כשאמא שלי הייתה בת חמש לקחו אותה לבית העירייה בבואנוס איירס שבארגנטינה. אמא שלי לא ידעה למה הלבישו אותה כל כך יפה, בחולצת תחרה, שמלה אדומה עם כיסים ונעלי לכה שחורות. היא רק זוכרת שאמא שלה מאוד התרגשה. בדיעבד, שנים רבות אחרי, כשסבתא שלי ז"ל הלכה לעולמה ואמא סידרה את הניירות שנשארו, היא מצאה את הכתובה מאותו היום, עדות לחתונה של הוריה. מאחורי הכתובה כתוב בכתב יד הגיור של אמא, שלה ושל אחיה הבכור שמואל.

הוריה של אמי גידלו אותה כיהודייה לכל דבר. אמנם הבית לא היה דתי, ולא הייתה משפחה שחגגה אתם את החגים, אבל כן הלכו לבית הכנסת שבעיר, שלחו אותה לבית ספר יהודי ואחר כך גם לתנועת נוער ציונית. מהרגע שהיא קיבלה בבית הספר היסודי את ספר התורה הראשון שלה היא הבינה שהיא רוצה שזה מה שיעצב את חייה.

בגיל עשר היא אמרה לאבא שלה בעיניים בורקות: "אבא, אני רוצה לעלות לארץ ישראל ולגור בה כל חיי". הוא מצדו התגלגל מצחוק וביטל אותה בתנועת ידו. אבל הכמיהה נמשכה. בגיל 18 מוציאים מתנועת הנוער קבוצה של מדריכים לשנת עבודה בארץ ישראל. אמא שלי נרשמת מיד. היא מבררת בסתר עם ראשי התנועה אם יש אפשרות להישאר בארץ בתום השנה, ונענית בחיוב.

הוריה שמחים לשלוח אותה מארגנטינה. באותו הזמן השלטון המקומי מעלים צעירים רבים המעזים להתנגד לו, ורבים וטובים כבר נעדרים. התוכנית נרקמת בראשה והיא יוצאת לעבד את אדמת הקיבוץ, ללמוד עברית באולפן ולחיות את החיים שביקשה.

בדרך היא מגלה שזה לא ממש מה שהיא דמיינה. לא רוכבים פה על גמלים ולא כולם יהודים צדיקים. בכל זאת, היא מתאהבת בארץ ויודעת שמכאן היא לא תחזור. חודש לפני מועד החזרה היא פוגשת בארץ בחור ארגנטינאי חתיך (אבא שלי) שהגיע ארצה כמוה. הם מחליטים להתחתן.

אמא יודעת שאין סיכוי שהוריה ירשו לה להישאר בארץ בלי חתונה. היא לוקחת את שעון הזהב שלה, זה שקיבלה במתנה מהוריה ליום ההולדת האחרון, ממשכנת אותו ומקבלת כסף שמספיק לה לדבר עם הוריה שמונה דקות וחצי. בין אם עבדו עליה, ובין אם התעריף אז באמת היה כה יקר, כך או כך הוריה נדהמים לשמוע את הבשורה ואביה מחליט להגיע לארץ מיד לבדוק את העניין.

כשהוא בא הוא מביא עמו את אותה הכתובה בין שאר הניירות הרלוונטיים. אמא הולכת להירשם ברבנות. הפקיד שלבוש כחרדי נראה לה כמו איש של אמת. כזרה בארץ חדשה היא לא יכולה להבחין בדקויות ומאמינה שכל חרדי הוא הנציג של אלוהים בכבודו ובעצמו.

"את יהודייה?"
"כן"
"מלידה?"
"כן"
"אמא שלך יהודייה?"
"כן"
"מלידה?"
"לא".

זהו. זה הספיק. ה'לא' הזה הפך את הקערה על פיה. "למה לא שיקרת?" אמרו לה אחר כך, והיא בתמימותה לא חשבה שאפשר לשקר לנציג של אלוהים. 

מכאן התגלגלה מסכת לא פשוטה של פרוצדורות שאמא הייתה צריכה לעבור. הזמן היה קריטי. אבא שלה עמד לחזור לארגנטינה והיא רצתה שהוא יהיה נוכח בחתונה שלה. אבל בשביל להתגייר צריך זמן. הרבנות ביקשה לשלוח את אמא לסמינר של שנתיים לימודים. איכשהו היא הצליחה להתחמק וללמוד את כל החומר תוך חודש וחצי, ונקבעה לה פגישה בבית הדין הרבני.

כשהיא הגיעה בשבע וחצי בבוקר  אמר לה קלמן הפקיד: "אני לא אומר להם שאת פה ולא אשים אותך ברשימה. אם הם ידעו שאת פה הם לא יקבלו אותך. תתני לכולם להיכנס לפנייך ונכניס אותך אחרונה". אמא לא ידעה למה הוא דוחה אותה. רק בדיעבד הבינה שככה עושים לכל אחד שרוצה להצטרף ליהדות. בוחנים אותו כמה הוא באמת משתוקק, ודוחים אותו שוב ושוב, כמו שדחתה נעמי את רות כלתה המואבייה במגילת רות.

בסוף הדיון הרבנים קראו לאמי, והכריזו: "הילדים יהודים" (צילום: פלאש 90 )

  
כשאמא נכנסה היא ענתה נכון על כל התשובות. רק על האחרונה היה לה ספק: "מקווה, אישה עושה בערב, בצהריים, או בבוקר?" שאלו הדיינים חמורי הסבר. מאחוריהם עמד קלמן הסדרן, שעד היום היא וגם אני חייבות לו את הכול.

"בבוקר?" אומרת אמא, וקלמן מסמן 'לא' עם ראשו. "בבוקר לא!" היא מדגישה נמהרות. "בצהריים?" אמא כמו מהרהרת עם עצמה, וקלמן מנדנד בראשו, "בצהריים לא!" היא מוסיפה. הדיינים מסובבים את ראשם לאחור אבל נשארת רק תשובה אחת נכונה, ועוד באותו היום מטבילים את אמא. מהמקווה היא יוצאת בשם 'תמר', אחד מיני שמות רבים שהיא עתידה לקבל.

הגיור ההוא היה אחד מיני כמה גיורים. הראשון התרחש בארגנטינה ללא ידיעתה. השני ברבנות לפני החתונה. השלישי היה בתוך מסע התשובה שלה, כשרב שהיא מקורבת אליו אמר שהגיורים הקודמים אינם תופסים, כי לאחריהם לא שמרה תורה ומצוות. הפעם הרביעית שאמא מגיעה לבית-דין רבני הייתה על מנת לברר אם ילדיה יהודים. הרי אם לא שמרה תורה ומצוות, והגיור הראשון אינו תופס, הרי שאני לא נולדתי יהודייה וכך גם ילדיי, נכדיה.

בבית הדין חקרו את אמא רבות. הרבנים רצו לדעת מה הייתה כוונת הלב שלה. האם כשהתגיירה באמת רצתה להיות יהודייה? בסוף הדיון נתכנסו הרבנים להחליט וקראו לאמי "הילדים יהודים" הם הכריזו. "סליחה מכבוד הרבנים", אמרה אמי "האם הכיפה הזאת כחולה?" היא הרימה כיפה שמצאה על הדוכן. "כן" אמר הדיין הראשון, "כן" אמרו השני והשלישי. "אז כמו שהכיפה הזאת כחולה כך אני רוצה שגם הילדים שלי יהיו יהודים. ללא עוררין". הדיינים הסכימו והישיבה נסגרה.

בחוץ היא ישבה בפנים חפויות "בשביל מה עשיתי את כל זה?" שאלה את עצמה ואת בורא עולם. כשנה לאחר מכן נולד לי בן זכר ראשון, אחרי שתי בנות. כמה ימים לפני הברית שאל את בעלי קרוב משפחה שלו "אתה בטוח שהילד הזה הוא יהודי?". בעלי החוויר, גמגם ולא העז לשאול את חמותו.

מיד התקשרתי לאמא שלי, והיא מיהרה לשלוח לי את המסמך מבית הדין. המסמך עבר בפקס לקרוב המשפחה ומשם לרבנים שלו בירושלים. "הרבנים האלו מקובלים עלינו", הם פסקו, וניתן אור ירוק להמשיך עם הברית.

ארבעה דורות נדרשו בכדי להגיע לתיקון. סבתא שלי שהתגיירה בארגנטינה, אמא שלי שהתגיירה גם בארץ, אני שיהדותי נתונה בספק, ובני שמביא אותנו לוודאות המוחלטת ולסגירת המעגל. בספר התודעה כתוב ביחס לבניו של עשיו: "יבוא אחד מהם להסתפח בנחלתך – קרבהו, כי אחיך הוא. ובבואו אליך הרי הוא חוזר לשורש שממנו גם אתה יצאת. המתן לו שלושה דורות על שתפוג שנאתו ויבוא בקהלך".