ביום שני, ה' באייר, שהוא גם אחד במאי, הלך לעולמו הרב ישראל פרידמן בן־שלום והוא בן 93. בחצות הלילה, כשעם ישראל חגג את חגיגות העצמאות שלו, ליוו אדמו"רים חסידיים, חברי קיבוצים, תלמידיו ונוער צעיר חילוני ודתי את האיש שחייו מלאי החיוניות היו חיבור של קצוות בלתי מתחברים לכאורה, שהפכו אצלנו לגחלת לוחשת אחת. לבקשתו לא נישאו עליו הספדים, וכולם ליוו בשתיקה עמוקה ורוז'ינאית, ועשו איתו "לחיים" אחרון.

הרב ישראל היה אדמו"ר מיוחס שמתחת לכובע החסידי חבש כיפה סרוגה, פרופסור בעל שם להיסטוריה של ימי הבית השני, ציוני נלהב וקיבוצניק משך רוב חייו ובעיקר איש של אהבת ישראל בלתי מצויה. "יש דבר אחד המשותף לכל מה שעשיתי בחיי", אמר לי פעם, "הכול עשיתי מתוך מסירות נפש".

והוא ידע להקשיב. הרב ישראל פרידמן בן-שלום ז"ל (צילום: יצחק פרידמן קרול)

לפני כמעט תריסר שנים ואני עם ידידי נתנאל לדרברג בראש השנה באומן. יש עוצמה במקום ובזמן הזה, ודאי כשמסביבך עשרות אלפי ברסלברס ובעלי תשובה. אבל הייתה לי גם תחושה שהרבה כאן מומצא, תמהיל חדש וצעיר, ואני ביקשתי לפגוש מישהו שראה את החסידות עוד לפני השואה, מישהו שדיבר עם המגיד ממזריטש. ונתנאל הבטיח לי לקחת אותי ליהודי כזה ולא רק הבטיח אלא אף קיים. וכך מצאתי את עצמי אצל הרב ישראל בגילה; פגישה עם יהודי שלא רק שהוא צאצא ישיר למגיד, אלא שחי בתודעה שפגש בו ממש. ברוז'ין לא היו משמיעים תורה אלא רואים אותה.

הוא התעניין במקורות משפחתי, הדגיש את החשיבות של מקורות המשפחה וחיבר אותי לדורות הקודמים. הוא גילה לי שהסיפור לא מתחיל מהאדם עצמו, אלא יש לו מקורות יניקה, יש לו התחלה רחוקה וכדאי לדעת עליה, להקשיב לה. והחיבור הזה יצר אצלו חיבורי עדות בלתי מצויים, ממזרח וממערב. ומקורות היניקה האלו נתנו לו גם בערוב ימיו כוח. גם כשכבר היה חלש, כשהתלבש בלבושי אבותיו – היה ניכר עד כמה הוא מקבל מהדורות כולם כוח להמשיך את הסוד הלאה.

ומאז הייתי בא אליו עם משפחתי לסוכתו בימי החג והיה מתעניין ומלטף כל ילד, מצטרף להדלקת הנרות המשפחתית והממושכת בביתו בימי החנוכה, לטישים בימי הזיכרון של אבותיו ובפורים ולשיחות מפעם לפעם בשעת לילה מאוחרת בחדרו, כשתמונות אבותיו מביטות עלינו וכל ירושלים נפרסת מן החלון.

"העיקר הוא המפגש פנים בפנים". הרב עם תלמידותיו בפסח תשס"ז (צילום: יצחק פרידמן קרול)

והוא ידע להקשיב. ממש כולו איתך כשדיברת איתו, וללא כל הסחת דעת. והיה בו שילוב של הוד ואצילות ושקט רוז'ינאי עם לבביות בלתי נתפסת, חיוך מבויש ומאור פנים ממשי במפגש עם אדם שצעיר ממנו בעשרות שנים. והוא ידע להראות את חיבתו, לומר בכל שיחת טלפון כמה אני אוהב אותך, כמה שמח שהתקשרת, כמה התגעגעתי. ותמיד הקפיד ללוות את האורח שיצא מביתו, ללא כל ארשת חשיבות עצמית ולחזור ולומר כמה הוא שמח על הפגישה.

ודיברנו בעיקר על עניינים של עבודת ה' ומילי דשמיא, אבל גם על מילי דארעא וענייני עולם הזה. והיה מספר הרבה מאבותיו, ופותח מספרי פילון האלכסנדרוני וחזר כל הזמן על הצורך לחיות בתודעה של להפוך את ה'אני' ל'אין'. וכשניסה להסביר לי מה תכלית ה'אין' הזה אמר שזה דומה לכתיבת שיר, שאז אני שוכח מעצמי לחלוטין ואין לי דבר פרט לו, "כך יהודי צריך לחיות".

פעם הצעתי לו לשבת איתו ולכתוב את תורותיו ואמר בחיוך: "ברוז'ין לא היו כותבים. היום כולם כותבים, אבל צריך לראות. העיקר הוא המפגש פנים בפנים, מבט העין, הרמיזה, ואת זה אי אפשר לכתוב. והחשובים בעיניו היו "בני העלייה" – מעט תלמידים ונכדים שבהם השקיע את כל כוחו ובהם ראה את טעם חייו. מעודי לא ראיתי תופעה כזאת של נכדים שאינם עוזבים את סבם, שלומדים איתו וממנו בכל רגע, ששואבים ממנו את דרך ה"קול דממה דקה" של שתיקה פנימית שמתוכה נושבת הרוח של "ואני קרבת א־לוהים לי טוב".

והוא חי תודעת דחיפות בכל רגע, ולאחר יום ההולדת השמונים ושש שלו אמר לי: "אני נכנס לשנת השמונים ושבע ויש לי הרגשה שאני מספיק מעט מדי. והעיקר הוא להפנים שהגענו לפה בשליחות א־לוהית ושהכוח איננו שלנו ולהפנים את מושג הביטול של המגיד. וזה נותן כוח. ולדאוג לכל יהודי. לחיות ממש בתודעה של 'לבלתי ידח ממנו נידח'". וכמה פעמים דיבר על כך שהוא חש שתפקידו הוא להביא את החסידות של זקניו לציבור הישראלי. "אני שייך לתקופה אחרת", אמר לי פעם. "אני מתקופת ראשוני החסידות, ואולי מימי עזרא ונחמיה".

מהחיידר אל השומר הצעיר

הרב ישראל, שעד יום מותו רוב מכריו הכירו אותו פשוט כישראל או בשם החיבה סוקו, נולד בעיירה בוהוש שברומניה לרב יצחק, בן לרבי משה יהודה לייב – האדמו"ר מפאשקאן, ולשרה־דבורה פרידמן בת רבי מנחם מנדל – האדמו"ר מבוהוש, שני ענפים של חסידות רוז'ין. הוא החל ללמוד תורה בגיל צעיר, התייתם מאמו כשהיה בן 9 והתקרב לסבו, הרבי מבוהוש. בנערותו הצטרף לתנועת השומר הצעיר, נהג לקרב את צעירי התנועה לדרך היהדות והיה לציוני נלהב. במהלך המלחמה עבר עם משפחת סבו לבוקרשט והשתתף בה בפעילות ציונית מחתרתית, ושם גם פגש את זוגתו לעתיד, ציפורה, בתו של האדמו"ר מוויז'ניץ, רבי חיים מאיר הגר. היא הצטרפה אליו לתוכניתו לעלות ארצה ויחד הם חיו למעלה משבעים שנה.

בשנת 1946 עלו שניהם במסגרת מפעל ההעפלה, התחתנו והיו בין מייסדי קיבוץ השומר הצעיר רשפים שבעמק בית שאן, ובו חיו כ־17 שנה. זאת מתוך אמירה שאבותיו תמיד הלכו עם היהודים והחסידים לכל מקום שאליו הגיעו – ולכן גם הוא מצטרף לשומר הצעיר כי לשם הולך הדור הצעיר. הוא עבד ברפת וכרועה צאן, הדריך קבוצות של עליית הנוער ואף כיהן כמזכיר הקיבוץ, ובמקביל שמרו בני הזוג מצוות בהסתר.

הרבנית ציפורה פרידמן, רעיית של הרב ישראל ובתו של האדמו"ר מויז'ניץ (צילום: יצחק פרידמן קרול)

בעקבות מחלת חותנו האדמו"ר מויז'ניץ, עברה אשתו לבני ברק עם ילדיהם במטרה לסעוד את אביה. לאחר ששהתה בבני ברק חצי שנה החליטה להצטרף לקיבוץ הדתי סעד. ישראל נשאר בתפקידו החינוכי ברשפים עוד כשנה וחצי עם שני בניו הגדולים ואילו ציפורה חיה בסעד עם שני בניהם הצעירים והם היו מתאחדים בסעד בשבתות. ב־1964 יצאה המשפחה לשליחות בצרפת, ושבה לאחר מלחמת יום הכיפורים לקיבוץ סעד.

בשנות הארבעים לחייו החל ללמוד באוניברסיטה, וכתב דוקטורט על בית שמאי ומקומו בהיסטוריה הפוליטית והחברתית של ארץ־ישראל במאה הראשונה לספירה. הוא לימד באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בן גוריון ובמכללת ספיר.

לפני כמעט שני עשורים עזב יחד עם ציפורה את סעד ועבר להתגורר בדירת שיכון ישנה בקיבוץ העירוני המעורב בית ישראל, בשכונת גילה בירושלים. שם החל ללמד חסידות וגמרא במכינה הקדם צבאית שהקימו בשכונה בנו הושע ובתו שרה'לה, וביתו הפך למעין חצר־לא־חצר משפחתית שבה לא באים החסידים אל רבם, אלא יותר כקיבוץ בו כולם חברים. בהמשך החל ללמד גם בישיבת ההסדר החברתית בנתיבות שהקים בנו שמוליק ועמד בראשה יחד עם הרב דוד אסולין. בה לימד חסידות וגמרא ברוח החסידות, תוך שילוב רקע חברתי והיסטורי מקיף, כשרעייתו ציפורה מלמדת את הבחורים מסיפורי עגנון בלילות.

בתקופה זו החל לערוך טישים בימי הפטירה של אבותיו וזקניו, אדמו"רי פשקאן ורוז'ין, ולבש בהם לבוש חסידי, שטריימל רוז'ינאי גבוה או 'קולפיק', בניגוד לימי החול ולמנהגו הרגיל ללכת כאחד האדם כשכיפה סרוגה לראשו. טישים אלו היו פתוחים לקהל הרחב ומשנה לשנה הגיעו אליהם יותר ויותר צעירים מהחברה החרדית־חסידית ובעיקר צעירים וצעירות דתיים־לאומיים שנפגשו דרכו עם החסידות בכלל ועם זו הרוז'ינאית בפרט. הוא היה עובר בין כל אחד ואחד מעשרות ואף מאות האנשים שבאו לטיש ומברך אותם לשלום, מתעניין לשמם ולמקומם ולמעשיהם, גם כשהיה אחר שנתו התשעים והדבר לקח זמן רב. וזה היה אחד מחידושי הפלא שלו.

ולאחר ה"לחיים" היה מדבר באטיות על הצדיק שלכבודו התכנסו, משלב בכך הקשרים היסטוריים, מצטט מאבותיו ומתורתו וחוזר ומדבר על האחריות לכל יהודי ועל ציונות, על תודעה חברתית ועל חיים במאופקות ובתודעת קדושה וביטול. והיה שר את ניגוני רוז'ין, ולאחר מכן ריקודי־מעגל איטיים ומדויקים. והכול בפשטות מעוררת השתאות, ביראת שמים עמוקה ובתודעה יומיומית של ראיית כל אחד כחלק מהנשמה הכללית שנקראת עם ישראל.

הוא זכה שחמשת ילדיו, מנחם, ירמיהו, שמוליק, הושע ושרהל'ה, נכדיו ונכדותיו, ממשיכים את מפעלו – הקימו קיבוצים עירוניים, עוסקים בחינוך נוער וצעירים, הגיעו לתפקידי פיקוד בכירים בצבא ועומדים בראש מיזמים חברתיים שונים, כאשר הגחלת הרוז'ינאית עם ירושת האם מויז'ניץ הם עמוד האש המוליך הכול.

אהבה בשלה ובוגרת

הדרך הרוז'ינאית לרוב איננה מוכרת למי שלא פגש בה. בצמתים לא מחלקים ספרונים שלהם, וגם אין מצויים בתי רוז'ין כבתי חב"ד המנקדים את כל מרחבי הגלובוס. אבל העולם הפנימי של חסידות זו הוא עולם מופלא המציע אופציית חיים אחרת, ולא פעם הפוכה בתכלית, מזו המצויה בברסלב, למשל. לא טירוף האש והחיפוש הבלתי פוסק, לא הכאב והשבר אל תהומות, וגם לא הנהמות ביער לילות שלמים ומחיאות הכף הרועשות במהלך התפילה – אלא איפוק, כובד ראש, התכנסות ועבודה פנימית בלתי מתפשרת, כיאה לצאצאי המגיד ממזריטש.

מהאצילות הזו, ומהנוכחות הא־לוהית התמידית, מנסים ברוז'ין לבנות עולם מתוקן, עולם של דאגה לכל יהודי. לא עבודה אישית של אדם אל מול בוראו, אלא תיקון עצמי יחד עם השכן שגר ממול, ועושה כל ערב אצלו בדירה מסיבה מחרישת־אוזניים, ועם האישה הממתינה בבית לאחר יום עבודה מתסכל. הכול עומד אפוא על החוט העדין־העדין הזה שבין אדם לאדם. כי רוז'ין אינה ייצוג לאהבת־נעורים תוססת אלא לאהבה בשלה ובוגרת, ודומה ליחסים של הבנה הדדית עמוקה ומרובת שנים ונטולת הצורך ברוב מילים.

מנסים לבנות עולם מתוקן, של דאגה לכל יהודי. הרב בשיעור ביום שחרור ירושלים תשס"ז (צילום: יצחק פרידמן קרול)

ברוז'ין כמעט לא כתבו ספרים, שהרי הכול בנוי על "התאגדות הנשמות" ועל המפגש האישי פנים בפנים; הנה, ראה את המבט המכווץ בעיניים, את העווית העדינה הזו בזווית הפה, את היד המקופלת הנסמכת על הלחי – ראה אותם והתרחק מן הכתב הרחוק ומן המכתב, שאולי מגיע אל היעד אך לא אל הלב. כי ברוז'ין ידעו כי לא ברעש ה', אלא בקול דממה דקה.

לכן לא צעקו בתפילה ולא בכו בקול רם ולא הלכו בבגדים קרועים או גידלו פאות ארוכות, שהרי הסיטרא־אחרא תופס בשתי ידיו בכל חריגה. ברוז'ין הכול בהצנע לכת, בהיחבא, במדויקוּת בלתי מתפשרת. כי זאת כנראה המילה: מדוּיקות. ללא תנועות חדות וללא מעשי מופתים, ובחשש נמשך ומלא רתיעה מן הזיוף. ובלשונו של ר' יעקב מהוסיאטין, דודו של הרב ישראל: "קריצת עין, לחץ יד, אנחה או איזה תנועה שהיא – אם אינם מתאימים להלך המחשבות ורגשי הלב, כבר אינם אמת" (אהלי יעקב, ירושלים תשס"ו, עמ' קיד).
*
ביום הזיכרון לחללי צה"ל שחל השנה בה' באייר סיפרו לי שהרב ישראל בשעותיו האחרונות. אחד מנכדיו אמר לי שהוא נוסע אליו, ולאחר זמן לא רב כתב לי "ברוך דיין אמת". נסעתי אליו לבית בגילה. מעט אנשים בסלון, הספרים באותו סדר מופתי על המדפים והוא שכב מכוסה על ריצפת חדרו. סביבו נכד, שתי נכדות, שני תלמידים ונרות. אחר כך היו מעט ניגוני־שקט שלמדתי בחדר הזה, הנכדים כבר לבשו בגדי רוז'ין והוא המשיך לחלקת אדמור"י רוזי'ן בנחלת יצחק; מצטרף אל השקט של אבותיו ומותיר אותנו כאן, עם סוד הדורות שנתן לנו בערוב ימיו.

נושאים קשורים: