עמים ומדינות נוהגים בהיגיון רק אחרי שמוצו כל האפשרויות האחרות. כך קובע אחד מחוקי מרפי. את הגרסה הישראלית לכלל הזה אפשר לנסח כחוק החרב בצוואר: מדינת ישראל נזעקת לטפל בבעיה חמורה רק כאשר היא עומדת עם הגב לקיר, והחרב כבר שורטת את צווארה. מלחמת ששת הימים חילצה את ישראל מ"גבולות אושוויץ", אבל רק אחרי שהמצרים כבר עמדו על הגדרות; במלחמת יום הכיפורים צה"ל הגיע לקילומטר ה־101 מקהיר, אבל רק אחרי שדיין הנואש כבר דיבר על חורבן בית שלישי; תוכנית החירום הכלכלית של תשמ"ה (1985) חילצה את ישראל ממשק סוציאליסטי מחניק, אבל רק אחרי שהאינפלציה הגיעה ל־400 אחוז והמדינה עמדה על סף קריסה כלכלית מוחלטת; מתקני ההתפלה פתרו לראשונה בהיסטוריה את בעיית הבצורת של ארץ ישראל, אבל הם הוקמו רק אחרי ששר החקלאות רפול כבר התחנן בפני אזרחי ישראל להתקלח בזוגות, וכל הדשאים במדינה יובשו.

מדיניות בת היענה הזו היא ההסבר היחיד שאני מצליח למצוא להתעלמות שלנו ממשבר חוק השבות המתקרב ובא. בינתיים מסתדרים, אז למה לעשות משהו? אך יש חיסרון לגישה הישראלית, גישת הדקה התשעים: גם אם עשר פעמים מצליחים להבקיע שער בדקה האחרונה, בפעם האחת־עשרה שריקת השופט תקדים את הבעיטה.
 

קורס גיור של 'נתיב' למתנדבי השירות הלאומי. גיור אינו פתרון לבעיות לאומיות המוניות, (צילום: אריק סולטן)

לקראת שבועות, חגהּ של הגיורת הראשונה רות, מרבים לכתוב ולדבר על הגיור בישראל. רבנים חשובים וצדיקים כותבים כמה דחוף להקל בנוהלי הגיור, כדי להכניס לעם ישראל את מאות אלפי הנוכרים שעלו מבריה"מ. אני מעריך את מאמציהם, אבל חושש שהם פועלים לריק. ראשית, רוב העולים הלא יהודים אינם רוצים להתגייר. הם לא רוצים גיור קשה וגם לא גיור קל. הם אזרחים טובים, תורמים למדינה, משרתים בצה"ל, ומרגישים ברובם שהחברה הישראלית מקבלת אותם גם כך. אם נתאמץ, נצליח מן הסתם לגייר עוד כמה מאות בכל שנה; לא עוד רבבות. כל יהודי נוסף הוא עולם ומלואו, אך פתרון לבעיה הלאומית לא נמצא כאן.

שנית, להתמקד בשאלת הגיור זה כמו לבנות בית חולים מתחת לחור בגשר, ואז לריב איזה הֶכשר יהיה במטבח שלו. כפי שכתבה פעם סיון רהב־מאיר בנושא הזה, עדיף בהרבה לתקן את הגשר. הגשר הוא חוק השבות, והחור הוא סעיף הנכד. אין לי שום תלונה למאות אלפי הגויים שהיגרו לארץ. הם ישראלים טובים, אנחנו הזמנו אותם לישראל בגלל הסבא היהודי שהיה להם, ואנחנו ממשיכים להזמין את אחיהם. התלונה היחידה שלי היא כלפינו.

אם חסרים בארץ מטוסים, צריך לייבא מטוסים; לא לייבא סירות ואז לנסות לשכנע אותן להצמיח כנפיים.
בשנת תשכ"ח (1968) ביקש בנימין שליט לרשום את ילדיו, שנולדו מאם לא יהודייה, כבעלי לאום יהודי. בג"ץ קיבל את העתירה. בעקבות הסערה שנוצרה שינתה הכנסת בשנת תש"ל (1970) את חוק השבות, כך שיגדיר בפירוש מיהו יהודי: "מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר, ואינו בן דת אחרת". באותו תיקון חקיקה הוסיפו הח"כים גם את סעיף הנכד, מתוך מחשבה שאם מצמצמים את הגדרת "מיהו יהודי", לפחות יאפשרו גם לנכדים של יהודים לעלות. אם בג"ץ היה דוחה את עתירת שליט ומפנה את ההכרעה לשר הפנים, החוק היה נשאר עמום במכוון, מותיר שיקול דעת לממשלה וחוסך תסבוכות רבות.

ברקע התיקון עמד גם זיכרונם של חוקי נירנברג. אם הנאצים רדפו יהודים עד דור שלישי, אנחנו צריכים לתת להם מקלט. אך האם באמת סביר שדווקא הנאצים יגדירו לנו מיהו יהודי? די יהיה אם ניתן מקלט לנכדים המעטים שאכן נרדפים בשל מוצאם היהודי, ולא לכל אדם שבזמן לחץ כלכלי נזכר לנבור במסמכים עתיקים, כדי לקבל דרכון מערבי.

ההיסטוריה הציונית מלמדת שפעם בכמה עשורים מגיע לארץ גל עלייה גדול. לאור זאת אפשר לקוות שבעתיד הלא רחוק מחכה לנו הגל הבא. איך הוא ייראה? כשני שלישים מיהודי ארה"ב מתחתנים היום בנישואי תערובת. המצב בתפוצות אחרות כנראה אינו טוב יותר; אולי הרבה יותר גרוע. כשמאות אלפי נוכרים ינחתו בלוד כבר לא נוכל לעשות כלום. לפעמים נראה שלאף אחד לא אכפת חוץ מפובליציסטית וחצי, אבל היום עוד אפשר לתקן. פנו לחברי הכנסת שלנו, ודִרשו מהם: שנו את סעיף הנכד בחוק השבות.

גיור הוא תהליך אהוב וחשוב, אבל הוא אינו יכול להיות התרופה לכישלונם של מחוקקי ישראל. גיור אינו פתרון לבעיות לאומיות המוניות, שאותן הוא ממילא לא יכול לפתור. גיור הוא מענה לנשמות אציליות בודדות, הרוצות לצעוד בעקבות אמנו רות, ולחסות בצל כנפיו של אלוקי ישראל.

נושאים קשורים: