פרק שלישי: מג'נין אל הגבעה הצרפתית

אשר יגורנו בא, בתחילת הפרק השלישי למסענו בעקבות מארק טוויין בארץ ישראל. עד כה צעדנו בדיוק מופתי בעקבות הסופר האמריקאי הדגול שהלך כאן לפני 150 שנים, אבל אחרי הטבילה המרעננת הזכורה לטוב בעין יזרעאל, בסוף הפרק הקודם, כתב טוויין משפט אחד קטן ששיבש לנו את התוכניות: "חנינו בג'נין לפני רדת הערב" (כל הציטוטים מהספר "מסע תענוגות בארץ הקודש", בהוצאת מחברות לספרות. תרגום: עודד פלד).

הבטתי שוב בתעודת הזהות הכחולה שבידי, ומשלא ראיתי שם את תמונתה של טלי פחימה, החלטתי לרדת מהעניין. לשמחתי ההפסד אינו גדול כל כך: בשביל טוויין וחבריו למסע הצליינות הייתה ג'נין מקום לחניית לילה קצרה בלבד, שהסתיימה משום מה באחת לפנות בוקר. אחרי כמה שעות רכיבה ליליות הגיעה החבורה לבור יוסף בעמק דותן. שלא כמו בור יוסף שפקדנו בפרק הראשון ליד קיבוץ עמיעד, כאן טוויין טורח לציין שזהו "המקום שבו, על פי מיטב המסורת המהימנה, נמצא הבור שיוסף הושלך אליו על ידי אחיו".

מאז 2005 ישראלים לא יכולים לסייר בחופשיות במרחבי עמק דותן – היפהפה, הגדול והרחב בעמקי השומרון. בתוכנית ההתנתקות נחרבו ארבעה יישובים בצפון השומרון, והאזור הפך ברובו לשטח A האסור לכניסה לאזרחי ישראל. בסיועם האדיב של מח"ט הגזרה ושל יאיר אלמקייס, מנהל מרכז סיור ולימוד שומרון ביישוב שבי-שומרון, זכיתי לפקוד מקומות שעין ישראלית לא שזפה כמעט כבר למעלה מעשור שנים, בלבה של ארץ ישראל.

בנקודה כלשהי על כביש 60 הפנה אלמקייס את המיצובישי שלו ימינה, לדרך עפר מאובקת. אחרי כ-300 מטרים עצרנו, ואלמקייס הוביל אותי בתוך שדה לבור ענק שבתוכו צומחת תאנה. "ברדיוס של 100 מטר יש כאן שלושה בורות גדולים", הוא הסביר. "על כל אחד מהם יש מסורת שזהו הבור המקורי. אבל המסורת החזקה ביותר מזהה את הבור עם מה שנמצא בתוך המבנה הזה", הוא הפנה את אצבעו לעבר מבנה אבן לא מרשים במיוחד. כשנכנסנו קידמו את פנינו גלי אבנים וחורבות, וגם שרידיה של משאבה בריטית.

הבור שבמרכז החדר היה עצום ומרשים. האם לכאן השליכו האחים את יוסף הצדיק? הגיאוגרפיה התנ"כית בהחלט גורמת לאפשרות הזו להיראות סבירה. לא בדקנו אם אכן מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, כדברי רש"י, ובמקום זאת החלטנו לעלות על גבעה קטנה סמוכה לבור כדי לתצפת על העמק.

המבנה בעמק דותן בו ככל הנראה שוכן בור יוסף המקורי (צילום: אריאל שנבל)

אשפת שומרון

ג'יפ מג"ב ליווה אותנו במרחבי צפון השומרון, בנסיעה דרומה על ציר 60, הדרך העתיקה שבה הלכו גם טוויין וחבריו, על גב ההר. היה מענג לגלות שהחשש שהמקומיים יעשו בנו שפטים בדרכנו ליעד הבא, העיר העתיקה שומרון, היה קיים גם לפני 150 שנה: "התושבים ליוו במבטים של זעם פראי את שיירתנו הנוצרית, עד שדומה כי לא היו רחוקים מליידות בה אבנים", כתב טוויין ב-1867 משפט שהוא כל כך קיץ 2017. ספוילר: לא נזרקה עלינו בדרך ולו אבן אחת. הנה כי כן, גם הפלסטינים מתגייסים להצלחתו של הפרויקט החשוב לשחזור מסע התענוגות.

מבחינת טוויין, חבורת הצליינים הגיעה לשומרון רק כשהשיירה עלתה על רכס חומש התלול. כצפוי, הוא לא היה מרוצה ממראה עיניו. את הגבעות כינה "מכוערות, שמדרגות עשויות בהן". בכלל, למעט התלהבות קלה בשכם, שאליה נגיע בהמשך, חציית גב ההר הארצישראלי הייתה מטרד לטוויין וחבורתו. הם כמהו להגיע לירושלים, ומבחינתם הדרך הייתה מיותרת, טיפשית ועלובה. גם התיאורים שכתב טוויין על שראו עיניו בחלק הזה של הארץ – ערש אומתנו – דלילים ומרפרפים. על נצרת לבדה כתב טוויין 16 עמודים תמימים, אך את הדרך הארוכה מג'נין ועד למבואות ירושלים תיאר בשבעה עמודים בלבד.

העיר שומרון, הידועה גם בשמה הרומי סבסטיה, היא מהערים העתיקות המרשימות בארץ ישראל. ראשיתה במאה ה-9 לפני הספירה, כשמלך ישראל עומרי קבע בה את בירת הממלכה הצפונית. בנו אחאב ביצר אותה; צבא אשור הפך אותה לעיי חורבות. לאחר מכן עברה העיר גלגול יווני-הלניסטי, שתם עם חורבנה בידי יוחנן הורקנוס. ואז הגיע הורדוס. המלך האדומי הפעלתן בנה בסבסטיה את אחד ממפעליו הכבירים ביותר. הוא הרחיב וחיזק את העיר, בנה בה תיאטרון ענק ומרשים (רק חלקו התחתון עדיין עומד), ובבוא היום גם דאג ששני בניו, אריסטובלוס ואלכסנדר, יישלחו אליה מקיסריה כדי למות בה בחניקה. לפי יוספוס פלביוס הוא שיכן בעיר כ-6,000 חיילים, סדר גודל עצום באותם ימים.

אלמקייס שוטט באתר כאילו היה ביתו השני. הוא הסביר שגודלה של עיר דוד בירושלים הוא כ-60 דונם בעוד שומרון משתרעת על פני כ-300 דונם – אבל גודלה ועברה המפואר לא מסייעים לה כיום. הגן הלאומי שהוכרז במקום על ידי השר רחבעם זאבי ננטש במהלך האינתיפאדה השנייה, והדרך אליו מוקפת בשטחי A, מה שאומר שאפשר להגיע רק בתיאום מוקדם ובירוקרטי עם צה"ל.

דור חמישי לסוחרי עתיקות. נעים (צילום: אריאל שנבל)

התוצאה מזכירה מאוד את מה שראה כאן מארק טוויין לפני 150 שנה: עזובה, לכלוך, זוהמה. בין השרידים המפוארים ושברי האבנים האדירות והמגולפות זרוקה אשפה לרוב. אין שבילים מסודרים, אין טיפת צל לרפואה. במרכז העיר העתיקה עמד נעים, בן סבסטיה, והציע למכירה מטבעות עתיקים שנמצאו במקום. "הנה תראה את המטבע עם השופר", אמר לנו בעברית צחה. "80 שקל במיוחד בשבילך". הסצנה נשמעה מוכרת, ובצלו של עץ זית אחד ישבנו וקראנו את טוויין בעיר שומרון: "לא היה לנו מה לעשות בשומרון אלא לקנות חופן מטבעות רומיים עתיקים במחיר פרנק אחד לתריסר". מי יודע, אולי סב-סבו של נעים עמד ממש כאן לפני 150 שנה וניסה למכור למארק קשישא את אותם המטבעות שחימשו ניסה למכור לנו לפני דקות אחדות.

המסורת הנוצרית המיוחסת לעיר שומרון קשורה ביוחנן המטביל. בעיר העתיקה נמצאים שרידי הכנסייה שבה נקבר ראשו של האיש, לאחר שנערף לבקשתה הצנועה והלגיטימית של הנסיכה שלומית לבית הורדוס. גופו, לעומת זאת, נקבר לפי המסורת בכנסייה סמוכה שנמצאת כיום בתחומי הכפר סבסטיה. כפי שכבר נאמר, יש כאן מספיק יוחנן המטביל לכולם.

"שמחנו לעזוב כפר עתיק, חם ומאובק זה", כתב טוויין על סיום ביקורו בעיר שומרון. אנחנו דווקא לא שמחים. העיר האדירה הזו, פלא ארכיאולוגי ונכס לאומי ממדרגה ראשונה, כמו קוראת לנו להישאר ולשמור עליה. אבל זמננו קצוב: נאלצנו לנטוש אותה ולהמשיך בדרכנו, כשהיא נשארת מאחור בשביים של בני דור חמישי או שישי של שודדי עתיקות וחובבי השלכת אשפה במקומות ציבוריים. היעד הבא: שכם.

הושט ידך וגע בבקלאווה

מכיוון שקצת קשה בימים אלה להיכנס לעיר ממורדותיו המערביים של הר עיבל ולהדס בעמק היפה שהעיר שוכנת בו ושטוויין מתאר – כלומר, אולי יהיה קל להיכנס אבל לא בטוח שיהיה קל לצאת – השקפנו על העיר ממרומי הר גריזים. לראשונה מאז תחילת סיורנו בעקבות טוויין, כמעט היה לנו קר. כן. זה נשמע קצת דמיוני, אבל בשעת צהריים בתחילת חודש יולי נשבה בפסגת הר גריזים רוח קרירה: היה ברור שאם נשהה כאן עד רדת החמה נהיה זקוקים לסוודר.

העיר שכם (צילום: אריאל שנבל)

במבט מלמעלה, שכם נראית נפלא: שוכנת בעמק הצר בין גריזים לעיבל, מתרחבת לכל עבר, שוקקת ומלאת חיים. במרכזה, ליד הקסבה הידועה לשמצה, מתנשא בניין ענק ומפואר שאי אפשר לפספס גם מרחוק. לדברי אלמקייס זהו הקניון העירוני, מתחם קניות גדול ומודרני שנוהרים אליו מכל רחבי יהודה ושומרון. מלמעלה, ובחסות מוצב צה"לי דרוך, הכל נראה פסטורלי. הושט ידך וגע בבקלאווה.

כשטוויין הגיע לכאן העיר הייתה קטנה הרבה יותר, כמובן. אזור הקסבה כבר היה מיושב, אבל ממנו ועד מתחם העיר העתיקה שממזרח היה אזור חקלאי ופורה; לא פחות מ-23 מעיינות פועמים ושוצפים עד היום ברחבי העמק. כיום, לדברי אלמקייס, כל מימי המעיינות הללו מתועלים ומנוצלים, אבל עכשיו כבר לא קשה להבין את תיאורו של טוויין: "העמק הצר שבו יושבת נבלוס, הלא היא שכם, מעובד היטב ואדמתו שחורה ופורייה מאוד. יש בו שפע מים, וצמחייתו העשירה מתבלטת על רקע ההרים הקירחים המתנשאים משני צדיו".

שלושה מוקדים מקודשים נמצאים באזור העתיק של שכם, שהיום הוא חלק אינטגרלי מהעיר – תל בלאטה, קבר יוסף ומנזר באר יעקב. את שלושתם אנחנו מזהים בקלות ממרומי ההר. לכאן הגיע מארק טוויין לאחר שפגש כמה מהשומרונים, שאז חיו בעיר עצמה: "במרחק של כמייל וחצי משכם עצרנו למרגלות הר עיבל, ליד מתחם מרובע קטן, מוקף חומת אבן מסוידת בקפדנות. בקצה המתחם נמצא קבר הבנוי בסגנון מוסלמי. זהו קבר יוסף".

המתחם הקטן והעתיק שבלב העיר המוסלמית הגדולה מנקז אליו אמונות ותפילות של שלוש דתות, אפילו ארבע, אם נחשיב גם את השומרונים כדת נוספת. היהודים לא שוכחים את יוסף, וגם כיום מבקרים בקברו, לצערם רק 18 פעמים בשנה, בחסות צה"ל ובהתאם להסכמים חתומים. זאת למרות האירועים הקשים סביב הקבר בהיסטוריה הקרובה, ובהם מותו של שוטר מג"ב מדחת יוסוף, שרפה חוזרת ונשנית של המתחם והרס חוזר ונשנה של קירותיו וכיפתו.

לעומתנו, הנוצרים מתרגשים בעיקר כשהם מגיעים למנזר הסמוך: שם אירעה לפי הנצרות פגישתם המכוננת של ישו והאישה השומרונית; השומרונים מקדשים את הר גריזים המשקיף על המתחם; והמוסלמים שולטים בכל השאר. עם קצת מזל וקצת פחות חינוך לשנאה, שכם הייתה יכולה להפוך למרכז תיירות ומוקד דתי כמעט לכל בני תבל. אולי בגלגול הבא, ניסינו להתנחם, והתגלגלנו ממעלה הר גריזים בחזרה לכביש 60. נפרדנו בחיבוק מאלמקייס שהיה לנו לעיניים, ידיים ורגליים, והמשכנו את המסע דרומה.

סולמות וניחושים

החבורה מאמריקה, או לפחות מורי הדרך שלה, איבדה כל סבלנות לפני בואה לירושלים. טוויין מתאר תנומות לילה חטופות שסופן באחת או שתיים בלילה, ואז רכיבה לאור ירח עד שמפציע השחר. לא מוגזם לנחש שהקבוצה כולה הייתה עייפה, עצבנית ומרירה, ומי שספג את כל הטוב הזה היו האתרים שבדרך.

עתיקות תל שילה (צילום: אריאל שנבל)

למשל, שילה. כאן צירפנו בשמחה למסע את סגנית עורך מקור ראשון, אורלי גולדקלנג. כתושבת האזור המתגוררת בעפרה, חשבנו שיהיה לה הרבה מה לתרום לסיור באזור בנימין, וכמובן צדקנו. למקום המשכן הגיע טוויין עם אור ראשון, לאחר רכיבה מאומצת של כמה שעות בשטח הררי וסלעי. אין פלא שזו תגובתו: "לא נשבינו בשום קסם בשילה. היה לנו קר כל כך עד שלא מצאנו הקלה אלא בתנועה, והיינו מנומנמים כל כך שבקושי יכולנו לשבת על הסוסים".

אם טוויין היה מגיע לפה היום, הוא היה נאלץ לחכות עד לפתיחת מרכז המבקרים של שילה העתיקה. אולי היה קונה איזו מזכרת שמקורה לא בשוד עתיקות, ונהנה מחוויה של שעה וחצי במוזיאון, כולל שימוש במשקפי תלת-ממד. אם היה מתמזל מזלו, הוא היה שומע את הסבריו המלומדים של ישראל בן-אריה, מדריך בכיר, שפירט באוזנינו את קורות המקום מהתקופה הכנענית ועד ימינו. "ב-1867, מה שראה מי שמגיע לכאן הוא רק את שני המסגדים", אמר בן-אריה. "מסגד היתום שבתוך מתחם התל, ומסגד השישים שבאזור החנייה".

נחמד לגלות שהשחתת מקומות עתיקים אינה תחביב מהמאה ה-19 בלבד, וממש בימים אלה צצה פעילות חדשה מהסוג באתר שילה. "כמה ברסלבים החליטו שזהו קבר עלי הכהן", סיפר בן-אריה, "ומאז הם משחיתים את האתר. מבריגים ארונות, לוקחים מפה, מקלפים משם, מתפללים וצובאים על המקום מדי יום".

עלינו למכוניות והמשכנו בכביש 60 בואכה בית-אל. מפילבוקס צה"לי שהיה אמור להיות כאן היינו יכולים לראות את האתר הבא שמוזכר בספרו של טוויין, אבל הפילבוקס נעלם כבמטה קסם. את בורג' ביתין נאלצנו לדמיין ותו לא. זהו המקום שבו לפי טוויין חלם יעקב אבינו את חלומו המפורסם. כל הסיפור נשמע לי ולאורלי קצת מוזר. הייתכן שיעקב אבינו שם את ראשו דווקא באמצע כפר ערבי? ואיך אפשר בכלל להירדם כשאתה נמצא ממש על אם הדרך המרכזית וההומה של גב ההר? ומה הסיפור עם האבן שאבינו נאלץ לשים מראשותיו? זה ממש לא נשמע נוח.

מארק טוויין (צילום: Getty Images)

אולי בגלל כל הקושיות המאתגרות הללו, ואולי כי קצת קשה להגיע היום לבורג' ביתין, הכריז ד"ר חגי בן-ארצי לפני כמה שנים שאתר חלום יעקב נמצא דווקא בפסגת הר בתחומי היישוב בית-אל. בסרטונים באינטרנט ניתן לראות אותו מרצה את הראיות, ואנחנו מסכימים לסמוך על פסיקתו של המדריך שלנו בשילה: "הרי בכל מקרה לא נמצא, לא פה ולא שם, שלב עץ מהסולם או כנף שבורה של מלאך. זו מסורת וזו מסורת".

בנימה מסורתית זו פנינו ליעד האחרון של הפרק, והוא נבי סמואל. לא, טוויין לא הגיע לשם, אבל זהו המקום האחרון שהוא מציין לפני ההגעה לירושלים. הצליינים האמריקאים הלכו על דרך גב ההר, השמש קפחה על ראשיהם בעוצמה והנוף "נעשה יותר ויותר סלעי ועירום, מכוער ומשמים… אין בנמצא נוף המתיש כל כך את העין כמו זה הגובל במבואות ירושלים". הם הבחינו מימינם בגבעה הנישאת שעליה קבר שמואל הנביא, וטוויין התלונן על שירושלים עוד לא נראתה באופק.

אם היה מגיע לכאן היום הוא היה רואה גם רואה. אין כמו האזור הזה כדי להבין עד כמה השתנתה הארץ ב-150 השנים האחרונות. טוויין מתאר עוד ועוד גבעות שנאלץ לעבור עד שסוף סוף – ככל הנראה באזור הגבעה הצרפתית של היום – זכו הוא וחבריו לראות לראשונה את חומות העיר העתיקה. כיום, מאותו מקום בדיוק, העין אינה יכולה להכיל במבט אחד את כל שכונותיה של בירת ישראל.

אבל כשהשקפנו לעבר העיר עדיין הצלחנו לזהות גם את אזור העיר העתיקה. ואלו מילותיו של טוויין ברגע שעיניו חזו בה לראשונה: "ואז – כל עולה רגל חסוד וכל חוטא בן חוטא נפנפו גבוה בכובעם בהתרגשות: ירושלים!"

נושאים קשורים: