50 שנה עברו מאז המלחמה אבל יהודה הרטמן זוכר כל פרט כאילו היה זה אמש. הוא היה בן 22 כאשר גויס למלחמה בה אוחדה בירת ישראל, נלחם בקרב על ירושלים בו נפלו 182 חיילים, והיה בין ראשוני הלוחמים שהגיעו אל הכותל המערבי עם שחרורו.

הרטמן התגורר בירושלים בתקופת המלחמה ומספר שהכותל היה חלום עבור התושבים: "למרות שידענו שהכותל נמצא במרחק הליכה ממקום המגורים זה נראה בירח אף אחד לא העלה בדעתו אי פעם שמישהו יגיע לשם. היו עולים בזמנו על הר ציון, היה מקום שנקרא מצפה הבית וניסו לאתר איפה בערך הכותל נמצא למרות שלא ראו אותו".

תקופת ההמתנה לפני המלחמה הייתה קשה: "התחילו להישמע קולות מלחמה והתחיל גיוס מילואים, היה מתח עצום. דווקא הצנחנים לא גויסו עד הרגע האחרון, הייתי אז סטודנט באוניברסיטה ובשלב מסוים זה נהיה לא נעים שסטודנט צעיר מסתובב באוניברסיטה עם כל הבנות ולא מגייסים אותו".

יהודה הרטמן מחזיק את התמונה המפורסמת שצילם מיכה בר עם (צילום: יוסי אלוני)

תחילה החטיבה של הרטמן הייתה אמורה לצנוח בסיני אך התכניות השתנו: "בעשרה לשמונה בבוקר הודיעו ברדיו שיש מלחמה והייתה אזעקה. התכנית הייתה שלפנות ערב נטוס לאל עריש שבסיני אבל בסוף נאמר לנו שאנחנו עולים לירושלים".

הרטמן מתאר את הכאוס שהיה, בגלל שינוי התכנית ברגע האחרון: "בגלל שהמשימה שונתה, הצנחנים לא ידעו כלום על ירושלים כולל המפקדים. הגענו לעיר, היינו בבית הכרם בין הבתים וידענו שאנחנו יוצאים לקרב. אנשים נכנסו לבתים וצלצלו הביתה. בשביל הרבה חיילים זה היה הצלצול האחרון. היינו צריכים לפרוץ לבית ספר לשוטרים ולא ידענו איפה זה, לא ידענו כלום. חיפשו חבר'ה ירושלמים בין החיילים שיוכלו להדריך".

"בשלב מסוים היה לי לא נעים שלא מגייסים אותי" (צילום: מיכה בר עם, במחנה, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

לאחר הפריצה לבית הספר לשוטרים על ידי פלוגתו של הרטמן הם היו צריכים לעבור לשייח ג'ראח אך בגלל המהומה שנוצרה, הממונה על הרתק המשיך בלעדיהם ולאחר התלבטויות מצדם האם להמשיך או לא, הם התקדמו והגיעו לגבעת התחמושת: "התחלנו ללכת ופתאום מצאנו את עצמנו בגבעת התחמושת בלי שאנחנו יודעים מה זה. הגענו בגל השני ופחות או יותר השתלטנו על הגבעה", סיפר הרטמן.

"פתאום היה שקט"

את שהתרחש בבוקר הפריצה, זוכר הרטמן עד היום הזה. "ביום רביעי בבוקר, כ"ח באייר בשביעי ביוני, ירדנו משייח ג'ראח והלכנו ברגל להר הצופים, מובלעת בשטח הירדני, והייתה שם פלוגה ישראלית והיינו הראשונים שהתחברנו איתה. הם היו מאושרים וחיבקו אותנו. המשימה הבאה הייתה להסתער על אוגוסטה ויקטוריה. גיורא אשכנזי, מפקד הפלוגה שהיה חבר קיבוץ חילוני, פתאום שאל אם למישהו יש תנ"ך או סידור בשביל להגיד תפילה. אחד החיילים שלף תנ"ך וקרא שני פסוקים של יציאה למלחמה מספר דברים ואז גיורא אמר 'קדימה להסתער'. התחלנו לרוץ ואחרי כמה שניות גיורא נהרג. אני עמדתי לידו כשהוא נפל, הוא חטף כדור בראש וזה היה זעזוע כי זה היה באמצע ריצה והוא הוביל אותנו. תוך כדי הריצה התחילו לצעוק איפה מיכה הסגן שלו, צעקו לו 'אין מ"פ אתה המ"פ'. באוגוסטה ויקטוריה לא היה קרב גדול כי רוב החיילים הירדנים ברחו, ואז אמרו לנו שאנחנו נכנסים דרך שער האריות לעיר העתיקה".

חי את ההיסטוריה. הרטמן בכותל (צילום: הדס פרוש, פלאש 90 )

מכאן, כפי שמספר הרטמן, הם המשיכו להר הבית. "עברנו ברגל דרך ואדי ג'וז, הגענו לשער האריות שהיה סגור. מוטה גור פרץ אותו עם המשוריין ונכנסנו לעיר העתיקה ומיד פנינו שמאלה לעבר רחבת הר הבית. הרגע הזה היה רגע של הפוגה. פתאום היה שקט. היה יום חם, החיילים היו מותשים, לחמנו ללא הפסקה כמעט 48 שעות. הרבה חברים נהרגו ונפצעו והיה קשה ובאופן טבעי רוב הצנחנים ניצלו את ההפוגה הזאת להשתרע על האבנים הקרירות".

לאחר ההבקעה, בעת שחבריו לפלוגה העדיפו לנוח, הרטמן הירושלמי חיפש אחר הכותל. "כילד שגדל על מיתוס הכותל, ידעתי שהכותל שם ונורא סיקרן אותי איפה זה, מה זה. הלכנו ביחד עם חבר וחיפשנו את הכותל". באופן אירוני, מספר הרטמן, כי הוא מצא את הכותל בעזרת ערבי מקומי שכיוון אותם. "עברנו את השער וראינו את סמטת הכותל כמעט ריקה. היינו מאוד מרוגשים וירדנו למטה. עמדתי מול הכותל והייתי כולי נרגש ואז בלי ידיעתי הגיע מיכה ברעם וצילם את התמונות הידועות ואני בכלל לא ידעתי שהוא מצלם".

חודש פחות יום אחרי המלחמה הרטמן התחתן עם אביגיל, חברתו דאז שאותה הכיר בפקולטה למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. כיום הרטמן ואביגיל הם הורים לארבעה ילדים ויש להם שבעה עשר נכדים. הרטמן סיים דוקטורט במתמטיקה ועבד ביחידת המודיעין 8200 שם זכה בפרס ביטחון ישראל. במשך 15 שנה הרטמן עבד בתחום הייעוץ וההיי-טק במהלכם פיתח מערכת מתמטית ששימשה לניהול מאגרי דלק אסטרטגיים של מדינות שהפך לסטנדרט באירופה, ארה"ב, יפן וישראל. אבל כשהוא חוזר אל אבני הכותל הוא נרגש כמו אותו לוחם צעיר שעשה היסטוריה.