לפני כמה ימים החלפתי עשור – ארבעים. איזה מספר מפחיד, אמצע החיים. כבר לא ילדה, וגם לא מרגישה כמו אחת. כשהייתי צעירה הייתי בטוחה שכשאגיע לגיל ארבעים הדרך כבר תהיה לי סלולה, והאופק יהיה פרוש לפני, ברור ונקי.

אני עדיין מקווה שאולי בעשור הקרוב זה יקרה לי. מקווה להגיע למנוחה ולנחלה, לביטחון בפרנסה, בבית, בדרכם של הילדים. אבל נכון לעכשיו הכול עוד לוטה בערפל. אני עדיין עצמאית והקרקע הכלכלית היא כשכבת קרח עליה אני נעה בשיא הזהירות בכדי שלא תשבר ואני אטבע אל תוך הקור הנורא. אני עדיין חסרת דירה משלי וקשה לי לדמיין מהלך שבו הסטטוס הזה משתנה בעתיד הקרוב.

אני עדיין אמא לילדים צעירים רכים בשנים, והדרך שבה הם צועדים עוד איננה ברורה, כי איני יודעת מה יהיו הבחירות שלהם כשיגדלו. האם הם ילכו באותה הדרך שאנו בחרנו? הגדולות כבר מתחילות לפזול לצדדים, לקצר אורך של חצאית וחולצה, לרצות ללבוש ג'ינס ולהשתתף בפרסומת של "הילדים של קסטרו". כל מה שאני ברחתי ממנו, מגיע לי מהדלת האחורית ונדמה שהקדוש ברוך הוא בעצמו רוצה שאמשיך להתמודד עם השאלות שעדיין לעתים מנקרות.

"נכון, זה לא נוח ללכת עם ארוך בקיץ, ובכלל בגן עדן הלכו ערומים לפני חטא עץ הדעת. אבל מה לעשות שאכלנו מהפרי האסור, קנינו דעת ועכשיו אנחנו צריכים להתכסות. אני לא תמיד מבינה", אני אומרת לבנותיי "אבל אני עושה כי כך צוותי, בפשטות".

נכון, אפשר להאשים אותי בהקטנת ראש, בירידה למחתרת, בהתנערות מאחריות, אבל תנו לי לספר לכם סוד גדול ונורא: גם כשלקחתי אחריות, גם כשעשיתי מה שרציתי ופעלתי לפי דעתי, גם אז לא ממש הצלחתי להתמודד עם החיים, להרגיש שלמה יותר, מאושרת. אז לפחות עכשיו אני כבר לא צריכה להחליט הכול לבד.

העולם כל כך מעורבב ומבלבל שאני זקוקה להדרכה הזאת, גם אם לפעמים זה לא נוח. כי העולם הזה הוא לא נוח, אז לפחות שלא אהיה לבד. אני כבר לא מתנחמת, כמו חווה אלברשטיין בשיר "לונדון", מטלוויזיה מצוינת, מסרטים או מוזיקה טובה. אלברשטיין יודעת שלא משנה לאן היא תברח היא עדיין תישאר לבד. היא רק מחפשת שהייאוש שלה יהיה יותר "נוח".

במובן הזה אני מרגישה הפוך לגמרי. למרות כל הקושי וחוסר הנוחות שבקיום המצוות, הן דווקא נותנות תחושה של תקווה לעתיד טוב יותר, תחושה שאני לא לבד. לאלברשטיין אין עוד אשליות, היא ויתרה ומסתפקת במה שיש לעולם הזה להציע.

אני לא מוכנה לוותר, לא מוכנה להסתפק בטלוויזיה מצוינת, לא מוכנה למות כמו כלבה. אני עדיין מחפשת שביבים של אמת, של אור גדול שכולו טוב, אור שזכיתי לטעום ממנו ושהוא עדיין מבליח לעיתים וממלא אותי שוב תקווה. אור שאליו אני מתגעגעת בכל רגע ורגע. אור שאני יודעת שכולנו נזכה בו בקרוב, והמחשבה על כך ממלאת אותי בחוסר סבלנות.

בילדותי חגגו לי ימי הולדת גרנדיוזיים (יחסית לאותה תקופה), אבל כמה שהוריי השקיעו, אף פעם לא הייתי מרוצה. כגודל הציפיות כן גודל האכזבות, ואני זוכרת הרבה בכי ומפח נפש. כשגדלתי המשכתי להסתבך עם התאריך הזה. מה נעשה ביומולדת, הוא שוב שכח, למה היא לא הביאה לי מתנה, אני דווקא קניתי לה מתנה יקרה, למה אף פעם לא עושים לי מסיבת הפתעה.

באופן פלאי במקום יום משמח זה הפך להיות יום מתוח, מלחיץ ומאכזב. תמיד לא מספיק, ותמיד נלוותה ליום הזה תחושת עצבות מתחת לפני השטח. כשחשבתי על זה בדיעבד, האשמתי את הוריי שמכרו לי את הסרט שבו אני אמורה להיות מלכה ביום הולדתי, כשהמציאות לא תמיד תמכה בתסריט הזה. כל הסטה קטנה מכיסא המלכות פגעה בי כמו חרב אל תוך הלב, כל תזוזה של הכתר מראשי גרם לעולמי לקרוס.

כשחזרתי בתשובה נגלה לפני קונספט שונה לגמרי. למדתי שיום הולדת הוא זמן לחשבון עצמי – איפה אני, איפה הייתי ואיפה אני רוצה להיות? יום הולדת זאת הזדמנות לקבל החלטה טובה לעתיד, להשתפר, לרצות לעשות טוב לאחרים. אך בעיקר יום הולדת ביהדות זאת נתינה – צדקה או ארוחה טובה שאני מכינה לכל חבריי.

ביום ההולדת שלי אני אמורה לתת, ולא לקבל. הקונספט הזה שינה את התמונה מבחינתי. לא עוד אכזבות, אלא תחושת מלאות ושמחה. לא עוד תחושת שליטה ורוממות אלא התמסרות והענקה. ביום ההולדת גדל מזלו של אדם ויש לו יכולת להעניק מהשפע שלו לסביבה.

ביום ההולדת הארבעים שלי אני מברכת את כולנו שנזכה לא להתייאש, לא להרגיש כל כך לבד, לא להסתפק בנוחות ובטלוויזיה מצוינת, אלא להרגיש את האור הגדול הזה שכולו טוב. להרגיש אותו מאיר עלינו בכל רגע ורגע, מנקה את הבלבולים והתהיות בחזרה לנקודת אמת אחת שכולנו נאחז בה יחד.