תארו לעצמכם שתכננתם ערב זוגי ערב מיוחד, פיניתם את לוח הזמנים, הזמנתם בייביסיטר, התקלחתם והתכוננתם. כשהגעתם אל היעד, ויכולתם לראות את המקום המיוחד שלכם, לחוש את ההתרגשות, הגיע מישהו ואמר לכם "סליחה היום לא, פה אין מקום בשבילכם!"

תבואו מחר/ תלכו לעיר אחרת/ היום סגור/ תכנסו, אבל אדם זר ילווה אתכם בכל האירוע, ולא רק בנקודות ממשק הכרחיות. אוי האכזבה, אתם חשים אותה? זו התחושה שחשות המון נשים עם מגבלה, בבואן לקיים מצווה כל כך בסיסית ושגרתית של טבילה במקווה מידי חודש.

מה עולה לכם בראש כאשר אתם שומעים את המילה נכה, או אישה עם צרכים מיוחדים? אתם בטח מדמיינים כיסא גלגלים, מוגבלות, מסכנות, חוסר תפקוד ובדידות. לצערי הרב אתם לא לבד, אני אישה עם מגבלה ב-15 השנים האחרונות, ואין סטיגמה שלא פגשתי.

עד התאונה שעברתי, הטבילה במקווה הייתה חלק ברור משגרת חיי, כאשה דתייה נשואה. כן, לפעמים זה היה מביך, אבל קיבלתי את הכול באהבה והבנה. רק אחרי התאונה שעברתי הבנתי פתאום איך פעולה שעשיתי עד כה בצורה כל כך פשוטה הופכת למסובכת.

מקווה נגיש לא היה בסביבת מגוריי ולא עלה בדעתי לחפש אחד שכזה. ניסיתי להמשיך בשגרת חיי, ולטבול במקווה רגיל למרות הקושי. מה רבה הייתה הפתעתי כשפתאום הפכתי לבעיה. הקביים שלי הפכו למכשלה ולא יכולתי להיעזר בהם בירידה למקווה. הבלניות הכריחו אותי לרדת על הישבן, וכמות ההערות וההשפלות בדרך הייתה רבה. היו גם נשים מדהימות בדרך, אבל כל מי שנתקלה בי בפעם הראשונה הייתה בשוק, וההערות חזרו על עצמן.

לאחר מספר שנים מצבי השתנה ונאלצתי להשתמש בכיסא גלגלים ואז התחלתי במסע מייסר בחיפוש אחרי מקווה נגיש: באחד לא הייתה חנייה, ובשני המנוף לא פועל, באחר צריך להזמין תור יומיים מראש ולהתחייב על שעה מדויקת. גם כאשר כבר הגעת למקווה לא תמו הייסורים.

"כל מי שנתקלה בי בפעם הראשונה הייתה בשוק, וההערות חזרו על עצמן", למצלומים אין קשר למאמר (צילום: עמותת נגישות ישראל)

לעיתים נאלצתי לעבור מקלחת נוספת, שאינה מחויבת הלכתית, בחדר שאינו מתאים ואף מסוכן לאדם עם מגבלה. לעיתים המנוף בו השתמשו להוריד אותי למים היה מבזה והותיר אותי בתחושה חשופה, פגיעה ומושפלת ובוודאי שאחר כך לא היה בי רצון לחברה אנושית מכל סוג שהוא, גם לא של בעלי האוהב והסבלני.

חשוב להבין שלהיות נשוי לאישה עם מגבלה זה מורכב. האתגרים בדרך הם רבים ומהווים גורם מכביד על חיי הזוגיות, אבל במקרה שלי עשינו הכול על מנת לשמר את הזוגיות, אבל בגלל חוויות משפילות בדרך נוצר ביננו מרחק.

אני בטוחה שהכול נעשה מכוונה טובה ודאגה מצד הבלניות. אבל איך אתם הייתם מרגישים אם פתאום המציל בבריכה היה מתעקש להיכנס אתכם לחדר ההלבשה, או נכנס ויוצא בזמן שאתם מתארגנים ללא הודעה מוקדמת, "רק כי הוא דואג לכם ורוצה לסייע"? איך הייתם מרגישים אם הוא היה מנסה לסייע לכם להוריד מכנסיים או בגדים תחתונים כי הוא "מניח שאתם צריכים עזרה, ורק לא מסוגלים לבקש"?

לאשה עם מגבלה לוקח זמן רב יותר לעשות את כל ההכנות, זה דורש מורכבות רבה בדרך. אך גם לי ולחברותיי חשוב לשמר עד כמה שניתן את הפרטיות שלנו, והמרחב הפרטי שלנו. רובנו מסוגלות לבקש עזרה במידת הצורך ואם לא זה בוודאי אינו תפקידה של הבלנית, מקסימה ומלאת רצון טוב ככל שתהיה. ההנחה האוטומטית שאנו זקוקות להשגחה לאורך כל זמן השהות במקווה פוגעת בנו ובדימוי העצמי שלנו, ופוגעת גם בשאר הטובלות שנאלצות להמתין ללא צורך.

אני לא כועסת על הבלניות, חלילה, פגשתי רבות מהן בסיורים שערכתי ברחבי הארץ בשביל להעלות את המודעות. הן נשים מקסימות שרוצות לעזור אבל אין להן את הידע והכלים לעשות זאת בצורה נכונה.

השבוע חברתי לאנשים מדהימים, ששמו להם למטרה לדאוג למקוואות נגישים הן ברמה הפיזית, והן מבחינת השירות הניתן ברחבי הארץ. יחד עם ארגון 'קולך' וקבוצת אדוות, הצגנו את הבעיות בוועדה לצדק חלוקתי של הכנסת. פגשנו אנשים שיש בכוחם לגרום לשינוי – בין אם בתקנות שייקחו בחשבון את כלל סוגי המגבלות, ובין אם בהקצאת משאבים כלכליים לקידום הנושא. אני קוראת לאותם מקבלי החלטות להורות על קיום סדנאות לבלניות, כך שיהיו בידיהן הכלים לתת מענה לנשים עם מגבלה נראית וסמויה כאחד.

במשך הזמן שמעתי מרבות מחברותיי נשים דתיות ויראות שמיים, "אולי תוותרי", "עזבי, הקב"ה בטוח יבין, למה את צריכה את כל הייסורים וההשפלות?" אבל אני שואלת אתכם – למה אני צריכה לוותר על חלק כל כך חשוב בעולמי, למה אני וחברותיי לא זכאיות לחיות את חיינו לפי אמונתנו רק כי אנחנו נשים עם מגבלה?

הכותבת היא מובילת המאבק להנגשת המקוואות, שפועלת יחד עם ארגון 'קולך' ו'עיתים' להעלאת המודעות בנושא

נושאים קשורים: