באחת הפינות בכניסה לשוק העיראקי בירושלים שרועה בטטה ש – איך לומר – לא תזכה כנראה בתחרות מלכות היופי של הפֹּקעות, גם אם נקטום את התפלצת הכהה שבקצה. מבחינתי זוהי שעת כושר לבחון את הקווים האדומים של חבריי לליקוט הירקות והפֵּרות, אם קווים כאלה קיימים בכלל. יותם וולף לא מכזיב: "אם הירק טוב מבפנים, אז למה לא?" – והוא מרים בטבעיות את הבטטה הכעורה ושם אותה בארגז התופח. "אבל אתה רואה איפה היא מונחת", אני מקשה, ותוהה לפשר הנוזל המתפתל על הרצפה, לצד המקום שבו שכנה מלכת החן. "את יודעת איזה רעלים יש על הירקות שלך? דברי עם חקלאי, שיספר על הריסוס שהוא מפזר עליהם", אומר וולף. העלה נקודה.

עוד כותרות ב-nrg:
"מלצרים החביאו ילדים במחסן, לקוח נהרג מול עינינו"אבו מאזן הוציא הודעת גינוי מרומזת לפיגועכל התכנים הכי מעניינים – בעמוד הפייסבוק שלנו

כבר כמה שנים שוולף, 29, מתייצב בשעת דמדומי שוּק ומלקט פריטי אוכל, שנייה לפני שהם הופכים רשמית לזבל. במקרה הטוב שקוע הירק הזנוח בסלסילת הפלסטיק השקופה של הירקנים, עד שוולף מושה אותו מהמעמקים. במקרה הפחות טוב, הירק זרוק חסר אונים בארגז על עגלת פסולת, יחד עם עוד עלי כרוב מרוטים, אפרסקים פצועים ומשמשים אלסטיים, שוולף שולח אליהם יד נטולת כפפה ומציל את נפשותיהם הרכות, תרתי.
 

איסוף אוכל זרוק שוק מחנה יהודה (צילום: הדס פרוש פלאש 90)

"תחשבי רגע על משמש", הוא מסביר. "הסיכוי שהטעם של המשמש המלוקט מכאן יהיה טוב יותר מזה של הפרי בסופרמרקט הוא גדול: משמש לא טעים כשהוא לא באמת בשל, והפרי שמוכרים לנו הוא כמעט תמיד בוסר. כאן יש לנו משמשים בשלים, בדיוק בשיאם. ואותו דבר לגבי שזיפים, נקטרינות או אפרסקים".

ולא מפריע לך שאתה תוחב פנימה ידיים כשהדלעת הרקובה הזאת נמצאת כאן ליד? – אני שואלת אותו אחרי שטמנתי בעצמי את ידי בקלחת. "הוא לוקח אפילו חצאים", אומרת לי מיקה אלמוג, גם היא מלקטת ותיקה. בימי שישי היא מגיעה אחרי סגירת השוק, כשעיר הקודש נכנסת להילוך נמוך, ממלאת עגלה בירקות שהושלכו על ידי הבסטיונרים, ומופתעת בכל פעם מחדש לראות שהיא לא היחידה. "אגיד לך את האמת, אני עוד אמביוולנטית לגבי השיטה הזאת. כי המשמעות היא לחטט בזבל, ללכלך את הידיים ולהרים מהרצפה, ואנשים שאתה מכיר עלולים לראות אותך. יותם שחרר את המקום של ההשפלה, אני עדיין לא לגמרי. מודה ומתוודה".

אבל הנה, עם כל האמביוולנטיות, יש לך כאן עגלה מלאה בתפוחי אדמה חבולים.

"נכון, וזה מספיק לי לכמה שבועות. כל מי שבא אליי לארוחת ערב יודע שרוב האוכל הוא מפה. אני מביאה כמויות מהשוק ואני גם מחלקת, ואנשים מתים על זה. לפני חודש היה אירוע של 'דאמפסטר־שף', תחרות בישולים שמבוססים על שיירי אוכל מהשוק, ובסופו כולם אכלו את מה שהוכן. נשארו המון ירקות, אנשים לקחו, והייתי בהלם".
 

עגלה מלאה בתפו"א חבולים. איסוף אוכל זרוק (צילום: הדס פרוש פלאש 90 )

מה גורם לאנשים שאינם נמנים בהכרח עם המעמד הסוציו־אקונומי הנמוך לאסוף שיירים או לנבור בפחים, אתם שואלים? התשובה היא אידיאולוגיה, ואחרי כמה שעות עם חבורת הזבל – כינוי שהם העניקו לעצמם – אני מוכרחה להגיד שכדאי לכרות אליה אוזן. "יש הבדל גדול בין לאכול לבין לצרוך, וזה משמעותי מאוד בסיפור הזה", מסביר לי וולף. "אם אכלתי עגבנייה שירקן השאיר, אין לאקט הזה אותה השפעה על העולם כמו אם הייתי קונה אותה, מכיוון שברכישה אני תורם ליצירת ביקוש למוצר ולבזבוז משאבים. הדבר הכי אתי ואקולוגי שאפשר לעשות הוא להשתמש במצרכים שמוגדרים פסולת, או לפני שהם הופכים לכאלה, כשהם עדיין 'עודפים'.

"לזה מתווספת גם הסלידה מבזבוז, וכאן יש משהו מובנה במחשבה שלנו: מבחינת רוב האנשים, עודפי ייצור וירקות שנזרקים הם מזון שאפשר להפנות רק לעניים. העמותות שפועלות בדרך הזאת עושות דבר יפה מאוד, אבל צריך לשאול את עצמנו רציונלית: אם הירק הזה טוב, למה לא לאכול אותו? אני אשטוף ואוכל אותו. גם ברשתות ובדוכנים נופלים ירקות ומרימים אותם בחזרה, זה בעיקר עניין פסיכולוגי־תפיסתי. חלק מהמלפפון קצת רקוב – אז אני אחתוך אותו, למה לזרוק הכול? בעיניי, להסתכל רציונלית זה תמיד עוזר".

התפוח לא מגיע רחוק
הביטוי "רציונליות היא שם המשחק" שירת אותנו כמה וכמה פעמים בזמן הליקוט, בעיקר ליד ירקות שכבר היו במצב צבירה גבולי. האידיאולוגיה הזו גם אחראית למה שיקרה בשעות הקרובות, והמלקטים מקווים שישמש פיילוט לאירועים כאלה בעתיד: "סעודת שיירים – אוספים, מבשלים וזוללים". במודעה שפורסמה ברשתות החברתיות וברחבי העיר נאמר כי "כל ערב נזרקים בשוק מחנה־יהודה וברחבי העיר עשרות ק"ג של אוכל טוב, כי הוא לא עונה לסטנדרט האסתטי או שלא שווה לאחסן אותו ליום המחרת. אנו קולקטיב של אנשים שרוצים להעלות את המודעות לבזבוז ולעודד אנשים לבחון את הרגלי הצריכה שלהם ושל החברה, ולאסוף איתנו בשוק". בלוח הזמנים צוין מועד האיסוף ושעת הבישול, שייערך בקואופרטיב "בשותף" השוכן בבניין כלל, ואז פנו המארגנים אל החזון: "להגיש אוכל לכל רעב. מוזמנים להצטרף בכל שלב. מי שבא רק לאכול מוזמן".

לוולף וחבריו יש אילנות גבוהים להיתלות בהם מעבר לים. לאימוץ תזונה המבוססת על אוכל שהושלך לאשפה יש כבר שם: פריגניזם (Freeganism, טבעונות חופשית). בארה"ב, מולדת הפריגניזם, הומצא כינוי גם לפעולת חיפוש האוכל בפחים: "דמפסטר דייבינג" (Dumpster diving, צלילה לפחי אשפה בתרגום חופשי). התפיסה הפריגניסטית חוברת בדרך כלל לאידיאולוגיות של אנטי־צרכנות וסביבתיות, ומתוך כך דוגלת בצמצום צריכת משאבים עד כמה שאפשר. אלמוג, שעובדת כמטפלת בתנועה ועוסקת גם בתחומים אקולוגיים, מספרת לי על ניסיונות יומיומיים לצמצום בצרכנות. אם את הירקות היא אוספת כאן, את הבגדים היא קונה בשוקי תן וקח ומיד שנייה. בניו-יורק ובסן-פרנסיסקו לקחו קבוצות פריגניסטים את העניין כמה צעדים קדימה – הם גרים בקומונות ולא רוכשים דבר, רק מלקטים ונוברים. למצלמת תוכנית התחקירים הקנדית "16X9" הראו הפריגניסטים הגאים את השלל: עוף מוכן שנזרק, כיכרות לחם שלמים, ירקות, פירות וחיוך שבע רצון.

על פי דו"ח של האו"ם מ־2013, נזרקים בעולם בכל שנה 1.3 מיליארד טונות של אוכל. מרכולים, ספקים, מסעדות ואולמות אירועים משליכים באופן קבוע מזון באיכות טובה. לעתים הוא אכן הגיע לסוף חיי־המדף שלו, אבל זה לא בהכרח אומר שהוא אינו ראוי לצריכה. מנגד מזהירים המומחים מפני התכלות משאבים, וחוסר יכולת של כדור הארץ לעמוד בדרישות הצריכה של האנושות. האם האיומים האפוקליפטיים האלה מוגזמים? "חלק מהמחסור־כביכול במזון הוא סוג של תרמית, לפחות במערב", אומר וולף. "בצפון אמריקה, בישראל ובצפון אירופה יש המון אוכל שנזרק. הייתי בארה"ב וראיתי ארגונים שמגישים אוכל בפארק כדי שיהיה נגיש להומלסים ולעניים שמסתובבים שם, אבל זו לא צדקה וזה לא חסד: האוכל מוגש באותה מידה גם לסתם עוברים ושבים. המסר העמוק הוא שמזון לא צריך להיות חסר לאף אחד. במובן הזה יש פה הורדת מחיצות בין עניים והומלסים למעמד ביניים וסטודנטים".

מי שהביא את בשורת הפריגניזם לישראל, או ליתר דיוק לחיפה, הוא שי רילוב, שיחד עם חבורת חיפנים חרוצים הצליח למתג את הרעיון בקרב הציבור. מאחוריהם כבר שמונה אירועי "רובּין פוּד", המבוססים על חומרי גלם שהוצלו מחנויות, משווקים וממשקים חקלאיים, כשכבר היו מיועדים לזריקה. האירועים, המופעלים על ידי עשרות מתנדבים, נערכים ב"זלולת" – בית קפה בהקמה שאמור להיות מבוסס כולו על עודפי מזון מרשתות שיווק, והתשלום בו ייגבה לפי רצון הלקוח. כל המנות, אגב, בושלו על ידי שף וטבחים מקצועיים.
 

"הורדת מחיצות בין עניים למעמד הביניים". (צילום: הדס פרוש פלאש 90)

גם בשוק הכרמל התל־אביבי נראים לעת שקיעה צעירים האוחזים בעגלת שוק וסורקים את הארגזים הפזורים. אפילו בעין בלתי מזוינת ניתן להבחין שהם לא משתייכים לציבור חסרי הבית, ובכל זאת הם עטים על השיירים כמוצאי בצל רב. "מדי פעם אני שואלת את עצמי: רגע, אולי אני בכלל לוקחת מנזקקים?", אומרת אלמוג, שכאמור מלקטת בשוק בירושלים. "אבל אחרי הרבה זמן בדמפסטר דייבינג, אני כבר מבינה שיש שנייה קריטית מסוימת ביום – בה או שאת לוקחת את האוכל, או שבא מנקה וזורק את זה לפח".

הרבה בעלי בסטות אדיבים נותנים לנו בשמחה עודפי סחורה. לפי ההיענות המהירה וההנהון הטבעי, אנחנו לא הראשונים ולא האחרונים שמלקטים ביומיום. עם ארגז גדוש שוולף מעמיס על הראש, עגלת השוק התפוחה של אלמוג, ארגז שסוחבת מתנדבת מהמנהל הקהילתי ועוד ארגז שצולע לצדי, אנחנו מבינים שצריכים עגלה. אנחנו מניחים את כל הערמות בצד, וכך הופכים תוצרי האיסוף לדוכן מאולתר וגדוש.

אז מתקרבת קשישה עם מטפחת, ושואלת בהיסוס אם אפשר. וולף עונה לה שכן ובטח, והיא אוספת סלסילת ענבים אחת מתוך שתיים – היחידה שחשבתי שיש על מה לדבר לגביה. ואז באה אחרת, מבקשת שלא נצלם, ועטה על התפוחים ותפוחי האדמה, משאירה אחריה את כל מה שלא נראה לה. כששלישית מתקרבת, נעלמת גם סלסילת הענבים שנותרה. זה לא מפריע? – אני שואלת בחשש את וולף. בכל זאת, עד שהכול נאסף. והוא עונה ברוגע ש"זה יהיה די מחורבן אם אני אנסה לקחת הכול לעצמי. אולי הם צריכים את זה יותר ממני, אולי אין להם הרבה ברירה".

לאט־לאט, ותוך שהן מבקשות שלא נצלם, באות עוד אחת ועוד אחת. הגעתי חמושה בציניות, שעשעתי (בעיקר את עצמי) בזמן האיסוף, אבל מכאן יצאתי נרגשת ומלאת התפעלות. עשרה אנשים – בעיקר נשים – עברו אצלנו וחזרו הביתה כשבידיהם שקיות כבדות של פירות וירקות. בשלב מסוים, למראה כמה עוברים ושבים שהתלבטו אם להתקרב, אלמוג נעמדת ומודיעה בקול שהכול חינם ובואו לראות. ברגע שוולף מגיע עם עגלה מטה לנפול, אנחנו מעמיסים אותה ונעים לעבר בניין כלל, כל אחד מחזיק בצד אחר שלה.

התוספת הסודית של המלפפון
בהכוונה לאירוע הרובין־פוד האחרון, שנערך בסוף מאי, הופיע שלט ועליו דיאגרמת עוגה. על פרוסה נכבדה ממנה, שנצבעה בצבע כהה, נכתב: "יותר משליש מהמזון בעולם מתבזבז". אם חושבים על ההשקעה במשאבי קרקע, אנרגיה, מים וכוח אדם המושקעים בייצור מזון ויורדים לטמיון, הנתון זועק לשמיים. כאן המקום לבדוק האם בישראל – המתהדרת בחינגות, מימונות וחוסר פרופורציות מובנה בכמויות מזון פֵּר אירוע – המצב גרוע אפילו יותר.
 

. "קולקטיב של אנשים שרוצים להעלות את המודעות לבזבוז". שאריות מזון בשוק (צילום: הדס פרוש פלאש 90)

"אין באמת נתונים לגבי המצב בארץ", אומרת אפרת אלימלך, יועצת סביבתית שמתמחה בטיפול בפסולת, דוקטורנטית בחוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה – או בקצרה, חוקרת פסולת. "דו"ח מבקר המדינה הצביע על כך שאין מידע, אין מדיניות ואין תוכנית ממשלתית כוללת שמתייחסת לנושא בזבוז מזון ומדידתו. זה אגב בניגוד למדינות אחרות, שבהן הרשויות הסביבתיות עורכות סקרים כאלה על בסיס קבוע. צריך לזכור שבישראל העיסוק בנושא הזה צעיר יחסית, והמשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות רק מתחילים לעסוק בו".

נתונים מסוימים בכל זאת אפשר לשאוב מהדו"חות של שני גופים שעל בסיס התנדבותי מנסים לאמוד כמה מזון מגיע לפח שלנו. לפי עמותת "אדם וטבע ודין", כ־1.7 מיליון טונות של פירות וירקות מושלכים לאשפה בכל שנה בשלבים השונים של ייצור המזון וצריכתו. עמותת "לקט ישראל", שעוסקת בהצלת מזון והעברתו לנזקקים, דיווחה כי שיעור אובדן המזון בארץ, כולל מוצרי בשר, חלב ודגים, עומד על 2.5 מיליון טון לשנה – כ־35 אחוזים מכלל הייצור.

אחת לשבע עד עשר שנים עורך המשרד להגנת הסביבה סקר ארצי שמתבסס על כמות גדולה מאוד של פסולת, למעלה מ־50 טון, במטרה לקבוע את הרכבה: חומר אורגני, נייר, מתכת וכדומה. אבל גם הסקר הגדול הזה – שאלימלך, אגב, היא בין החתומים עליו – לא יגיד לנו מה הרכב האשפה האורגנית עצמה, כלומר כמה ממנה הם אבטיחים שלמים וכמה קליפות קישואים. "הנתונים הכי חשובים שחסרים לנו הם חלוקה של הפסולת ל'בלתי נמנעת' – כזו שתמיד תגיע לפח, כמו קצוות של גזר וקליפות תפוחי אדמה; ול'נמנעת' – מזון ראוי למאכל, שבפוטנציאל יכולנו לצרוך אותו. אילו ידענו את הנתון הזה, היינו יכולים להציע תכנון נכון של הכנת ארוחות, או לתת המלצות מה לעשות עם השיירים בתום הארוחה. שני הדו"חות של העמותות עשו עבודה טובה מאוד, אבל בסופו של יום הם רק נתנו לנו הערכות לגבי היקף הבזבוז, ואף אחד מהם לא מדד מה טיב הפסולת שנזרקת לפח במשקי הבית".

אחד הקמפיינים המוצלחים בעולם להפחתת אובדן מזון בחסות הפסולת הביתית, הוא פרויקט בריטי בשם "Love food hate waste". בעמוד הראשי באתר שלו מצוין כי האנגלים משליכים בכל שנה 7 מיליוני טונות של אוכל ושתייה, שעלותם לא פחות מ־12.5 מיליארד פאונד. עוד נאמר שם כי משפחה בריטית ממוצעת תוכל לחסוך 700 פאונד בשנה אם תשליך פחות מזון. האתר שופע עצות וכלים כיצד לעזור לזה לקרות: איך לקרוא נכון תאריכי תפוגה, איך לגרום לפירות ולירקות להישמר טריים, או במה עליך להצטייד כשאתה מארח. לשם כך אף מוצע מחשבון שמניב המלצות כמה פסטה וכמה בשר עליך לקנות, בהתאם למספר האורחים והרכבם. הקמפיין אומץ באהבה על ידי מדינות כמו קנדה וניו־זילנד, באדפטציה מסוימת אבל בלי לשנות את רוחו.

האם קמפיין כזה יכול לעבוד גם כאן, אני שואלת את אלימלך. "קרוב לוודאי שהוא יצטרך לעבור התאמות, כי ארוחת חג ממוצעת בישראל תמיד תכלול מנת בשר, מנת דגים ותוספות מכל הבא ליד, כדי שחס וחלילה לא יחסר. יש לנו צורך חזק להציג מגוון ועושר. חוקרי תרבות יגידו לך שיש לזה שורשים בתקופת הצנע ובשואה, אבל התופעה קיימת לא רק בקרב דור ראשון. זה טבוע אצלנו בצורה עמוקה.

"עוד תופעה שנתקלתי בה רק בישראל קשורה בלחם. אם תסתובבי בין פחים תבחיני שלפעמים אנשים תולים לידם לחם שלא נאכל. התפיסה היא שלחם לא זורקים. אדם מסורתי הסביר לי שככל הנראה הדבר נובע מכך שיש ברכה מיוחדת על הלחם. כאן עולה השאלה: אם לא זורקים לחם, למה להניח ליד הפח? למה לא לחתוך לחצי ולהקפיא, או להכין פרנץ' טוסט?

"מדברים על יוקר המחיה ועל עלייה מתמדת של המחירים, והייתה כאן מחאה חברתית, אבל בתרבות הצריכה שלנו החדש מחליף את הישן. עושים קניות ביום רביעי־חמישי ומנקים את המקרר מתכולתו, לא משנה כמה טוב היא נראית".

האם את צועדת בצעדי ענק לעבר פריגניזם?
"לא. (צוחקת). כמי שראתה בחייה פחים מבפנים, אני יכולה להגיד לך שברוב הבתים אין נכון להיום הפרדה של פסולת, ולכן יש סיכוי שהקישוא שזרקת יתערבב עם חבילת תרופות שהושלכה. יש באשפה הרבה דברים שלא מוגדרים פסולת מסוכנת, אבל אני אישית לא הייתי רוצה לאכול מלפפון שהיה בפח יחד עם סירופ לשיעול או שאריות של אקונומיקה. ברור שמעורב פה גם מחסום פסיכולוגי, אבל הרעיון הוא לא להגיע בכלל למצב שבו הקישוא הזה נזרק לפח. צריך להתעסק יותר במניעה ובהפחתה במקור, כי כשאנחנו מפרידים פסולת אנחנו לא באמת פותרים את הבעיה, אלא רק מעבירים אותה הלאה".
 

. "קולקטיב של אנשים שרוצים להעלות את המודעות לבזבוז". שאריות מזון בשוק (צילום: הדס פרוש פלאש 90)

כשהגוף רועד מרוב שפע
מי שמרבה להסתכל לפחי אשפה בלבן של העיניים היא סיון רובין, "אשפתולוגית ולוחמת תרבות צריכה" כהגדרתה, שמעבירה סיורים אנתרופולוגיים בעקבות שאריות במקומות שונים בארץ. בשבוע שעבר למשל, במסגרת אירועי פסטיבל ישראל, היא צעדה עם קבוצה לאורך פחי הזבל של רחוב הנביאים בירושלים. "התהלכנו ברחוב שהוא מין גבול בין שכונה חרדית לאזור מסחרי ובנייני יוקרה, ומעניין לראות את הפער ביניהם. בבניינים המפוארים האלה אני לא מצליחה למצוא את הפח. הכול נסתר מעין בעזרת פירים וחדרי זבל. דרך הסיורים למדתי שככל שהבניין מפואר יותר, כך הזבל סמוי יותר, מודחק יותר. למרות שהוא עולה על גדותיו, הוא לא מסתדר עם המציאות היפה והמושלמת שאנחנו רוצים לראות מול העיניים. כלומר, ההבדלים הגדולים בין ה'מעמדות' הם לאו דווקא בהרכב הפסולת או בכמות שלה, אלא במרחק ממנה. גם המטמנות היום נהיות מרוחקות יותר".

נראה שאין מקום שרובין לא נברה בו, כי אין מקום שאין בו פחי אשפה. "האינרציה של הזבל קובעת שלא תהיה פיסת אדמה שלא נמצא עליה שיירים שהותירו בני אדם, כך שלמזלי תמיד יהיה לי על מה לדבר. אנחנו רגילים לקחת זבל ולהרחיק אותו מאיתנו, ואני מנסה לקרב אותו אלינו ולשנות את נקודת המבט".

כאן המקום לומר שלא מדובר בסיור לממחזר המתחיל או הדרכה איך להפריד פסולת אורגנית מפסולת יבשה, אלא בעיסוק בשאלות הכי בסיסיות שעולות מהפחים, וכן, מתברר שיש כאלה. "אין פעולה שלא מייצרת זבל, ולכל פעולה יש פסולת מיוחדת משלה", אומרת רובין. "סביבתנים תמיד מדברים על חשיבות השמירה על כדור הארץ למען הדורות הבאים, אבל יש שאלות נורא פשוטות שמשתקפות דרך הזבל, כמו מה עושה אותנו מאושרים".

פרטי, הדגימי, נמקי.
"אפשר ללמוד הרבה מהדברים הכי בנאליים שנמצא בפחים. מזון, ולא רק כזה שנרקב, אלא דברים שקנינו מהם יותר מדי; המון בגדים, שרבים מהם עדיין עם תגיות של עלי אקספרס עליהם; וגם מוצרי חשמל – הכול מגיע לפח, כל דבר שניסינו למלא בו את הריק הזה, כל המאוויים וכל התשוקות שלנו. זוהי עדות פשוטה לאיך אנחנו כל הזמן נדרשים לחדש, לרוץ לסיפוק הבא, והתוצאה הישירה של זה היא שאנחנו זורקים כדי לקנות חדש.

"שלא תחשבי שאני מחוסנת מפני תרבות הצריכה המטורפת הזאת. אני צריכה להפעיל על עצמי מערכת של בלמים. אני יכולה להיכנס לקניון ולאבד את זה לגמרי, אי אפשר לדבר איתי, הגוף שלי מתחיל לרעוד. אני יכולה להסתובב חצי שעה בזארה כדי לחפש את המוצר השני בחמישים אחוז, ורק אז להזכיר לעצמי שלא חייבים לקנות אותו. זה לא בא לי בטבעי, אבל חשוב לי כל הזמן לשאול את עצמי מה אני צריכה, כי קל ליפול מצריכה לצרכנות. באיזשהו שלב אתה מבין שהבעיה היום היא השפע, ולפעמים הוא לא פחות קשה ממחסור, עד כמה שזה נשמע כמו צרות של עשירים. השפע מבלבל, מעמיס ומשאיר אותך במין מירוץ תמידי. אני בסיורים לא מנסה להראות איך העולם יהיה טוב יותר. אורח החיים של הימנעות מצרכנות פשוט עושה לי טוב, וגם לחשבון הבנק שלי וליחסים שלי עם אנשים".

יש הפתעות שלא ציפית למצוא במקומות מסוימים?
"כל הזמן. ישנו הסטריאוטיפ שלפיו השכונות ה'טובות' יפרידו יותר פסולת, כי למחזר זה נאור ומתורבת במירכאות כפולות. בשטח זה לא נכון. או קחי את תופעת התגיות על הבגדים: לא נגעו בהם, רק מדדו וזרקו, מה שמוכיח כמה האצבע קלה על ההדק בעידן האינטרנט. הופתעתי גם מכמות הבגדים שמצאתי בפחים בדרום תל־אביב – שגדולה בהרבה מזו שבצפון תל־אביב, וזה לגמרי שובר סטיגמות. אמא שלי יכולה לחטט בזבל ולהגיד 'תראי, מצאתי כורסה, בואי קחי אותה', ודווקא בשכונות שנחשבות למעמד סוציו־אקונומי נמוך, החיטוט בפחים נחשב טאבו. כך שהכול נהיה הפוך על הפוך".
 

"ישנו הסטריאוטיפ שהשכונות ה'טובות' יפרידו יותר פסולת – זה לא נכון". מיחזור בקבוקים (צילום: ראובן קסטרו )

אמביוולנטיות במשמש
ומהפוך על הפוך, לניסיון הקולקטיבי שלנו שלא להפוך את עגלת הלקט הכבדה במורד רחוב יפו. אחרי שבכניסה לבניין כלל מזמינים וולף ואלמוג את השומר להצטרף לארוחת הביחד, אנחנו עולים לקואופרטיב "בשותף" – עסק שיתופי ויוזמה חברתית, מרכול שכל לקוחותיו הם בעלי המניות שלו, והם מפעילים אותו בניסיון לצעוד לקראת כלכלה צודקת יותר. הקואופרטיב תרם את ה"חצר" שלו לאירוע, כדי שנוכל להקים בה מטבח מאולתר. שותף נוסף הוא המִנהל הקהילתי לב העיר, גוף שמובל על ידי התושבים ואחראי על פרויקטים קהילתיים ואקולוגיים לרוב. אחד המיזמים העכשוויים שלו, שנקרא "שכונה אכילה", מקדם גידול מזון באזורים מוזנחים בעיר, וזאת למטרות חינוך, ניקיון השכונות, חיבור בין אנשים ומניעת בזבוז.

מי בבאים לסעוד? בעיקר חברי המילייה האקולוגי הירושלמי, ובתקווה שבהמשך גם עוברים ושבים, נזקקים ובעלי חזון. דנה הירצברג ואדי רוזנבאום מסבירים לי בינתיים על הפרויקט של "יער מאכל", שהאחרון גם עומד בראשו: המטרה היא לנטוע בשטחים הפתוחים בעיר עצי פרי במקום עצי סרק, וכך לגדל יער שיתפתח עצמאית ללא צורך בתחזוקה, ויעזור גם הוא לביטחון התזונתי של התושבים. במהלך שיחתנו מזכיר מישהו תולעים אדומות, ומהר מאוד מתברר לי שאני היחידה שאין לה קומפוסט. אני מציינת מיד שגם אין לי גינה, והעננה חולפת.

טווח הגילאים של הנוכחים מתרחב קלות, ואני מנסה להסתובב בין החבר'ה שהתקבצו ולהבין את הדינמיקה בין הפרויקטים הירוקים היפים שעולים פה: יער מאכל, שכונה אכילה, כרובית בלתי אכילה. לרגע חשבתי להעלים אותה, אבל איפה אשים אותה, בפח? הרי בסוף הם יגיעו לשם. גיגיות גדולות מלאות מים קולטות את מלאי הירק, וולף תופס פיקוד ובונה תפריט, הכיריים מחוברים לחשמל.

מיכל זהבי, פעילה שכונתית, מתחילה לעבוד על ריבת המשמשים. כשבאחד מהם מתגלות תולעים, מתגלע הסדק בין מיטיבי הלכת לאמביוולנטים. זהבי זורקת בנונשלנט את המשמש, ואילו אביעד נחום, גנן המלווה את הפרויקטים במנהל, חושב שאפשר לחתוך מסביב. "לא לא, תעזוב", היא אומרת, וההחלטה נופלת – וכך גם המשמש.

עלי מנגולד מגיחים מכל פינה. וולף מגדל במוסררה והביא איתו מהבית, הירקנים נתקעו עם מלאי. מישהו מציע להכין אורז, אבל וולף מבקש לנצל כמה שיותר את מלאי הירקות שהצטבר. בסוף מחליטים על מרק עשיר במנגולד, מנגולד עם עדשים, סלט עשיר וקינוח של שיבולת שועל עם פירות. בינתיים אני מקבלת קולרבי לטעימה ומתעלמת מהזיכרון המריר לגבי היכן בדיוק אספנו אותו. לא רע.

על הספסל לידי בוחשת זהבי בתבשיל הכתום המתקתק, ואני שואלת אותה איך הגיעה לרעיון. "הבת הגדולה שלי עבדה בערבים במסעדה ירושלמית, והייתה אוספת סחורה שהושלכה. בעלי ואני הרמנו גבה, שאלנו אותה: מה את, זבלנית? היום אנחנו מסתכלים על זה אחרת. הבת עברה בינתיים לקיבוץ האון, היא מגדלת ירקות, ואני מביאה לה זרעים מפה. החבר'ה שלה הולכים פעם בשבוע ואוספים בסופרים מזון שנזרק. הצעירים היום עושים את זה. אם פעם זה היה משהו שנבע ממחסור בכסף, היום זה מגובה בתפיסת עולם מגובשת.

"יש כל כך הרבה שפע שנזרק, וחבל. אנחנו בחיים לא זרקנו אוכל. כטבעונים, אנחנו גם קונים רק חומרי גלם. מדי פעם יש קריאה לעשות חרם על תנובה, ואני מסכלת על רשימת המוצרים ואומרת לעצמי: וואלה, אנחנו לא קונים שום דבר. בואי, תטעמי מהמשמש, זה נהיה ממש מתוק".

בשלב מסוים אני פורשת לצד. אם מסתכלים ממרחק על מה שקורה כאן, יש בזה משהו מרגש. אנשים שפינו מזמנם והתקבצו, מלאי עזוז וכוונות טובות, כדי להציל קצת את העולם. אי אפשר להישאר אדיש.
והנה היא, הבטטה! פתאום היא נראית קצת פחות כעורה. מי יודע, אולי השחייה בגיגית עשתה לה טוב. הריחות מתחילים להתאבך, ואחרי שעה וחצי יושבים אנשי חבורת הזבל ויתר הירוקים לאכול, והכול נראה פשוט מעולה. העלו נקודה.

נושאים קשורים: