שנכנסתי ל"מגדל אחד" בנווה־צדק, מוזיקה חזקה נשמעה מחוץ לחדר ההופעות בקומה העליונה. הייתי משוכנעת שהגעתי בדיוק בזמן לחזרה, או לעבודת עריכה באולפן. שמחתי שאוכל לראות את אליעזר בוצר בפעולה. כשעליתי למעלה ראיתי אותו עטוף בטלית, על ידו מגולגלת רצועת תפילין והוא עסוק בהתבודדות היומית שלו. בעזרת המוזיקה שבוקעת בעוצמה מהרמקולים, הוא מצליח למצוא את השקט. אחרי שסיים, הבהיר: "אני מקפיד להספיק את ההתבודדות עד זמן רבנו תם, כמה דקות ואני איתך".

אי אפשר להתעלם ממנו. הוא חובש כיפה שחורה, מגלה פאות פרועות, מגדל זקן מוזר והציציות שלו בולטות למראה. הוא יצא בשאלה וחזר בתשובה, התנחל ביו"ש ונסע להודו. כיום הוא גר בתל־אביב ומנהל מיזמי תרבות חוצי מגזרים. הוא עושה רוקנרול יהודי ויש שיכנו את המוזיקה שלו "אינדי", אבל הוא כופר בזה, כמו שהוא כופר בשאר המאפיינים שעשויים להגדיר אותו.

מי אתה, אליעזר בוצר?
"אני לא מוכן להגביל את עצמי להגדרה מסוימת. הגדרה היא כמו מסגרת של תמונה, אם אנחנו מתייחסים למסגרת יותר מאשר לתמונה, פספסנו הכול. אני לא בא מתוך תפיסה פלגנית של מגזרים, אלא מתוך תפיסה של מרכיבים אינדיבידואליים שתמיד דורשים בירור חברתי. אני מאמין שאין עסקאות חבילה. זה בדיוק השקר המיסיונרי, שיש אנשים שהם כאילו מייצגים ערכים מסוימים. מי יכול לתפוס בעלות על ערך האדם או האנושיות?

"אדם צריך להיות נאמן לחושים שלו, לגבש דעה לגבי כל סוגיה בנפרד. כי אחרת אתה מביא לשיח מאוד רדוד. כולם הופכים לאוהדי כדורגל: זה שיח מורלי ולא מהותי. אני מאמין שדווקא השיח הרב־תרבותי יביא לאחדות פנימית. אם נוכל לדבר ממקום מהותי ולא ממקום שצריך למצוא פתרון או הגדרה, נביא לכנות ושיח אותנטי. ואם מכאן יצופו קונפליקטים תהיה בכך בשלות לפרודוקטיביות הדדית".

למרות שאתה מנסה להשיל מעליך את ההגדרות האלה, יש לך כל מיני מאפיינים בולטים שאני מרגישה צורך להסביר אותם לקוראים שלנו. בוא נעשה סוג של משחק אסוציאציות, אני אגיד לך מאפיין שלך ואתה תגיד לי מה אתה מרגיש בהקשר שלו. נתחיל מכיפה שחורה.
הוא צוחק.

"אם אהיה כן, זה פשוט כי עוד לא מצאתי את הצו האופנתי החדש שלי. המקום שממנו חבשתי את הכיפה השחורה הוא מקום שאני לא עומד מאחוריו היום כי אני חושב שלפחות מבחינתי, המציאות השתנתה. בזמנו ישבתי עם מישהי בהודו שאמרה לי 'אתה דתי אחר מכולם', ואז אמרתי לעצמי 'וואלה אני לא מייצג של עצמי', כלומר לא באתי לכאן כדי שיכירו אותי. בעקבות מה שהיא אמרה נכנסתי הביתה, ראיתי כיפה שחורה ושמתי אותה. מה שהשתנה מבחינתי הוא שכיום אני כן מחפש את ההיכרות האינטימית והאישית.

"התקופה הזאת דורשת מאיתנו למצוא עלה תאנה כדי שנוכל לראות את הטוב בסקטורים אחרים. די, עברנו את זה. בכול יש טוב ורע. אני לא חושב שמישהו ישנה את הדעה של האחר דרך זה שהוא יהיה עלה תאנה, או שייצר חלון ראווה חיובי למגזר שלו. להפך, אם כל אחד יכיר במורכבות האינדיבידואלית שלו זה יאפשר לנו לנהל דיאלוג. היום לא הייתי עושה את אותו הדבר, הייתי עונה לבחורה הזאת שכל אחד הוא שונה".

זו לא סתם כיפה שחורה, זה קרמבו. אולי רצית למצב את עצמך כדתי אדוק?
"יש בזה צביעות גדולה. בשבת אני הולך עם שטריימל ופתאום מתייחסים אליי אחרת, יש בזה משהו פתטי. אני מודה שזה משחק גם מבחינתי, אבל אני מזכיר לעצמי שזו מסכה, שלפחות עליי זה לא יעבוד. יש לי איזה חבר שכל הזמן מתלבט עם הזקן: לגדל או לא. אמרתי לו 'אחי, אם בא לך עכשיו תגדל ואם לא יבוא לך תסדר אותו".

חסידות.
"תנועת מהפכה בשרשרת ההשתנות שלנו כעם. מבחינתי זה ציון קריטי באבולוציה שלנו. רבי נחמן מתקשר איתי, בשפה שלו יש משהו שמחיה אותי, אבל לא מכניס אותי לשום הגדרה שייכותית חברתית".

חסידויות היום הן הדבר הכי ממסגר שיש.
"וזה מאוד מרתיע אותי. אני לא משלך, אתה לא משלי, כל אדם הוא עצמאי. אבל יש לנו ארון ספרים, ואני מנסה להפריד בין התוכן לבין מי שעשה את עצמו למייצג שלו".

"המקום שמתייחסים אליו כחומר נפץ הוא המקום שבו שוכן השלום". הר הבית ( )

הר הבית.
"המקום שמתייחסים אליו כחומר נפץ הוא המקום שבו שוכן השלום, 'כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים'. אחת העבודות שלנו כיהודים היא להאזין למואזין, לחפש את התפילה המשותפת. ההתייחסות הפוליטית למקום הזה באה מתוך תפיסה אימפריאליסטית".

אבל מה לדעתך אנחנו צריכים לעשות?
"לשנות את השיח. לא להיות גזענים במהות שלנו, להפריד בין תופעות שליליות שדורשות מיגור כמו טרור, אבל לא לשנוא כל ערבי בגלל שיש טרור".

לעלות או לא לעלות?
"זו סוגיה לא רלוונטית. אני חייב לעשות הכול כדי להיות בתפילה הרמונית עם מוסלמי, לשמוע מואזין ולהתפלל יחד עם זה. הרמוניה. זה לא מקום אוטופי, זה לא מפונטז, אם לא נייצר סתירה במקום שהוא הכי לא סותר, נוכל להקרין את החיבור לחיים הפשוטים. יש לי רעיון שאני לא מבין איך לא עשינו אותו עדיין: הורדוס הרי הרחיב את הרחבה של הר הבית, למה לא להוריד שני מטר ולפתוח את זה. כולם נהנים לעמוד מול חומה?"

אולי כי תיפתח מלחמת עולם שלישית?
"אני לא אומר לעשות את זה בצורה כוחנית, אי אפשר לקיים את בית הבחירה מכפייה. מהלך כזה יחייב אותנו לעמוד אחד מול השני. אני רוצה להגיע למקום שאני יכול להתפלל יחד איתם. אני חולם שהרחבה הזאת תיפתח לגובה העיניים. אבל אם כזה דבר יעורר את הקיצוניים, זה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה. אני לא מתחבר לשפה אלימה וגזענית".

"המוזיקה שמרה עליי"

אליעזר בוצר (35) נולד וגדל בעיר העתיקה בצפת למשפחה דתית לאומית. לאורך השנים נשלח למסגרות של הציונות הדתית, אולם לא הצליח להשתלב בהן. "כבר בגיל צעיר אובחנתי כ'נשא' ADHD", הוא צוחק. "אמא שלי היא מרפאה בעיסוק והיא חוותה את הפער אצלי באופן מובהק. מצד אחד היא ידעה שאני ילד שצריך לקבל יחס שתואם את הכישורים שלו, ומצד שני היא ידעה שהמערכת עובדת בסטנדרטים מסוימים ולא יכולה לעמוד בזה".

הפרעות הקשב גרמו לו לקושי בהתמודדות עם מסגרות, אובדן אמון במערכת ולבסוף גם להידרדרות לרחוב. "אני יכול לקשר את זה להרבה דברים, להתאמה האישיותית, לאנטי הדתי שהתפתח אצלי. כל זה היה מהול גם בסוג של מרד נעורים. הייתי נעלם לתקופות ארוכות, הולך וחוזר, מסתובב. כל המצב הזה לא היה בגלל הבית שלי, או ההורים. יש לי את ההורים שהכי מעודדים חיפוש. אבל אני לקחתי את זה לקצוות".

איך הם הגיבו?
"אם היום אני מכניס את עצמי לנעליים של ההורים שלי, אז אני מבין שהם התייחסו לזה בצורה הכי מכילה שאפשר. הם התמודדו עם סיטואציה מאוד מפחידה כשנעלמתי בגיל כל כך צעיר. הייתי נער לא פשוט, אבל אני מרגיש שהיום כהורה אני משלים את הנערות שלי. אני דילגתי על שלבים מסוימים בילדות, וחלק מהתיקון שלי זה דווקא לעבור את התהליך עם הילדים שלי".

מתי המוזיקה נכנסה לחיים שלך?
"היא הייתה שם כל הזמן. עוד לפני שלמדתי לכתוב, התחלתי לצייר ולכתוב שירים. ההיכרות העצמית שלי באה תמיד עם הלחנה. אני מרגיש שהיצירה שמרה עליי מאוד בתקופה שהייתי נעלם מהבית. היא אפשרה לי לא להתערבב עד הסוף".

כשהקשבתי לך בפעם הראשונה, הזכרת לי מאוד את גבריאל בלחסן ז"ל. זה מוזיקאי שהשפיע עליך?
"וואו, אני שמח שהעלית את השם שלו. הכתיבה הישירה של גבריאל הייתה אצלי גילוי, משהו שחיפשתי הרבה – היכולת להציף ולחשוף את הכול בלי שום פילטר. לא היה לי קשר אישי איתו, אבל הזמנתי אותו פעם להתארח בהופעה שלי ב'בארבי'. הוא אמר לי שכבר לא הופיע הרבה זמן, ושהוא מעדיף שלא. אבל אני חבר טוב של אביב גדג', שהיה שותף לדרך שלו, והוא מוזיקאי שמאוד משפיע עליי בעיקר באלבום החדש. גבריאל התמודד עם דברים מטורפים, ואביב הוא הניצחון שלו – הוא המשיך ליצור עם הגישה של 'ובחרת בחיים'. המוזיקה של גבריאל ממשיכה דרכו. גם אביב וגם אביתר בנאי הם מוזיקאים פורצי דרך שמביאים משהו שמשלים את המציאות".

"חבר טוב והשפעה גדולה". אביב ג'דג' (צילום: אייל אהרוני)

מי עוד משמש לך השראה?
"המאסטר של המאסטרים הוא מאיר אריאל. הוא הביא לכאן את התמהיל של כל מה שקורה בחברה שלנו. היה לו משהו כל כך נקי באישיות, הוא לא ברח ממי שהוא".

איך נראה הפלייליסט שלך?
"אני מאוד אוהב להתעדכן".

אינדי?
"אינדי זה מושג פוליטי, לא סגנון מוזיקלי. זו מוזיקה עצמאית. בגלל שיש לך פחות קהל בהופעות והרדיו עוד לא פרגן לך כמו שהוא פרגן למישהו אחר, אז משייכים אותך למוזיקת אינדי. אני מרגיש מאוד אינדיפנדט, אבל לא מקוטלג בשום ז'אנר. אם מתאים לשיר להיות יותר קצבי אז זה מה שמתאים, ואם זה צריך להיות אקוסטי אז זה מה שיהיה. מבחינתי מוזיקאי שמכוון את עצמו לקהל ספציפי – זו מגננה. אני מכוון את עצמי לכל אדם".

"הוא לא ברח ממי שהוא". מאיר אריאל (צילום: רפי גולדמן)

הרבה מוזיקאים גדולים פרגנו לך, אבל אתה עוד לא במיינסטרים.
"כן הגעתי לגלגלצ, ורשת ג', ו־88 מאוד פרגנו, אז לא נכון לומר שאני לא שם. הקהל שלנו מאוד מגוון: דתיים, חילונים, חרדים, ליברלים ושמאלנים קיצונים – וכל אלה יש להם חלקים בי. זה נכון שיש לי אתגר מאוד גדול לפרוץ סטיגמות, ולהנגיש את עצמי לכולם בלי שיוך לז'אנרים מסוימים".

בימים אלה עובד בוצר על אלבומו החדש והשלישי, "הבית", יחד עם המפיק המוזיקלי אורי אבני.

מה שונה באלבום החדש?
"האלבום מנסה להעביר את הפסקול של הבית שלי, הפסקול של ההכנות לשבת. אני מרגיש שאין לי צורך עכשיו, בתחום המוזיקה, להגיד משהו שהוא מחוץ לבית. המטרה של המוזיקה באלבום היא ללוות. יש מוזיקה שבה אתה אומר 'בואו אליי', ויש מוזיקה שבה אתה משתף בחיים שלך, אבל לא מבקש ממי ששומע אותה לעצור. אל תעצור את השיחה עם הילדים או עם האישה בשביל המוזיקה. מאוד מאתגר אותי עכשיו לעשות מוזיקה של החיים, שלא מוציאה מהחיים. אני שואף להיות הפלייליסט של הבית".

הפסקול של ההכנות לשבת הוא פסקול לא קל. יש שם ריבים עם האישה? עם הילדים?
"כן. זה אלבום שמציף את החיים, מתוך שאיפה לתיקון".

תעודת מופת ותביעה משפטית

מספר מפגשים עם דמויות משמעותיות לקראת גיל 17, גרמו לבוצר להתחיל לחזור בתשובה. אחרי כמה תחנות ביניים במסגרות דתיות וחרדיות הוא הבין שהתחנה הבאה שלו היא הצבא, והתגייס לסיירת הנח"ל. במהלך השירות הצבאי התחתן עם נעה והשניים עברו לגור בשומרון, ובאותה תקופה פרצה האינתיפדה השנייה. "נוצר צורך להכשיר אנשים שישמרו על המתיישבים שחיים בחזית הזאת. יצא שדווקא כאשר השתחררתי מהצבא מצאתי את עצמי כסוג של מפקד. אחרי שהשתחררתי הפכתי לקצין הביטחון ביצהר, באותה תקופה נכנסנו לעובי הקורה של המציאות הזאת. בשנה הזאת התפרצה אצלי מחלת הפסוריאזיס, הרגשתי שכל האחריות על חיי אדם היא על הכתפיים שלי".

"הרגשתי שכל האחריות על חיי אדם היא על הכתפיים שלי". יצהר (צילום: הצלה יו"ש)

בגיל עשרים הוא מצא את עצמו כקב"ט של יישוב מועד לפורענות, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. על עבודתו בתפקיד המאתגר הזה, קיבל תעודות מופת מהדרגים הצבאיים, שקבעו כי הוא יצר מפנה בדיאלוג בין התושבים לצבא. מלבד החשש התמידי לחיי אדם, התמודד בוצר גם עם מתיחויות מול ארגוני שמאל ומול תושבי הכפרים הסמוכים. אחד האירועים הותיר אחריו כתב אישום.

"כל שבת היו מגיעים אוטובוסים של פעילי שמאל, שהיו עולים עם תושבי הכפר למסוק זיתים. באחת השבתות היה פעיל שחצה את 'הקו השחור', ובמסגרת נוהל מעצר חשוד, מישהו מכיתת הכוננות ירה לידו. נתז שפגע בסלע גרם לו לשריטה בבטן. אחרי האירוע הגעתי עם המח"ט ותחקרנו את האירוע – הגענו למסקנה שכולם תפקדו בצורה הכי נכונה. שלושה חודשים אחרי כן החליט הפעיל להתלונן ולהאשים אותי בסיפור הזה". לבסוף בוצר זוכה לחלוטין במשפט: "זו הייתה בדיחה, התברר שהמתלונן הוא פרובוקטור סדרתי שהגיש תביעות נגד הרבה אנשי צבא".

"כל פעילות שהיא חד־צדדית מייצרת שיח אלים והתנצחותי" (צילום: הלן ינובסקי ואיהאב טרבייה, ארגון בצלם)

מה אתה חושב על הפעילות של ארגונים כמו בצלם ושוברים שתיקה כיום?
"אני מאוד בעד להציף, כי ההצפה מאפשרת דיאלוג אמיתי. אבל כל פעילות שהיא חד־צדדית מייצרת שיח אלים והתנצחותי, בוודאי פעילויות שמראש באות לפגוע באופן מכליל בזכות הכי בסיסית שלנו במציאות האבסורדית הזאת – להגן על עצמנו. אנחנו לא בחרנו במלחמה הזאת. מי שצריך לדעתי להוביל את השלום הם דווקא המתיישבים ביהודה ושומרון. הייתה תקופה שהיה לי אנטגוניזם חריף כלפי הרב פרומן ז"ל (רבה של תקוע שפעל לכינון שיח בין יהודים לערבים, ינ"מ). היום אני מבקש מנשמתו סליחה ומחילה, וברוך השם גם בחייו זכיתי להבין אותו. אני לא חסיד שלו ולא של אף אחד, אבל צריך לעשות הפרדה בין תנועה אנושית מחייבת לבין הכְתבות תפיסתיות שהן תלושות מהמפגשים היומיומיים".

ומה דעתך לגבי הקיצון השני – תופעת נערי הגבעות ותג מחיר?
"אני חושב שצריך להיות כאן מבוגר אחראי. במבחן המציאות זה השיג בדיוק את ההפך מכל יעד רציונלי. אנחנו חייבים להפיק לקחים מהעבר שלנו. גזענות זה דבר רע. הכללה זה רוע. נכון שקשה להיות במציאות של 'או אני או הוא', אבל היום אני מבין שדווקא דרך ערך האדם אתה גם מגיע לערך האדמה".

גואה פינת תל–אביב

במהלך השיחה על יצהר, בוצר מספר על חברו אלעזר ליבוביץ הי"ד, שנהרג במהלך שירותו הצבאי בפיגוע בדרום הר חברון. כשהוא נזכר בו הוא עוצם את עיניו לשניות ארוכות. "הייתה הלוויה מאוד סוערת", הוא מתאר, "במהלך ההלוויה ניגש אליי דני מנדל, היינו החברים הכי טובים, הוא היה מאוד נסער. הוא אמר לי שמה שקורה בהלוויה זה חילול השם, ואני הדפתי אותו. אחרי התקרית הזאת, הפסקנו לדבר. כמה חודשים אחר כך הוא נהרג (מנדל ז"ל נהרג במהלך פעילות של צה"ל בשכם, ינ"מ). מאותו רגע הרגשנו בעיקר כעס, על כל מי שלא קולט את המציאות שלנו. חטפנו ממש סטירה".

זמן קצר לאחר מכן, בני הזוג בוצר קיבלו החלטה לנסוע להודו יחד עם שתי בנותיהם. "כשהגענו בעצם ייסדנו את מה שכונה בזמנו 'הבית היהודי' באופן קבוע. מאז שהבית היהודי הפך להיות שם פוליטי החלטנו להפסיק לקרוא לו כך, כי כל העשייה כאן היא ההפך מהשיח הפוליטי".

"אני אמן וזה חוד החנית שלי בעשייה החברתית". בהופעה (צילום: עופר שכטמן)

עם הגיעם להודו, לפני 15 שנה, ייסדו בני הזוג את המפעל התרבותי־חברתי שלהם שפועל בכמה מסגרות, בין היתר בפעילויות התנדבותיות, פסטיבלים מוזיקליים רב־תרבותיים בינלאומיים וסדנאות שמנסות לסייע לישראלים לשלב בין הרוחניות שמתעוררת בהם במסעות בהודו לבין החיים התובעניים שהם פוגשים עם חזרתם לארץ. "אנחנו מעודדים את הצעירים שמטיילים בהודו, החיילים המשוחררים, לשאול את עצמם מה הם רוצים לעשות בחיים. לא מתוך מקום של חובת ההוכחה החיצונית, אלא מתוך מקום שיאפשר להם לשלב את הייעוד האישי שהם חוו בהודו והמצוינות בחיי העשייה".

בקיץ האחרון לדוגמה הם גייסו לפסטיבל אמנים ישראלים כמו ארז לב־ארי, פטריק סבג ואמיר דדון, ודמויות חינוכיות כמו חילי טרופר, ד"ר דרור דולפין ופרופ' חביבה פדיה. התוכנית הייתה מופנית לישראלים ועסקה בניסיון לשלב בין הרוחניות שמתעוררת לרוב במסעות בהודו, ובין החיים התובעניים של העולם המערבי. בימים אלה הם עובדים על פסטיבל שאפתני במיוחד בהשתתפות הדלאי לאמה יחד עם אמנים מישראל ומהודו.

כשהשהות בהודו עמדה להסתיים, הפציר ברבים מהמטיילים לא לוותר על החלום שלהם, אבל בשלב כלשהו הבין שהוא עצמו הזניח את החלום שלו. "האמנות הייתה שם כל הזמן, אבל ידעתי שאם אני לוקח עוד צעד אחד לכיוון העשייה החברתית, זה כבר לוקח את העניין לכיוון פוליטי. הייתה לי הבנה שאני אמן ושזה חוד החנית שלי בעשייה החברתית". יחד עם התובנה הזאת, גמלה בלבו ההחלטה לחזור לישראל.

את הפעילות שייסד בהודו, שבבסיסה חזון שמשלב בין מצוינות בעולם המעשה וחיים משמעותיים עם הוויה, הוא ממשיך גם בישראל תחת פרויקט "ליבא", שבמסגרתו מופיעים המוזיקאים הבכירים בישראל כמו אהוד בנאי וברי סחרוף. מדובר ביוזמה של יזם ההיי־טק אילון תירוש, יחד עם הרב עופר גיסין, הרב צבי שפיגל ויאיר רווה, שמקיים אירועי תרבות וחברה סביב הרב־תרבותיות בחברה הישראלית.

בית משפחת בוצר שוכן מרחק כמה צעדים ממרכז התרבות "מגדל אחד בשיתוף ליבא". המקום שמארח מדי ערב סדנאות והופעות בהשתתפות עשרות אנשים מעוצב באופי תל־אביבי אופנתי, וכמו באופן טבעי משתלבים בו אלמנטים שמזכירים שמי שמנהלים את המקום, הם הורים לשמונה ילדים. בקבוקי תינוקות מונחים על הבר, ילדה נופלת ובוכה בפינת החדר, תינוק מנסה להירדם ברעש המקום וילדה מכינה במחשב יצירה צבעונית.

"אתה לא יכול להסתיר מאף אחד את העולם ואת ההתמודדויות" (צילום: אריק סולטן)

המפגש הזה הוא חלק מההתנהלות של בני הזוג כהורים. בתחילת שנת הלימודים החליטו לשלוח את שתי הבנות הגדולות לבית הספר הדמוקרטי ביפו. "מבחינתנו זה היה צעד מאוד נכון, כי אתה לא יכול להסתיר מאף אחד את העולם ואת ההתמודדויות. אבל אחרי חצי שנה הן באו ואמרו 'תודה רבה, אנחנו יודעות להעריך את המקום שממנו באנו, אבל אנחנו רוצות את הסביבה שיותר מוכרת לנו'. עכשיו הן עברו ללמוד בבית הספר הדתי 'מקווה ישראל'".

אתם מפגישים את הילדים שלכם עם קונפליקטים כל הזמן. איך משלבים בין ניהול מקום כזה וגידול שמונה ילדים לתורה ומצוות?
"הבסיס הוא הבית, אבל אנחנו מגדלים את הילדים למציאות. ברוך השם הילדים שלנו רואים בני אדם כבני אדם, ולנו כהורים יש צורך להגן עליהם מכל אדם, לא משנה אם הוא נראה כלפי חוץ דתי או חילוני. יש הרבה יתרונות לחשיפה. לא רק שהדיאלוג לא מערער את הבסיס שלך, הוא מדייק אותו. אני חושב שההדחקה גורמת להורים לא להיות ערניים למה שבאמת חשוב".

לקראת סוף הריאיון בעיות הקשב הקשות של בוצר, שבאו לידי ביטוי בלי סוף במפגש בינינו, הולכות ומחמירות, כשהוא קופץ כל רגע מנושא לנושא ולא מצליח להישאר ממוקד. אני תוהה אם הטשטוש בין הבית לעבודה לא מבלבל אותו עוד יותר, ואז נזכרת איך רק לפני שעה קלה, הוא ערך התבודדות עם מוזיקה בעוצמה של הופעת רוק בפארק הירקון. 

נושאים קשורים: