המכתב הנסער שקיבלתי היה גורם לכל אחד להזיל דמעה. "מרשי נדהם ונפגע לגלות שהשתמשת בתמונה שלו ללא קבלת זכויות יוצרים!", נכתב שם בפונט פאתוס. במהרה אכן הזלתי דמעה, כי המשפט הבא היה "אנא שלמי לנו 100 אלף שקלים".

כמה ימים לפני כן העליתי לאוויר אתר חדש שהיו בו, בין השאר, קישורים לביקורות ספרים שפרסמתי בעיתון. הקישורים הועלו עם התמונות שהופיעו במדורים. אחת מהן – לא יצירת אמנות חריגה – הייתה מוגנת בזכויות יוצרים. טעות? בטח. צריך לתקן אותה? ודאי. בדיקה קצרה העלתה שעד זמן קבלת התביעה צפו בעמוד עם התמונה הבעייתית רק אני, מעצבות האתר ועורך הדין ששלח לי את המכתב. איזה מזל, חשבתי בהקלה. אתנצל על הטעות ואסיר את התמונה, או ארכוש אותה כדין. מזל שאמרו לי בזמן. הצלם הרי לא באמת נפגע באותם ימים הספורים שהיא הייתה באתר ואיש לא ראה אותה.

הו, תמימות קדושה. במהרה התגלתה האמת: אין כאן יוצר המום ופגוע שמעוניין בתיקון עולם, התנצלות וקרדיט. יש כאן חברה גדולה שרוצה כסף.

תעשיית התביעות על הפרת זכויות יוצרים היא מכונת רווחים משגשגת. הנוהל קבוע: תוכנות איתור מאפשרות היום להגיע בקלות לכל פינה ברשת ולגלות אם מישהו השתמש בתמונה, לוגו או טקסט המוגנים על פי חוק. לא מעט חברות מעסיקות אנשים שזו בדיוק עבודתם: הם סורקים את הרשת, כולל אתרים פרטיים ובלוגים, ומחפשים יצירות שהועלו, בדרך כלל ללא כוונת זדון. ברגע שהם מוצאים אחת, הסיפור סגור. החברה יכולה לדרוש מהמפרים לתת קרדיט, לרכוש את היצירה כדין או להסיר אותה; אבל החוק מאפשר לה גם לתבוע, והיא מעדיפה את האפשרות הזו.

מפרסם היצירה שלא כדין מקבל מכתב נסער, "מרשי נדהם" וכו', ונדרש לשלם פיצויי עתק. הוא יכול להגיע לבית המשפט ולשטוח את טיעוניו, אבל שכירת עורך דין תעלה לו יותר מהפשרה שהחברה התובעת מוכנה להציע. רוב האנשים חוששים מההליך המשפטי עצמו, ולכן הם ישלמו. אלפי שקלים מכל נתבע, מאות ואלפי מכתבי תביעה בשנה: תעשו אתם את החשבון.

"הצלם הרי לא באמת נפגע באותם ימים הספורים שהיא הייתה באתר ואיש לא ראה אותה." ( )

איך בדיוק הפך החוק המגן על יוצרים וזכויותיהם, לכזה המאפשר לגופים מסחריים להתפרנס מטעויות תמימות של מפרסמי תוכן? כמו בהרבה מקרים, הכול התחיל בכוונות טובות – עד שהחוק קם על יוצריו.

שני צדדים ומטבע

החוק להגנת זכויות יוצרים בישראל הוא ירושה מהמנדט הבריטי. מטרתו הראשונית, המוצדקת ללא ספק, היא מתן הגנה ליוצר או לבעלים של יצירה מפני שימוש בלתי מורשה בקניינו הרוחני. ב-2007 אושר בכנסת חוק זכויות היוצרים המחליף את החקיקה המנדטורית, תוך הכנסת כמה שינויים. אריאל דובינסקי, עורך דין לענייני זכויות יוצרים המייצג גם תובעים וגם נתבעים, עושה סדר: "החוק בגרסה הקודמת הציב רף מינימלי של פיצוי. יוצר שנפגע היה יכול לתבוע אוטומטית בין עשרת אלפים ל-20 אלף שקלים, ללא צורך בהוכחת נזק. בגרסה החדשה טווח התשלומים נע בין אפס ל-100 אלף שקלים. כלומר, מצד אחד אפשר לפסוק לנפגע פיצויים גבוהים יותר, ומצד שני החוק מונה כמה הגנות שיובילו לפסיקת סכום נמוך או אפסי: תום הלב של הנתבע, הרווח שהפיק מההפרה, הנזק שנגרם לתובע ועוד".

"יוצר שנפגע היה יכול לתבוע אוטומטית בין עשרת אלפים ל-20 אלף שקלים, ללא צורך בהוכחת נזק". (שאטרסטוק)

החוק הקיים אכן מגן ביעילות על הקניין הרוחני. כך למשל במקרה של תמיר אורבאום, צלם במקצועו, שגילה יום אחד את פרויקט הצילומים האמנותי שלו מככב באתר של חברת אינטרנט גדולה, בלי רשות ובלי קרדיט. "מישהו זיהה את התמונות ושלח לי לינק", הוא מספר. "התקשרתי אליהם, אבל זו חברה גדולה עם אתר ענק, ולא הצלחתי להשיג אף אחראי שאפשר לדבר איתו. פניתי אליהם דרך האתר כמה פעמים, ללא הועיל. בסוף פניתי לעורך דין, והוא איתר את הבעלים ושלח להם מכתב אזהרה. הם התעלמו, ורק לאחר שפתחנו בהליך משפטי הם הגיבו. תבעתי אותם בבית משפט לתביעות קטנות, והם כפרו באשמה וטענו שאני רודף בצע. כשהשופט ביקש שנגיע לפשרה, הם סירבו. ראיתי שהם ממש לא מבינים מה הבעיה בשימוש בפרויקט בלי רשות, המשכתי עם התביעה, וכצפוי זכיתי".

עוד לקוח מרוצה של החוק הוא יקיר פז-כהן מרמת-גן, שגילה בוקר אחד כי כרזה מצולמת שיצר, מככבת במודעת פרסומת. "שיתפתי פרויקט שלי ברשת, ולקחו אותו לאילוסטרציה למודעת דיור", הוא מספר. "אם היו מציעים לי קרדיט אני מניח שהייתי שמח לתת להם רשות לשימוש חינם, ולא הייתי חושב על זה יותר מדי. אבל ההתנהלות מולי הייתה מקוממת. שלחתי מכתב מנומס, ואחרי שקיבלתי תשובה מעורך דין, תבעתי והגענו לפשרה".

אורבאום ופז-כהן אכן נעזרו בחוק כדי למנוע התעלמות מהמאמץ והכישורים שהשקיעו ביצירות שלהם. אלא שלצד יוצרים עתירי זכויות, קיים בשטח גם טרול זכויות היוצרים. בוויקיפדיה הוא מוגדר כך: "גוף, אדם או חברה, המשתמש בהליכים משפטיים הנוגעים להפרת זכויות יוצרים כמודל כלכלי להשגת רווח כספי באופן שיטתי". במילים אחרות, פחות אמן נוגה הקנאי ליצירתו, ויותר מחלקה משפטית ששמחה לגלות את השימוש הבלתי מורשה ביצירה.

לפעמים הדבר מגיע למחוזות האבסורד. ביוני 2012 קיבל איאן כהן מכתב הדורש ממנו 100 אלף שקלים בגין תמונה שהעלה לאתר שלו. כהן נבהל והסיר את התמונה מיד, אבל התובעת, חברת "מראות אימג'" (Imagebank) – שהציגה עצמה כבאת כוחה של חברת "גטי אימג'ס", בעלת מאגר התמונות הגדול בעולם – דרשה מכהן פיצוי כספי גבוה ומיידי, אחרת ייתבע על הסכום המלא. אחרי ההלם הראשוני החליט כהן לבדוק את העניין לעומק, וגילה להפתעתו כי ל"מראות" כלל לא הייתה בעלות על הזכויות או אפשרות לתבוע בגין הפרתן. דרישת הפיצוי הוסרה, וכך גם האיום בתביעה.

לאחר שכהן פרסם את ממצאיו ברשת, התחיל מבול תגובות של גולשים שקיבלו גם הם מכתב מאותה החברה. עשרות אלפי ישראלים ככל הנראה, רובם גולשים תמימים שלא ידעו שהם מפרים זכויות יוצרים ולעיתים בכלל לא הפרו אותן, התבקשו לשלם פיצוי ל"מראות" ללא שום יסוד משפטי.

הסיפור הבשיל לתביעה ייצוגית בהובלת עו"ד שחר זמלר, אך ב-2013 דחה בית המשפט את התביעה בעילה פרוצדורלית. "השופטת המליצה לתובע לפרוש, כי לא היו יחסי עוסק-צרכן בינו ובין 'מראות'", מפרט זמלר. "כדי להגיש תביעה ייצוגית צריך לעמוד בתנאי הזה. הקייס שלנו היה החוק להגנת הצרכן, אבל התובע לא היה לקוח של 'מראות', ולכן החוק הזה לא ביסס תביעה".

יש דרך לפעול מול תובעת סדרתית על זכויות יוצרים?

"התחום הזה די פרוץ. יש המון תביעות לא הגונות, היטפלות לאנשים שעשו טעות בתום לב ולא גרמו נזק, וגם המון רמאויות, אבל אי אפשר לתבוע את התובעים. ייצגתי אישית מעל מאה לקוחות שקיבלו מכתבי התראה אחרי שלקחו תמונה לאתרים שלהם. לפעמים התובע אפילו לא היה הבעלים החוקי של התמונה, אבל רוב האנשים האמינו ונלחצו והגיעו לפשרות. לדעתי צריך להוסיף את התחום הזה לתביעות הייצוגיות. יש כאן הרבה ניצול לרעה של חוסר ידע ושל הפחד הטבעי שחש אזרח מול חברה גדולה עם מחלקה משפטית".

"התחום הזה די פרוץ. יש המון תביעות לא הגונות", בית המשפט המחזי בתל אביב. (צילום: Sambach)

"יש לי חוזה עם 'גטי אימג'ס', שבו אני מחויבת לייצג בארץ את הצלמים שלהם כדי לשמור על זכויותיהם", אומרת אביבה וינמן, מנכ"לית "מראות אימג' בע"מ". "אחרי התביעה הייצוגית נגדנו החלטתי לא לתבוע בעצמי את מפרי הזכויות, אלא לאפשר ל'גטי אימג'ס' לעשות זאת ישירות, מכיוון שהחוק הישראלי לא היה חד-משמעי ולא תמך בזכויות הצלמים הזרים ובזכותי לייצג אותם בתור צד שלישי. זו הסיבה לכך שהסרנו חלק מהתביעות, ואפשרנו ל'גטי' לעשות את העבודה בעצמם. עד היום צלמים מתקשרים אליי ומתלוננים על חולשת החוק.

"אני לא עורכת דין ולא מומחית בתחום, אני מנכ"לית בחברה מסחרית. התנסיתי במשהו, וכשראיתי את המצב הפסקתי לתבוע בשם הצלמים. לא תבענו אנשים פרטיים, אלא אם כן הם הפרו זכויות באתרים מסחריים. לאתרים פרטיים 'גטי' מציעה אפשרות של שימוש חינמי בצילומים תוך קישור לאתר שלה".

"פתאום מאשימים אותי בגנבה"

המחלקות המשפטיות האימתניות, שדגות אנשים פרטיים ברשת התביעות שלהן, נוהגות כאמור להדגיש את המטען הרגשי שנלווה להפרת הזכויות. הלקוח שלהן תמיד "המום ונרעש" – אף שלמעשה הן מייצגות גוף מסחרי, שלרוב כלל אינו מודע להפרה. מנגד, דווקא הנתבע הוא זה שעשוי לחוות תחושות קשות, אותנטיות לחלוטין.

צופיה לקס, סטנדאפיסטית ושחקנית, זכתה גם היא לקבל איום בתביעה. "אני כותבת טור קבוע לעיתון, וכשהוא מתפרסם באתר העיתון, אני מעלה אותו גם לאתר הפרטי שלי. יום אחד העליתי טור שהופיע בעיתון עם תמונה. זה לא שאני לא מודעת לזכויות יוצרים; בחיים לא הייתי לוקחת יצירה או ציור של מישהו בלי רשות. אבל כאן זו הייתה תמונה סתמית לגמרי שכל ילד יכול לצלם ברחוב, והעיתון כבר קנה אותה בכסף. לא חשבתי שיש בעיה. ואז הגיע מכתב שדורש ממני לשלם עשרות אלפי שקלים".

"התחום הזה די פרוץ. יש המון תביעות לא הגונות", בית המשפט המחזי בתל אביב. ( )

התגובה הראשונה שלה, מספרת לקס, הייתה התקף חרדה. "התחילו לרעוד לי הרגליים, פרצתי בבכי ולא יכולתי להירגע. נלחצתי מהסכום שדורשים ממני פתאום ואין לי, ובעיקר היה קשה לראות שמאשימים אותי, שחור על גבי לבן, בגנבה. אני אדם שומר חוק, והמכתב הזה הכניס אותי להלם. זו הרי הייתה טעות תמימה, ואילו רק היו מבקשים – ברור שהייתי מסירה את התמונה מיד, או קונה אותה. נשברתי מזה ממש, והרגשתי שנעשה לי עוול. זה היה ציני ונשכני. אין התראה, אין תום לב. תביעה לבטן וזהו".

איך התמודדת עם הדרישה לתשלום?

"קודם כול רצתי לקבוצת הפייסבוק 'דתיות עסקיות' שאני חברה בה, והתחננתי לכולן שיבדקו מיד את האתרים שלהן. אחר כך שלחתי לתובעים מכתב וניסיתי להסביר שזה היה בטעות. אמרו לי שהתהליך כבר יצא לדרך ואין מה לעשות. בסוף שילמתי. הטראומה נשארה עד היום".

קבוצת "דתיות עסקיות" עצמה נתבעה בשל טעות תמימה: שימוש בתמונת פניו של אדם שאישר בעצמו להעלות אותה לאתר. "לקראת ועידה שקיימנו בנובמבר שעבר, ביקשנו מכל המרצים תמונות שלהם", מספרת יסכה אופנהיים, יועצת אסטרטגית ומנהלת שותפה בקבוצה. "אחת המרצות אמרה שאין לה תמונה מתאימה, ושנחפש ברשת. שלחנו לאישורה תמונה שלה שמצאנו, והיא ענתה שנוכל להשתמש בה. כעבור ארבעה חודשים קיבלנו מכתב תביעה מסוכנות צילום ידועה. מתברר שיש לה תוכנות שסורקות את הרשת ומאתרות צילומים שלה שפורסמו".

נבהלת?

"זה היה מלחיץ, אבל היה גם ברור מלכתחילה שמדובר באלימות, ושתביעה בסכום גדול כל כך מטרתה להגיע לפשרה. זה כנראה ערוץ עסקי נוסף, רווחי יותר מלמכור תמונות. הנחנו שהם מתפרנסים מפשרות. לא היה לנו כסף לעורך דין, מה גם שלא היה זמן כי כתב התביעה מציב סד זמנים צפוף, והיינו עלולות להיקלע לצרה גדולה יותר. חשבנו לתומנו שהגינות ואמת יעזרו כאן. אחת ממנהלות הקבוצה, בעלת השכלה משפטית והרבה ניסיון עסקי, הלכה להיפגש עם מנהל הסוכנות באופן אישי כדי לנהל משא ומתן, ולהגיע להבנה מתוך הנחה שמדובר בתום לב".

"זה היה מלחיץ, אבל היה גם ברור מלכתחילה שמדובר באלימות", יסכה אופנהיים. (צילום: הדס פרוש, פלאש 90 )

אלא שתום לב יכול לשמש משאב שחברת התמונות תתפרנס ממנו, כשהיא לא מסתפקת במניעת מקרי הפרה עתידיים. "המשא ומתן היה לא נעים ותוקפני", מספרת אופנהיים. "כקהילה בעלת השפעה על דפוסי התנהגות עסקיים, הצענו לתת להם במה להבהרת הנושא וחשיבותו, וכך לקיים למידה אמיתית ולמנוע הישנות של מקרים כאלה בעתיד. הם לא היו מעוניינים. היה ברור שמלכתחילה הם קבעו תג מחיר של כמה אלפי שקלים שישיגו בהסכם הפשרה, והם לא היו מוכנים להגיע לשום הסדר אחר".

ובכל זאת, נעשה שימוש בתמונה תוך הפרת זכויות. האם דרישת התשלום הסופית נראתה לך מופרזת?

"במהלך המשא ומתן הבענו הבנה עמוקה לצורך להגן על פרנסתם של הצלמים, והזדהינו עם השמירה על זכויות היוצרים. גם אני, כמי שעוסקת בצילום כעיסוק משני, מבינה את הקלות הבלתי נסבלת של שימוש בתוצרים שלי ללא רשותי וללא תשלום. כמו שאני לא אראה אופניים ברחוב ואקח אותם לעצמי – למרות שהם ברחוב – כך גם תמונות שנמצאות ברחוב האינטרנטי הן לא של כולם. עם זאת, נראה שמישהו פיתח שיטה לעשות כסף מהפחדה משפטית, והוא מנצל את הקלות של איסוף מידע ברשת, יחד עם היעדר ידע על החוקיות או אי-החוקיות של שימוש בתמונות. זה באופן כללי משקף את חוסר ההבנה של אנשים שהאינטרנט הוא לא רק זירה חינמית, הוא גם זירה עסקית".

לצאת מבית המשפט

פרופ' יובל אלבשן, מרצה למשפט ודקאן פיתוח חברתי בקריה האקדמית אונו, טוען שהניצול של חוק זכויות היוצרים הוא רק דוגמה אחת המאפיינת את מה שקורה לחוקים כולם. לדבריו, חוקים מנוסחים בידי בעלי הכוח ומשמשים לקידום האינטרסים שלהם, ולאו דווקא לקידום המטרה שמופיעה בדפי הצעת החוק. "בהקשר שלנו זה הרה אסון, משום שיש פה 'אפקט מקפיא'", אומר אלבשן. "מי שאינו בעל משאבים, ייזהר במיוחד משימוש בחומרים וחופש הביטוי שלו יצטמצם, כי הוא תמיד יחשוש מתביעה על הפרת זכויות. כך רק לבעלי כיס עמוק יהיה מרחב לטעויות, שהוא-הוא חופש הביטוי".

"רק לבעלי כיס עמוק יהיה מרחב לטעויות, שהוא-הוא חופש הביטוי", פרופ' יובל אלבשן. (צילום: גדעון מרקוביץ)

הזכות לטעות והחובה לתקן, אם כך, נגזלות מרוב הציבור, מה שפוגע בפועל בחופש הביטוי. הטענה ששימוש בתום לב יוגן בידי בית המשפט, אומר אלבשן, אינה מספקת: אדם חסר משאבים אינו מודע לזכויותיו, ובכל מקרה הוא יחשוש מעצם העמידה עליהן, שכן הדבר דורש הוצאות על ייצוג, אובדן זמן עבודה – וכמובן, לקיחת סיכון שההליך יסתיים בהפסד יקר.

עו"ד דובינסקי מחדד זווית נוספת: "החוק נועד להגן לא על החלשים, אלא על מי שנעשה להם עוול. הרבה גני אירועים, למשל, מבקשים תמונות מבני זוג שהתחתנו אצלם, ואז משתמשים בתמונות לצורך פרסום בלי לתת קרדיט לצלם החתונה. צלם יחיד הוא בהרבה מקרים חלש יותר מגן האירועים, והקרדיט הוא מקור פרנסה חשוב בשבילו. היה לי לקוח כזה, שתבע גן אירועים שפרסם שוב ושוב תמונות שלו בלי קרדיט. התובע בהחלט לא היה גוף מסחרי, עם כסף בלתי מוגבל לתביעות. הוא אדם שמנסה להציל מקור פרנסה, ויש לו זכות מוסרית לתבוע. הנתבע לא תמיד תמים, והתובע לא תמיד אכזר".

"לא פעם ולא פעמיים גיליתי שהשתמשו בחומרים שלי, ולא תבעתי", אור רייכטר. (צילום: רנה גרשי לוי)

איך מבדילים בין תביעה שעוסקת בנזק ממשי, לכזו שכל מטרתה היא בקשת רווח? אפשר למשל לבחון האם מדובר ביצירה אמיתית, או בזכות טכנית על תמונה שאינה ייחודית. בין המרואיינים לכתבה זו היו מי ששילמו אלפי שקלים כפיצויים לאחר שהעלו בטעות לאתר שלהם תמונות סתמיות של סידור, כף יד או עץ דקל.

דווקא כשיוצר אמיתי נפגע מהפרת זכויותיו, התביעה לא בהכרח תהיה תוקפנית ומוגזמת; ובהתאם לכך, גם תגובת הנתבע לא תהיה מבוהלת וזועמת. אור רייכרט – פרסומאי, מעצב וקריקטוריסט – מעיד על ההתנהלות שלו: "לא פעם ולא פעמיים גיליתי שהשתמשו בחומרים שלי, ולא תבעתי. באתר של תחנת הרדיו 'כל השלום', למשל, לקחו קריקטורה שלי בלי רשות ובלי תשלום. התקשרתי אליהם ואמרתי להם את זה. בתוך דקה התקשר אליי מוסי רז, ממנהלי התחנה, שבכלל היה אז בלטביה. הוא התנצל ושאל כמה עולה הקריקטורה. נקבתי במחיר, והוא מיד שלח לי צ'ק.

"עקרונית החוק מאפשר לי לתבוע אוטומטית כשמשתמשים ביצירה שלי, ואני יכול לזכות בסכומים גדולים. אבל יש דרך להתנהל – לא על ידי שליחת מכתבי איום, אלא באמצעות הרמת טלפון והסדרת העניין. אם מפר הזכויות לא רוצה לשלם על היצירה זה סיפור אחר, ואני כמובן ממליץ לתבוע".

קיבלת בעצמך אי פעם איום בתביעה?

"ברור, אבל אני מכיר את הכללים וקשה להפחיד אותי. הכול אצלי משולם כמו שצריך. מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך.

"החוק מאפשר לי לתבוע אוטומטית כשמשתמשים ביצירה שלי, ואני יכול לזכות בסכומים גדולים". (צילום: Shutterstok)

"יום אחד קיבלתי טלפון מנציגה של חברת פונטים, שאמרה שאני משתמש בפונטים שלא קניתי, ושהם מצפים שאשלם עליהם. אמרתי לה שקניתי את הפונטים, מה שהיה נכון, ושאני מתכנן לקנות עוד. התגובה בלבלה אותה: החברה הזו היא תובעת סדרתית, מאות אנשים קיבלו מהם תביעות וטלפונים ונלחצו, ואז רכשו פונטים בכמה אלפי שקלים. במקרה שלי ידעתי שלא השתמשתי בשום דבר שלא קניתי, ולכן לא נבהלתי והסיפור נגמר. מותר להם לדרוש תמורה אם מישהו באמת משתמש בלי לשלם, ואני מבין אותם לחלוטין, אבל המרדף הזה מוציא להם שם רע. יש עוד מעצבי פונטים, והרבה אנשים מוותרים על התוצר של החברה הזו בגלל ההתנהלות שלה".

האם חוק זכויות היוצרים במתכונתו הנוכחית מועיל ליצירה, או גורם לה נזק? בארה"ב, לשם השוואה, מוגנים היוצרים בצורה קצת אחרת: שם אפשר לקבל פיצויים אך ורק במקרה שהיוצר הגיש בקשה רשמית לרישום זכויותיו. אם הופרו הזכויות ביצירה בלתי רשומה, החוק מאפשר רק לדרוש את הסרת הפרסום. התניית התביעה ברישום מוקדם במשרד זכויות היוצרים האמריקני, מאפשרת להבדיל בין ציור נוף בצבעי שמן שהאמן עבד עליו חודש, ובין תמונה אקראית של עץ שנשתלה ברשת ומחכה שמישהו ישתמש בה בטעות.

השיטה הזאת לא בהכרח הוגנת יותר. "נכון שבארה"ב נמנעות תביעות קנטרניות, כי צלמים לא טורחים לרשום כל תמונה חסרת משמעות בתור יצירה", אומר דובינסקי. "אבל יש לזה גם צד שני: כל אדם יכול להשתמש בכל תמונה כמעט, והסיכון הכי גדול זה שיגידו לו להסיר אותה".

"הפתרון אצלנו הוא לא רק שינוי החוק, אלא שינוי התרבות שמגבירה את השימוש בו", אומר אלבשן. בעבר, הוא מסביר, הייתם פונים למי שבטעות פגע בזכויותיכם, וייתכן שהוא היה מתנצל, מתקן את המעוות, ואפילו משלם דמי שימוש הוגנים; היום מוגשת מיד דרישה לתשלום פיצויים. "הנטייה בימינו היא להעביר כל מחלוקת לבית המשפט. צריך להשתמש גם בדרכים לא משפטיות. חזרה לשיטות העבר תאפשר גם שמירה על זכויות היוצרים – אבל גם הגנה על חופש הביטוי של הטועים".