שש עשרה שנים אנחנו יחד. שתיים עשרה שנה נשואים ועוד ארבע לפני החתונה (שאותן, לטענת בעלי, אין טעם לספור). אבל כדרך נשים אני כן מחשיבה את השנים ההן, למרות שבאמת אין מה להשוות בינן לבין החיים שבאו אחר כך, כזוג נשוי ובעיקר כהורים לילדים.

כי מה לעשות, אפילו אם גרים יחד הרבה שנים ויש כוונה להישאר יחד, בלי הילדים זה לא אותו הדבר. אין את הדבק הזה שמחבר ביניכם, את הפרצופים שהצליחו לאגד בצורתם המיוחדת את הפנים שלך ושלו גם יחד, עד שהפכתם דומים בעצמכם בזכותם.

הילדים הופכים אותנו למשפחה, גורמים לנו לרצות עוד יותר לגרום לזה לעבוד, גורמים לנו לרצות עוד יותר לשתוק, לוותר ובעיקר לתת. אך מצד שני הילדים גם מרחיקים. כי מה לעשות שאתה כבר לא אדון לזמן שלך, ושהטיפול בהם גוזל המון זמן ואנרגיה עד שלא נותר כמעט כוח לטפל באחר (ואפילו לא בעצמך לפעמים).

עם הילדים אין רגע דל. הם אנרגיה של חיוּת מתפרצת ובלתי נדלית, ורצון תמידי לתשומת לב, לחיבה ולמגע. הם תופסים לנו את הלב, את הראש, את היד ואת כל החושים גם יחד. קשה מאוד לעשות סוויץ' במוח – רגע אחד להיות עם הסינר ולהחליף טיטול מצחין, ובשני ללבוש לונז'רה.

גם כשהילדים כבר במיטות, המשפטים שאמרת או לא אמרת להם במשך היום עדיין מהדהדים במוחך. איך זה מתקשר עכשיו לרגע האינטימי הזה עם בעלך? כשהם גדלים הם גם נשארים ערים עד מאוחר, מה שמקשה את אווירת החופש והאפשרות לריכוז ולאינטימיות, אפילו עם דלתות סגורות ומתחת לשמיכות. אז איך בכל זאת מצליחים לשמור על הביחד, גם כשאתם כבר כל כך לא לבד?

ערב הטבילה. שבועיים לא נגענו אחד בשנייה. נכון, זה הרחיק בינינו. אבל זה גם נתן לי זמן לעצמי, זמן התכנסות, זמן להתגעגע. אני מחכה לחיבוק שלו, להרגיש שוב קרובים. הוא מצידו כבר סופר את הדקות. מקלחת טובה ולמקווה. שבע פעמים אני מתעטפת כל כולי במצווה. המים מחבקים אותי ואני כולי תפילה. אני מרגישה כמו ברגע לפני שמכבים את הנרות בעוגה. פררררררר, מוציאה מים מהאף ומתכוונת בלבי על שלום בית, על נחת מהילדים, על בריאות, על פרנסה טובה, על תודעה מכילה ושלווה.

מאז ומתמיד התחברתי לטבילה. מעולם לא נגעלתי משערה צפה במים, ולא הבנתי את אלו שטענו שנדבקו בפטרת ציפורניים במקווה. בשבילי זה תמיד רגע של שמחה. אולי בזכות הפעם הראשונה שטבלתי לפני החתונה, וחמותי ז"ל הביאה מלא ממתקים מרוקאיים ופתחה בצהלולים ארוכים עד שנדבקנו כולנו בשמחה הגדולה. גם החברות האשכנזיות הברנז'איות – הקולנוענית, מעצבת האופנה והמוזיקאית ניסו את מזלן בצהלול, סומכות ידיהן הדביקות מדבש ליד השפתיים ומיד פורצות בצחוק גדול של כישלון מחפיר.

"כשר, כשר, כשר" מכריזה הבלנית ויוצאת ואני נכנסת להתארגן ולחזור הביתה. החיבוק בזרועותיו הוא ארוך וחם. כאילו נפרדנו עקב נסיעה לחו"ל ועכשיו אנו נפגשים לראשונה. כמה התרגשות פשוטה, סבלנות עד אין קץ, רצון להיטיב אחד עם השני. הערב הזה הוא שלנו ולא משנה מה.

התורה בחכמתה ייחדה לנו זמן לעצמנו, גם כשאנחנו לא טרחנו לעשות זאת. היא לא סומכת עלינו שתמיד נזכור את עצמינו, ומכירה בחשיבות של הזמן שלנו ביחד. מעבר לכך, התורה רוצה לנער אותנו מהשגרה, לגרום לנו להתגעגע, לחשוק, לרצות להיות ביחד. לעורר אותנו להשקיע אחד בשנייה ובעצמינו ו"לעורר את האהבה עד שתחפץ".

זו אחת החוכמות הגדולות ביותר בשמירה על זוגיות לאורך זמן, זוגיות המונעת מכוח ההרגל, זוגיות שבה כמעט כלום לא משתנה. יחד עם הוראות ההדרכה שכל אחד מבני הזוג אמור לעשות מצידו לפי עניינו, זו ה-שיטה, להחזיק נישואים של שנים בתחושה שהתחתנו רק עכשיו.

נושאים קשורים: