הנהלת חיפה כימיקלים צפון הודיעה הבוקר (יום ג') לעובדי החברה על כוונתה לסגור את המפעל. "זוהי תגובה שערורייתית של ההנהלה הממשיכה להלך אימים על העובדים", אמר אלי אלבז יו"ר וועד העובדים בחיפה כימיקלים צפון העובד במפעל 40 שנה. "הניסיון להציג את משבר האמוניה כמאבק מסובך שאין בו אשמים, מוטעה. לאורך כל הדרך יש גורם אחראי אחד – הנהלת החברה", הוסיף אלי לוטטי חבר הוועד.

"ארבע שנים שהנהלת החברה יודעת כי עליה למצוא חלופות למיכל, ולא עשתה דבר. מאז מרץ האחרון, כשהובהר לחברה כי סגירת המיכל תצא לפועל, משתמשת ההנהלה שימוש ציני ב-1,500 עובדים בצפון ובדרום ובני משפחותיהם, ומציגה מצג שווא לפיו סגירת המיכל יוביל לסגירת המפעל".

"כמעט לאורך כל התקופה הזו נתנו העובדים גיבוי להתנהלות ההנהלה מתוך תקווה שהמשבר אכן ייפתר ומתוך סולידריות עם עובדי מפעל הדרום – אבל לא עוד. מפעל רווחי המהווה 60% משוק הדשנים הכימיים בעולם ומרוויח 770 מליון שקלים בשנה, לא נסגר בגלל שינויים בשינוע האמוניה – כל שלושת החלופות שהציעה המדינה ישימות", סיכמו חברי הוועד.

"זניחת העובדים"

חרף הודעת הנהלת החברה על ביטול משמרות העבודה (למעט משמרות חירום וריקון האמוניה) בכוונת העובדים להגיע למשמרות העבודה כרגיל ולקיימן כמשמרות מחאה. "הנהלת החברה מדברת על פרויקט ציוני?", הוסיף אלבז, וציין: "רווחים של מאות מיליוני דולרים בתשע שנים וזניחת העובדים בגלל פגיעה קלה ברווחים זו ציונות? הציונות האמיתית נמצאת יום יום שעה שעה בעבודה עם חומרים מסוכנים תמורת משכורת ממוצעת של 6000 שקלים בחודש והפיכת המפעל הזה לאימפריה כלכלית – זו הציונות האמיתית".

מאז תחילת "משבר האמוניה" במרץ האחרון, נפגשו נציגי וועד העובדים עם בעלי החברה טראמפ פעמיים. בשני המקרים ביקשו העובדים הבטחה לשימור תנאי ההעסקה גם לאחר פיתרון "משבר האמוניה". בשני המקרים נמנע טראמפ מתשובה.

וועד העובדים וארגון כוח לעובדים שוקלים את המשך צעדיהם אל מול כוונת הסגירה של ההנהלה, לרבות אפשרות הפעלת המפעל על ידי העובדים. במקביל קורא וועד העובדים לעיריית חיפה, המשרד להגנת הסביבה ולהנהלת החברה, למצוא את הפיתרון המיטבי שימנע פיטוריהם המיותרים של העובדים.

מפעל חיפה כימיקלים צפון הפך לציון דרך ביחסי העבודה בישראל, כשבשלהי שנות התשעים נולד במפעל דפוס ההעסקה מפלה, בין קבוצת עובדי דור א' וקבוצת עובדי דור ב' המועסקים בתנאים מופחתים. בשנת 2011 לאחר שביתה בת חצי שנה, וכשהם מאוגדים בכוח לעובדים הצליחו העובדים להוביל לחתימתו של הסכם תקדימי, הכולל השוואת תנאים הדרגתית לעובדי הדורות השונים.

נושאים קשורים: