במכנסיים קצרים, דריוש דקיארט נראה כמו תייר שהלך לאיבוד ובטעות הגיע לבני-ברק. אלא שדקיארט – פולני קתולי מגודל-זקן, שעם כובע וחליפה היה נראה כמו חרדי מהשורה – הגיע לעיר העבדקנית בכוונת מכוון. כאן הוא מקיים פגישות עם לקוחותיו, שמבקשים ממנו לחפש עבורם מסמכים בארכיונים בפולין ולבנות להם אילן יוחסין, או לעזור להם להשיב רכוש משפחתי שננטש בארצו בתקופת מלחמת העולם השנייה. ואלו הן המשימות הפשוטות יחסית שבהן הוא מטפל: בעיני רבים נחשב דקיארט לשומר קברי אבות בפולין, ולמי שמקים מתוך האפר את זכרן של קהילות וחסידויות שחרבו.

בימים אלה הוא שותף לפרויקט של הקמת מצבה ובניית "אוהל" מעל ציון קברו של רבי מאיר יחיאל הולשטוק, האדמו"ר מאוסטרובצה. אל המיזם הזה הכניס אותו חיים בייניש, יהודי חרדי מבני-ברק, ששמע מהרב של לודז' על הפולני שמדבר עברית שוטפת ויודע לחפש בארכיונים. "חיים רצה שאטפל לו בעניינים משפחתיים", מספר דקיארט. "הוא הגיע לפולין כמה פעמים ונסע איתי לכל מיני מקומות שקשורים במשפחה שלו. אמא שלו נולדה באוסטרובצה, והוא רצה לראות את הבית שלה. לקראת אחת הנסיעות שלו, הרב יהודה הולשטוק מביתר-עילית, שהוא הנכד של האדמו"ר מאוסטרובצה, ביקש ממנו למצוא את מקום הקבורה של סבו.

נסענו לאוסטרובצה, הסתובבנו שם ונפגשנו עם ראש מועצת העיר, שהיה גם מנהל המוזיאון המקומי. הוא עזר לנו הרבה. בזכותו הגענו אל המפה הרשמית של בית העלמין, שבה אפשר לראות את מיקום האוהל של האדמו"ר – מבנה של שלושה מטרים וחצי על שבעה מטרים. לאחר שהנאצים הפציצו את המקום במלחמה, לא נותר זכר מהמבנה הזה. בית העלמין הפך עם השנים לפארק עירוני, ונשארה רק פינה אחת עם אנדרטה וכמה מצבות, כולל המצבה של הרבי".

איך היא ניצלה?

"זו לא המצבה המקורית. אחרי השואה היה מישהו שדאג להקים לאדמו"ר מצבה חדשה, והניח אותה במקום שבו היה האוהל. בשנות התשעים היא פונתה משם, אבל יש תמונה שבה אותו אדם נראה מצולם ליד המצבה, ואפשר לזהות לפי הרקע מאחור איפה היא הייתה, פחות או יותר".

צדיק באמצע צדיק באמצע הפארק העירוני, ציון קברו המחודש של האדמו"ר מאוסטרובצה. ( )

אבל מיקום משוער לא הספיק; בייניש ודקיארט רצו למצוא היכן בדיוק נטמן האדמו"ר. "נסענו לשם ארבע או חמש פעמים, הסתובבנו וחיפשנו אנשים מבוגרים שאולי יכולים לזכור את האוהל, אבל לא מצאנו. אז חיים והחברים שלו הביאו מלונדון מומחה לאיתור קברים, שאמר להם איפה המקום אמור להיות".

החבורה הישראלית התלהבה מהגילוי וכבר רצתה להתחיל בעבודות לחישוף יסודות הקבר, אך דקיארט נאלץ לצנן את ההתלהבות. "ניסיתי לשכנע אותם לא לחפור לפני שיקבלו אישורים רשמיים. אמרתי להם, 'חבר'ה, זה לא הולך ככה. אנחנו בפארק עירוני, זה כמו ללכת לחפור פתאום בפארק הירקון'. אבל הם התעקשו, אז אמרתי, בסדר. בתוך רבע שעה כמובן באה המשטרה, ועצרה את העבודה".

דקיארט פתח במאמץ להשיג אישורים לחפירה בשטח הפארק, המוגן על פי החוק לשמירת עתיקות. "לאחר שקיבלנו את האישורים, פנינו לצוות של ארכיאולוגים שיבצע את החפירות. הם הגיעו לעומק של חצי מטר – זה מה שמתיר החוק – מצאו את היסודות של המצבה, והוציאו על כך דו"ח מסודר. אחרי שהיה לנו מסמך מקצועי שמאשר שהקבר אכן נמצא שם, יכולנו לפנות שוב למשרד העתיקות ולבקש להקים שם את האוהל. קבלת האישור הזה לקחה כשנה, ועכשיו אנחנו בסוף הבנייה".

קריירה אקדמית מתוך עצלות

מה מביא פולני קתולי להתעסק בשימור של מצבות וקברים יהודיים בארצו? דקיארט עונה בצניעות שהוא עצמו לא ממש יודע. אבל כשמאזינים לקורות חייו, אפשר להתחיל להבין כיצד נוצר הקשר יוצא הדופן שלו לעם היהודי.

הוא נולד ב-1973 בעיר לגניצה שבדרום-מערב פולין. אביו היה קבלן בניין, אמו עבדה כמזכירה בבית חולים. בתיכון למד ביולוגיה וכימיה, וכטיפוס שמחובר לטבע חלם להיות וטרינר. על יהודים לא שמע כלל עד לסוף שנות התיכון. רק ב-1989, בעקבות הדחתה של המפלגה הקומוניסטית מהשלטון, נפתחה עבורו ההזדמנות להיכרות ולהתעניינות. "באותו זמן התחילו להוציא לאור בשפה הפולנית כל מיני ספרים על יהדות, כולל ספרי פרוזה. יצחק בשביס-זינגר, למשל, היה מאוד פופולרי בפולין בשנות התשעים. קראתי כמה ספרים והם עניינו אותי, כי הוצג בהם עולם אחר שהיה ונעלם. כשאתה מסתובב היום באותם מקומות, ויודע שלפני כמה עשרות שנים היו שם אנשים אחרים וחיים אחרים, זה מעורר סקרנות".

לאחר שנות התיכון החל דקיארט ללמוד באוניברסיטה בעיר מגוריו, אבל זו הייתה עבורו רק תחנה זמנית: הוא שאף ללמוד בגרמניה, בשל רמת החיים הגבוהה שקרצה לו שם. כעבור שנה עבר לאוניברסיטה בעיר פרנקפורט שעל האודר, על גבול פולין-גרמניה (לא פרנקפורט הידועה יותר, זו שעל המיין). "זו אוניברסיטה גרמנית-פולנית, והיא מהווה מעין חלון שדרכו אתה יכול להיכנס לגרמניה – וזה מה שרציתי", הוא מסביר.

"הייתי קצת עצלן, לא רציתי להתאמץ יותר מדי", דריוש דקיארט. (צילום יוסי אלוני)

אחרי שנה אחת בפרנקפורט עבר לאוניברסיטה בברלין, שם בחר תחומי לימוד שלא הצריכו מבחינתו השקעה רבה. "הייתי קצת עצלן, לא רציתי להתאמץ יותר מדי. אז למדתי היסטוריה של מזרח אירופה, שבה הייתי כבר די בקיא, ומדעי היהדות – כי רציתי להרחיב את הידיעות שלי בתחום הזה".

בברלין הוא גם החל ללמוד עברית "מקראית יותר, לא של יומיום". אחרי שנתיים הגיע לאוניברסיטה בהר הצופים במסגרת חילופי סטודנטים, ואז כבר למד עברית עכשווית באולפן. "אני אדם שקולט שפות בקלות", אומר דקיארט, שמלבד פולנית ועברית דובר גם אנגלית, רוסית, יידיש וגרמנית. "אף פעם לא למדתי אנגלית, למשל, ואני יודע אותה משמיעה – דרך סרטים וחברים".

את המפגש הראשוני שלו עם ההוויה הישראלית הוא מתאר כחוויה מרתקת. "הסתובבתי הרבה בישראל, ולראשונה בחיי ראיתי יהודים דתיים. בשכונת מאה-שערים פגשתי חרדים, והבנתי שהזקנים ביניהם נולדו בפולין. זה היה בשבילי עולם שונה ומעניין".

מלבד עברית למד דקיארט כמה קורסים באוניברסיטה הירושלמית כשומע חופשי, ובתום אותה שנה המשיך את לימודיו בגרמניה. הסטודנט שהגיע לברלין רק מתוך רצון לשפר את רמת החיים שלו, נשאר שם באוניברסיטה 12 שנה. "היה לי נוח כסטודנט, קיבלתי הנחות והטבות בכל מיני דברים, ולא רציתי לשנות את הסטטוס שלי. בינתיים עבדתי בכמה עבודות מזדמנות, כולל פיזיות, כמו בנייה".

"בשכונת מאה-שערים פגשתי חרדים, והבנתי שהזקנים ביניהם נולדו בפולין". (צילום: פלאש 90 )

עבודת הגמר שלו התמקדה במצבות בית העלמין היהודי בלודז'. "הייתי בפסטיבל היהודי בקרקוב ופגשתי שם כמה אנשים מ'קרן לאודר', שתומכת ביהדות פולין. הם הזמינו אותי ללודז' לתת הרצאה על בתי עלמין, נושא שהתמחיתי בו. מנהל הקרן גם אמר לי שהם מעוניינים לערוך מחקר על בית העלמין בלודז', ומוכנים לתת לי מלגה כדי שאעשה את זה.

"מדובר בבית עלמין ענק, על שטח של 300 דונם בערך, ולכן התרכזתי רק בחלק ממנו. חקרתי את התקופה המוקדמת שלו: איך נוסד, מי נקבר בשדה הראשון, מה הייתה ההיסטוריה של בית הקברות, למה הוא הוקם דווקא שם וכדומה. המחקר נעשה גם בארכיונים בפולין וגם בבית העלמין עצמו".

במסגרת העבודה הזו התחיל דקיארט למפות את כל הקברים, העתיק את הכיתובים העבריים שעל המצבות, וחקר גם את ההיבטים החברתיים. "הייתה שם למשל חלקה קטנה ונפרדת, של משכילים. על המצבות שלהם הופיעו כיתובים בפולנית או בגרמנית, לא בעברית. תכננתי לעשות מהעבודה הזאת ספר, אבל זה לא יצא, ובסוף השתמשתי בחומר למאמרים שכתבתי".

קילומטר של קיר בטון

בלודז' גם הכיר דקיארט את אשתו, שעבדה במחלקת קשרים בינלאומיים בעירייה. לאחר נישואיהם נשארו השניים להתגורר בעיר, בעוד דקיארט משמש כמורה לעברית בבית הספר היהודי בוורשה וכמרצה באוניברסיטה. כעבור שנה, ב-2007, נולדו להם תאומות, "והתברר שמהכסף שאני מרוויח אי אפשר לחיות. אז עזבתי את האוניברסיטה והקמתי חברה לתרגומים משפטיים מעברית לפולנית ולהפך". בעוד בישראל נעשים התרגומים המשפטיים על ידי נוטריונים, בפולין, הוא מסביר, נדרש מתורגמן מוסמך מטעם בית המשפט. החברה שהקים נקראת "אלף היבריסקי", ואם תפתחו את האתר שלו תיתקלו מיד באות א', ובכתב רש"י דווקא.

את משרדו קבע דקיארט באחד המבנים של הקהילה היהודית בלודז'. "למקום מגיעים הרבה ישראלים ויהודים מכל העולם שמחפשים שורשים משפחתיים, או רק רוצים לאכול ארוחה כשרה", הוא מספר. "בדרך כלל כשמישהו צריך מתורגמן או מחפש מידע היסטורי, אנשי הקהילה מפנים אותו אליי. ככה הגעתי לכל הקשרים שיש לי בישראל".

נכדו של הרב מצא את המימון הדרוש לשיפוץ בית העלמין המחולל. המבנה החדש שנחנך בשנה שעברה בפשדבורז. ( )

החיבור של דקיארט עם בתי העלמין היהודיים לא נעצר בלודז' אלא המשיך להתהדק, והפעם בשל צירוף מקרים יוצא דופן. יום אחד, הוא מספר, קיבל הצעה חלומית לקנות בית קיץ במשק חקלאי קטן ליד העיירה פשדבורז', מרחק של כשמונים קילומטר מלודז'. כשהגיע לראות את הבית, הבחין שם בשני תנורים – האחד נראה רגיל, והאחר, שעמד מתחתיו, היה קטן ומוזר. "שאלתי את בעלת הבית מה אופים בתנור הזה, והיא אמרה לי 'קוגל'. שאלתי 'מה זה קוגל?' – הכרתי אמנם את המאכל, אבל לא הבנתי מה פתאום פה, באמצע הפסטורליה הפולנית, אני פוגש דבר כזה. אז היא אמרה 'זה אוכל מקומי שאנחנו עושים פה כל הזמן'. היא לא ידעה שמדובר באוכל יהודי אותנטי, שמכניסים לתנור בערב שבת".

כשהיא הזכירה פתאום קוגל, מה חשבת? הייתה איזו תחושה של אות משמיים?

"עברה בי מחשבה מוזרה על כך שהיהודים נעלמו, אבל הקוגל שלהם נשאר. זה גרם לי לחשוב עוד על ההיסטוריה היהודית הלא פשוטה".

"עברה בי מחשבה מוזרה על כך שהיהודים נעלמו, אבל הקוגל שלהם נשאר". (צילום: חן גלילי )

דקיארט רכש את בית הקיץ, ובסופי שבוע היה מגיע לשם עם משפחתו. מדי פעם הסתובב בעיירה פשדבורז', ושם לב שהמקום נראה "כמו שטעטל טיפוסי מבחינת מבנה הבתים. ברבים מהם הבחנתי בשקעים של מזוזות בצד הדלת, ובאחד השקעים הללו גם הייתה מזוזה ממש. כיום אין בעיירה הזאת יהודים, אבל לפני השואה הם היוו 70 אחוז מהתושבים. אחרי המלחמה היו כמה יהודים שחזרו למקום, אבל הם נרצחו על ידי פולנים".

ביקוריו בפשדבורז' הובילו אותו למוזיאון מקומי קטן. המנהל, אדם כבן תשעים, שיתף אותו בזיכרונותיו על העיירה ועל היהודים שחיו בה, וגם ערך לו סיור בבית העלמין היהודי שנמצא במרכזה. "המקומיים קוראים למקום הזה 'קירחוף', ולא יודעים שמשמעות המילה היא 'בית עלמין' – או שלא רוצים לדעת. בגלל כל הסיפור שקשור להרג יהודים אחרי המלחמה, יש בעיר קצת בעיות זיכרון".

איך אתה כפולני מרגיש עם סיפור כזה, על מקומיים שרצחו ניצולי שואה?

"ידעתי שהיו מקרים כאלה, כמו הפוגרום הגדול בקלץ (שם נרצחו 42 מתוך 163 יהודים ניצולי שואה, בעקבות עלילת דם – א"מ) ובעוד כמה מקומות, אבל פה כבר נתקלתי בדבר הממשי, לא רק בידיעה תיאורטית. וכשראיתי את בית העלמין במצב כל כך גרוע, פשוט רציתי לעשות משהו. כאב לי לראות אותו ככה. לא נשארו שם הרבה מצבות, ואלו ששרדו, אפשר היה לראות שניסו לשבור אותן או הציתו עליהן אש. זה הפך למין שטח פרוץ של שיכורים. בשלב הראשון רציתי לגדר אותו, כדי שהם לא ייכנסו לשם".

אתה לא יהודי, למה זה כל כך הפריע לך?

"אני לא יהודי, אבל הייתה לי האפשרות והיו לי הקשרים כדי לעשות את זה".

האנטישמיות עדיין כאן. צלבי קרס על מצבת זיכרון בעיירה ויסוקי מזובייצקי. (צילום: EPA)

מנהל המוזיאון הקשיש סיפר לו מה עלה בגורלן של חלק מהמצבות: "הנאצים ציוו על היהודים לרצף בהן חצר של בית בעיירה, שאחר כך הפך לבית ספר. במשך ארבעה דורות דרכו על המצבות האלה בלי לדעת על מה בדיוק דורכים. הכיתוב היה אמנם כלפי מטה, אבל כשהגעתי לשם יכולתי לזהות שמדובר במצבות יהודיות".

בעקבות הגילוי המזעזע ביקש דקיארט ממנהלת בית הספר לתקן את המעוות. זו השיבה לו כי בית הספר אמור לקבל כספים מהאיחוד האירופי לצורך שיפוצים, וכשזה יקרה, יוכל דקיארט להעביר את המצבות לאן שירצה. כשהעבודות במקום החלו, הונחו המצבות בצידי החצר, ודקיארט תיעד את כולן. "היו שם קרוב למאה מצבות, ואפשר היה עוד לזהות את הכיתוב עליהן", הוא מספר.

הזמן חלף, הגדר לבית העלמין עדיין לא נבנתה כי טרם נמצא לה תורם, והמצבות שעמדו בחצר בית הספר הפריעו להמשך השיפוצים. דקיארט החליט לעשות מעשה. "פחדתי שאם ישימו אותן בשטח בית העלמין, הן ייגנבו. לכן לקחתי את המצבות לחצר הבית שלי וכיסיתי אותן. במקביל המשכתי לחפש תורמים להקמת הגדר".

לבסוף מצא מימון לפרויקט, בזכות שֵם מ"הליגה הראשונה של החסידות", שאותו זיהה בבית העלמין. "קבור שם רבי ישעיה מפשדבורז', שהיה תלמיד של החוזה מלובלין והחבר הכי טוב של 'היהודי הקדוש' מפשיסחא. אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שצדיק כזה שוכב שם, ושיכורים עושים מסיבות על קברו. חייבים למצוא פתרון. חיפשתי הרבה, ולבסוף מצאתי את הנכד של אותו רב, והוא כיוון אותי לתלמידים שלו בלונדון. הם עשו עבודה מעולה ומצאו תורמים. מדובר בהרבה כסף, כי זה גידור של שטח גדול, והיה צורך בכמעט קילומטר של קיר בטון". לאחר קבלת התרומה וצליחת תהליכים בירוקרטיים רבים, נבנתה הגדר המיוחלת והמצבות הוחזרו לשטחו של בית העלמין היהודי.

גאווה נאצית באלבומים

בפרויקט נוסף משתף דקיארט פעולה עם מכון "שם עולם", שהוקם על ידי הרב אברהם קריגר וממוקם בכפר-הרא"ה. המכון, שמכיל כמעט מיליון מוצגים, משמש כארכיון הגדול ביותר בעולם בנושא חיי היומיום בתקופת השואה. דקיארט מאתר עבורו תצלומים, חפצים וחומרים היסטוריים אחרים מתקופת השואה, שנמצאים בידי אספנים בכל רחבי העולם – ובעיקר בפולין, בגרמניה ובארה"ב. מדובר בין השאר בעשרות אלפי תמונות של יהודים, שחיילים גרמנים צילמו כמזכרת מהמלחמה ושלחו הביתה באלבומים. "בתמונות האלו אפשר לראות את הגאווה הגדולה של הצבא הנאצי. הם הרי נכנסו לפולין בקלות, ולרוב החיילים זה היה מעין מסע ספארי, ולא קרב אמיתי. אף אחד מהם לא חלם שהתמונות שלו ישמשו כעבור שנים כחומר היסטורי רב-ערך במכון יהודי-דתי בארץ ישראל".

אתה חוקר את היהדות, מקיים קשרים ענפים עם יהודים – מה מצאת בעם שרבים כל כך אוהבים לשנוא?

"כשלמדתי עברית התחלתי לקרוא תנ"ך ומשנה, וזה מה שמשך אותי. במיוחד התרבות של הדיון, הדו-שיח, לדסקס עניין. אהבתי מאוד את הרעיון שאין דעה שהיא 'שלילית'. כלומר, ייתכן שאדם לא צודק, ובכל זאת הדעה שלו נרשמת. בהתייחסות הזו לשני הצדדים ראיתי משהו אנושי".

עולם שהיה ואיננו. סבלים יהודים בשוק של ורשה. (צילום: Getty images)

למדת גם תלמוד?

"למדתי כאמור משנה, התלמוד קצת יותר קשה. התקופה שמשכה אותי בזמן הלימוד באוניברסיטה הייתה תקופת ימי הביניים. במיוחד התעניינתי בקבוצת רבנים של חסידי אשכנז, ובהם רבי יהודה החסיד, רבי שמואל החסיד ותלמידיהם. הם חיו בתקופה חשובה מאוד ליהודים ולפולנים – במאה ה-12, כשיהודים הגיעו בפעם הראשונה מגרמניה לפולין (בבריחתם ממסעי הצלב באשכנז – א"מ). אז נוצר המגע הראשוני בין שני העמים".

בטח רבים שואלים אותך: אתה נראה כמו יהודי ומתעסק ביהדות. חשבת פעם להתגייר?

"זה עבר לי בראש באופן טבעי, אבל אני לא חושב שזה פתרון אידיאלי בשבילי. טוב לי בצל, בעולם שבין לבין. אני חושב שכדי להתגייר כמו שצריך, אמורים לעשות את זה בהתאם לאורח החיים החרדי. אבל אני לא טיפוס שיושב בבית ולומד, אני אדם שיותר מסתובב. חוץ מזה, הרבה דברים ביהדות צריכים להגיע מהבית, ובלי שיהיה לך חינוך מתאים מגיל שלוש, זה הרבה יותר קשה. תמיד יחסר לך רקע, בסיס, בית יהודי. אני לא רוצה לעשות משהו בחמישים אחוז. יש לי פחד שאם אתגייר עדיין ארגיש שונה, לא שייך".

ולמרות השוני, דקיארט מרגיש טוב בארץ. הוא ביקר בישראל כבר כמה פעמים, ובקיא גם בתרבות המקומית. כשאני שואל אותו אם הוא מכיר מוזיקה ישראלית, הוא משיב: "אני אוהב מאוד את 'הדג נחש'. המוזיקה שלהם טובה, וגם המילים נוגעות במציאות. אני מכיר היטב גם את 'הברירה הטבעית': ממש כשהתחלתי ללמוד על יהדות, נסעתי לפסטיבל היהודי בקרקוב וראיתי אותם בהופעה. דיברתי גם עם חברי הלהקה, ומאז אני אוהב אותם מאוד".

"יש לי פחד שאם אתגייר עדיין ארגיש שונה, לא שייך" (צילום: יוסי זליגר)

מוזיקה חסידית?

"אני אוהב את הניגונים, אבל את כל הסגנון החסידי המודרני עם הסינתיסייזר – לא ממש".

בימים אלה הוא שוהה בארץ לא כדי לספוג מוזיקה אלא לצורך פרויקט חדש שבו הוא שותף. "אני נפגש עם אנשים מישיבת חנטשין, שרוצים לבנות אוהל בקיילצה, סביב מקום קבורתו של האדמו"ר מחנטשין. גם האוהל הזה נהרס במלחמה. הם יודעים איפה הוא עמד, ורוצים להקים אותו מחדש. ממני הם מבקשים שאסדר היתרי בנייה".

אתה הופך מהיסטוריון לקבלן בנייה. אולי גם קהילות אחרות שישמעו על העזרה שלך באוסטרובצה ובקיילצה, יביעו עניין בפרויקטים דומים.

"למה לא?", הוא צוחק. "זה תחום שלא ביקשתי, אבל הוא פשוט מצא אותי".

אתה עוזר לקהילות יהודיות להגשים חלומות של התחברות לעבר. מה החלום שלך לעתיד?

דקיארט חושב עמוקות. "לא יודע. אין לי משהו מיוחד, אני מסודר. איזהו עשיר? השמח בחלקו".

יש משפט כזה בפולנית?

דקיארט מתפוצץ מצחוק. "לא! אצלנו לא חושבים ככה"

נושאים קשורים: