופה. היא סקרנה אותי כדרך חיים, איך אנחנו מתייחסים לאחר, לא חושבים על עצמנו. גידלתי שיער ארוך, נעשיתי טבעונית, אבל עדיין לא הרגשתי שזה מדויק לי. לא הרגשתי את הקשר. במקביל המשכתי כל הזמן ללמוד ולהתעניין ביהדות, התחלתי לשאול שאלות והמשכתי להתפלל, ואני לא יודעת בדיוק איפה לשים את הנקודה, אבל מתישהו פשוט התרחש איזה קליק, והכול התחיל להתחבר לי. גזרתי את כל השיער והתחלתי להתנקות".

ככה פתאום?

"תמיד הייתי אחת כזאת. אהבתי להיתקל באנשים שונים ממני בדרך ולתת להם ללמד אותי. בהתחלה זה היה עם הרב הזה, ואחר כך פגשתי יהודים מקהילות נוספות והתחלתי ללכת איתם לשיעורי תורה, ובשלב מסוים גם אחותי הצטרפה אליי. היא הייתה רק בת 12, ובהתחלה לא רצתה ללכת ואני הייתי מאיצה בה – קדימה, שבת, צריך ללכת לשיעור".

ואמא שלך, שהמשיכה להתנהג כנוצרייה – איך היא הגיבה לתהליך?

"היא אף פעם לא עמדה בדרכנו. כבר בגיל צעיר היא שמה לב שאחותי ואני בוחרות בדרך שונה. גם האחים שלי לא בדיוק המשיכו בדרכה, הם לא הולכים לכנסייה".

ללכת ברגל לבית הכנסת

במהלך חייה בארצות הברית נישאה דנברס והתגרשה, ונולדו לה שלושה ילדים: ניארה (36), מקידה (32) ודלוני (23). היא הקפידה לגדל אותם כצמחונים, ולימדה אותם את מנהגי ביתה. כיום יש לה מהם שבעה נכדים, "והם קוראים לי סבתא בעברית. אני מקפידה איתם על זה".

תהליך הגיור שלה היה קונסרבטיבי. "מאוד רציתי לעשות גיור אורתודוקסי, כי כל תהליך הלימוד שלי היה אורתודוקסי, אבל כשהלכתי ללימודי הגיור בפלורידה ניסיתי להיכנס לבית כנסת אורתודוקסי והם לא קיבלו אותי יפה. הם נרתעו מהשונות שלי. בבית הכנסת הקונסרבטיבי קיבלו אותי בזרועות פתוחות, והתייחסו אליי כאחת משלהם. הרגשתי טוב ופשוט נשארתי איתם".

ועכשיו, כשאת באה לארץ, תרצי לעבור מחדש גיור אורתודוקסי?

"בהחלט. אעשה מה שצריך לעשות, ובסופו של דבר אשמח לעשות את זה".

דנברס הגיעה לארץ לפני כמה שבועות בטיסה מיוחדת מטעם ארגון "נפש בנפש". הארגון נוסד בשלהי אינתיפאדת 2002 על ידי הרב יהושע פס. לאחר מותו של נפתלי לנצקורן, שהיה קרוב משפחתו, החליט הרב לחבור לשותפו טוני גלברט ולייסד ארגון שיעלה לארץ יהודים מצפון ארה"ב. האמירה הייתה שעל כל נפש שנספית באירועי הטרור תגיע נפש חדשה ותחיה את הארץ. כ־50,000 עולים הגיעו ארצה בסיוע הארגון, שמעניק מענה כולל לעולה, החל מרגע ההחלטה לעלות וגם שנים אחרי סיום הקליטה בארץ. התוצאות המרשימות – 90% אחוזי הישארות בארץ לעומת 50% נושרים בתקופה שלפני ייסוד הארגון – גרמו למדינה להפריט את כל נושא העלייה, וכיום הארגון פועל בלעדית בתחום עליית יהודי ארה"ב, בשיתוף עם הסוכנות היהודית, קק"ל, משרד העלייה והקליטה, JNF-USA וגורמים נוספים.

"גם כשנכנסתי לתהליך מול נפש בנפש הרגשתי את אותה קבלה ונחמדות. ראיתי שהם לא שופטים אותי, והם רואים בי חלק מהם. אני לא יודעת מה הם חושבים בינם לבין עצמם, אבל לי הם לא הראו שמץ של ניכור".

"הרגשתי שהם לא שופטים אותי". כנס של נפש בנפש (צילום: שחר עזרן)

איך אמא שלך הגיבה כשהודעת לה על ההחלטה?

"היא תמכה בי, אבל כמובן היו לה שאלות. כשסיפרתי לה שאני מתכננת לעלות לארץ, היא אמרה לי: 'מה יש לך לחפש שם?'. עניתי לה: 'אמא, זה הבית שלי. אני חוזרת הביתה'".

איך הגעת להחלטה לעלות?

"זה הגיע תוך כדי הלימוד. קראתי על אברהם, יצחק ויעקב ועל הדרך שהם עשו לישראל. הבנתי שגם הם עקרו מכל מה שהכירו כדי לעלות לארץ ואמרתי לאחותי, אנחנו הולכות לישראל. המקום שלנו הוא בארץ המובטחת. והיא אכן מתכננת לעלות בעקבותיי בשנה הבאה. גם הבת שלי שהתגיירה מתכננת לעלות בהמשך".

שותפות גורל בהיותה מורה לאנגלית ולמתמטיקה, דנברס מתכננת להתגורר בבאר שבע ולהמשיך לעסוק בחינוך. היא עדיין לא מצאה עבודה, אבל נראית די אופטימית בקשר להמשך התהליך בארץ. "מבחינתי לבוא לפה זו המתנה הגדולה שהבורא העניק לי. ברור לי שזה לא הולך להיות פשוט, אבל אני משאירה את הכול להחלטות שלו. אני באמת מאמינה שכמו שהוא הוביל אותי עד עכשיו, הוא ימשיך להראות לי את הדרך גם בהמשך. אין לי שום חרטה. כל החברים שלי אמרו לי שאני לא נורמלית, שמה פתאום ושאין לי מושג לאן אני הולכת. ואני פשוט אמרתי להם ביי ולהתראות".

ובכל זאת, אין הרבה אנשים בארץ שנראים כמוך, ואלו שכן נחשבים לעובדים זרים וזוכים לעיתים ליחס לא סימפתי במיוחד. את לא חוששת מהסטיגמה ומהגזענות?

"אני לא חוששת מאף אחד. אני בוטחת בבורא. שמעתי שאנשים בישראל יכולים להיות לפעמים גסי רוח, ולכן אני משתדלת לא להקיף את עצמי באנשים כאלה. אני לא נותנת לשום דבר להטריד אותי. לימדתי את עצמי בחיים שגם אם אנשים לא מחבבים אותי, אני לא לבד ויש לי את ריבונו של עולם".

ישראלים רבים מסתכלים עליכם, העולים, וחושבים שאתם קצת נאיביים בקשר לישראל.

"אני יודעת שישראל היא מקום מורכב ושונה מארה"ב. ברור לי שהדברים לא יהיו נגישים כמו שהיו לי קודם. אבל לפעמים החיים צריכים שינוי, ובשבילי הגיע הזמן הזה. גרתי בארה"ב וחוויתי את את ארץ ההזדמנויות, אבל את יודעת, גם שם יש קשיים ואתגרים. אני לא נותנת לזה להפריע לי, ואני מקווה שכולם כאן יקבלו אותי כמו שאני, כי אני לא הולכת להשתנות בשביל אף אחד".

"אני לא רצה מארה"ב ולא בורחת משום מקום. הגיע הזמן שלי לעלות" (צילום: AP)

את מרגישה בטוחה לחיות כאן?

"ברור. אני מרגישה בטוחה בכל מקום שבו א־לוהים נמצא איתי. ומה שיכול לקרות כאן יכול לקרות גם בכל מדינה אחרת".

להחלטה להגיע לארץ יש קשר לעובדה שטראמפ נבחר לנשיאות?

"לא. אחותי ואני תמיד דיברנו על כך שאנחנו רוצות לבוא לישראל, וזה היה תהליך שהתחיל עוד הרבה לפני כן. אני לא רצה מארה"ב ולא בורחת משום מקום. פשוט הגיע הזמן שלי לעלות, וכשההזדמנות הגיעה לקחתי אותה בשתי ידיים".

אפשר להניח שפגשת גם דעות אנטישמיות על ישראל. איך הגבת אליהן?

"קראתי על השואה ועל הדברים שנעשו ליהודים, וכמובן שהזדעזעתי וגם הייתה לי הזדהות טבעית. גם אנשים כמוני סבלו מאפליה במשך שנים, ובאיזשהו מקום הרגשתי שותפות גורל עם היהודים. שנינו באנו מתוך מקום של מיעוט. אני יודעת מה זה להיות שונה וכולנו יכולים ללמוד מזה, זה שיעור שכולנו צריכים לאמץ".

נושאים קשורים: