"רבה הראשי של תל אביב מסר לרבנו החזון איש על הצעה להתיר נישואין בה' אייר, ומשום שנתיירא לפרש לו את טעמו האמתי טען שבאותו יום מקבלים החיילים חופש ויוכלו להתחתן. אמר לו רבנו הק': אם כן דעתי נוטה להתיר מראש חודש אייר ועד ל"ג בעומר. טען רבה של ת"א שזו קולא יתירה. שאלו רבנו: מפני מה אני מקיל ואתם מחמירים? עד שנאלץ להודות שבגלל יום 'העצמאות' מבקשים להתיר את אבילות ימי הספירה. השיב רבנו בתוקף: שמא ראוי היה לקובעו ליום תענית!" (רשימות ר' משה שנפלד)

מאז שנות החמישים, ובפרט משנות השבעים ועד היום הזה, ציטוט זה מאפיין את הרטוריקה הציבורית הרווחת בחברה החרדית סביב יום העצמאות. מדי שנה ניתן לקרוא את דברי הלעג של עיתונאי "יתד נאמן" על אודות "חג" העצמאות (הגרשיים במקור), תוך ביטויי בוז וזלזול למדינה ולהישגיה. לצד ציון "חגיגת הכפירה" של המדינה בסימן "כוחי ועוצם ידי", ידגיש העורך איזו פרשה עגומה, בגשם או ברוח, שעלתה באותה תקופה לתודעה הציבורית. לאמור: חגיגת העצמאות לא רק שיש בה כפירה, אלא אף מידה גדושה של טיפשות – מה כבר יש לחגוג?

חריפותם של ביטויי הגנאי ליום העצמאות משתנים לפי תת־המגזר. הנזכר לעיל עדין ביחס לגינויים של ביטאון "העדה החרדית", שם נלמד שמי שחוגג את יום העצמאות הוא "א פרומער אפיקורס". מנגד, בקרב בוחרי ש"ס יום העצמאות אינו נחגג אך מתקבל כעובדה, ויש להפכו ל"יום שכולו תורה" בהמשך למסורת שפתח הרב עובדיה יוסף.

ואולם, רטוריקה לבד ומציאות בשטח לבד. במציאות הריאלית הרי שחרדי העובד לפרנסתו, וזוכה ביום חופש לרגל יום העצמאות, ייטה לנצל אותו לטובה כמו כל ישראלי אחר. ככל שמתרבים החרדים העובדים, כך מתרבים חוגגי יום העצמאות, אם במנגל המסורתי ואם בצורות בילוי אחרות. הם אמנם לא יגידו הלל בתפילת השחרית אך ייהנו מהיום החופשי, יתגאו (כרוב המכריע של חרדי המדינה) בהישגיה המרשימים של המדינה, ואם יוזמנו לכך (ואינם נושאים במשרה רגישה מדי) גם ידליקו משואה לתפארת המדינה הציונית.

לפני כשנתיים הכריז חבר הכנסת ישראל אייכלר כי בלתי אפשרי לחגוג את יום העצמאות "כאשר שלטון הכפירה כבש את עם המאמינים בה'". לדבריו, דווקא חג השבועות (לא פסח?) קובע בלעדיות בתור "יום העצמאות היהודי". בנוגע לרישא, כנראה שאלפי חרדים אינם מסכימים. אבל מה באשר לסיפא? האם הוויכוח מסתכם באפשרות של בילוי ביום חופשי, סגנון הארבעה ביולי של חרדיות ארה"ב, או שמא יש כאן מחלוקת עמוקה יותר?

מרכיב מרכזי בדת

מנהגי יום העצמאות אצל המיעוט החרדי פותחים צוהר לשאלה המעסיקה רבות את הציבור החרדי, ואשר עומדת בלב הפילוג הפנים־ליטאי החריף שהתגלע לאחרונה – פילוג שדוגמתו לא נודעה זה שנים רבות. לוז הנושא הוא יחס הציבור החרדי למדינת ישראל ולמנגנוניה השונים. הנושא המורכב אמנם אינו חדש, אך עם השנים הוא פושט ולובש צורה, ונדמה שהוא עומד כיום במרכזו של צומת דרכים שבו נמצא הציבור החרדי.

אפשר לתמצת את המחלוקת הציבורית כמאבק בין שני ערכים, שניהם עתיקי־יומין, שזכו לביטויים חדשים בעשורים האחרונים. האחד הוא לאומיות יהודית; השני הוא ההתבדלות.

לאומיות יהודית מול ההתבדלות. הפגנת הפלג הירושלמי נגד מעצר עריק (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)

 
למרות ניסיונות ההכחשה השונים שנעשו בעת החדשה, נראה באופן ברור שליהדות יסוד לאומי מרכזי. לאורך שנות הגלות התפללו ומתפללים יהודים לתקומה לאומית, לשיבת ציון ולכינון מלכות ישראל בארץ ישראל. היהדות אינה עדה דתית בלבד. גם בחוויות הדתיות הפרטיות שלנו אנו משלבים פן לאומי. תפילת חנה, שעליה מיוסדת רבות מבין הלכות תפילה, פותחת בישועה פרטית אך מסתיימת במשאלה לאומית: "ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ".

ברוח זו, עם ישראל קיבל את התורה בסיני בתור אומה השואפת לריבונות לאומית על ארץ ישראל, שם התורה תזכה לביטוי השלם. פסוקי ספר דברים חוזרים על העיקרון פעם אחר פעם: "וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ־לֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים ו, א). בהקשר זה ידועים דברי רש"י (דברים יא, יח) והרמב"ן (ויקרא יח, כה), שלימדו על הערך המוסף שיש למצוות בארץ ישראל לעומת קיומן בחוץ־לארץ. ניתן להאריך הרבה בנושא – אך אין זה המקום.

מסגרת לאומית חדשה

הציונות הביאה את הערך של לאומיות יהודית לכדי מימוש חסר תקדים. ואולם, תקומתם הלאומית של היהודים גבתה מחיר כבד בעיניים חרדיות. המחיר אינו החילוניות עצמה; היא הקדימה את הציונות, פרי ההשכלה האירופית. המחיר העמוק של הציונות היה שינוי דמות היהדות, תוך דגש לאומי שתבע לעצמו בלעדיות. במקום מסגרת ראויה לתוכן דתי־תורני, הפכה הלאומיות לחזות הכול. במקום אמצעי לכינון מלכות שמים הגדושה בתוכן תורני־רוחני, נעשתה הלאומיות תכלית בעצמה.

צורתה של הלאומיות היהודית השתנתה בהתאם, והפכה אירופית ומודרנית, תוך ניסיון להתאים את עם ישראל למסגרת הלאומית המקובלת אצל כל העמים. פרץ סמולנסקין, ממייסדי ההגות הלאומית העברית, ביקר בחריפות את משה מנדלסון, הן בשל דעותיו האנטי־לאומיות והן בשל דבקותו במסורת ישראל. לדבריו, "האיש האוהב עמו לא יחוס ולא ירחם אף על דברים אשר המה כמוסדות הדת, אם רק טובה יצמיח לעמו במפעלו… כל איש אוהב עמו יעשה זאת ברוח נכון ובלב מתנה" ("עת לטעת", השחר 1874). כיון שהלאומיות היא עיקר, והדת בשירותה, מובן שיש לבטל את חלקי הדת שאינם תורמים ללאומיות.

הדת והלאומיות הישראלית – שני דברים נפרדים, הכנסת ספר תורה בישיבת מרכז הרב (פלאש 90)

עבור רוב הציונים בוני המדינה, נוסחה זו לא השאירה מקום רחב לדת. מדגימים זאת דברי שר החינוך אהרן ידלין, שבשנת תשל"ז ציין בצער את הפער העמוק שבין השקפת העולם הציונית לבין התודעה היהודית, והפציר ש"עלינו לחתור שהצברים יראו עצמם לא רק כישראלים, לא רק כאזרחי ישראל, אלא כיהודים!". גם הציונות הדתית, שקיוותה ליצוק לתוכה תוכן תורני, קיבלה כצורתה את המסגרת הלאומית החדשה, המנתקת בין הלאום לבין הדת.

אם הרב סעדיה גאון ידע ש"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", הרב יהודה לייב מיימון כבר קבע כי "לאום אחד ואומה מאוחדת אנחנו לא רק בכוח הדת, אלא גם בכוח הירושה הטבעית, מכוח ההתנחלות מאבות לבנים, בכוח המולדת, הגזע והמדע". כבר בתואר "דתי־לאומי" ראה החזון איש דבר כפירה, "כאילו היו הדת והלאומיות הישראלית שני דברים נפרדים, חס ושלום, שנחוץ לזווגם יחד".

לאחר ניקוי קולות הרקע הנלווים לה, זוהי טענתה העיקרית של היהדות החרדית נגד הציונות. הרב ד"ר יצחק ברויאר, מהמנסחים היותר מוצלחים של התפיסה החרדית, טען בתוקף שלאומיות יהודית אינה אלא מכוח התורה, וכל רעיון לאומי שאינו שואב את הגדרתו מהתורה הינו נטע זר.

בהשראת הרב אלחנן וסרמן ("אם הרעיון הלאומי הוא בבחינת עבודה זרה, אזי הרעיון הלאומי דתי הוא בבחינת עבודה זרה בשיתוף") הוא הגדיר את הציונות כ"בית לאומי לעבודה זרה עם חדר קטן עבור הקב"ה". הרב אוריאל צימר, אף הוא מנסח בכיר, קבע ברוח זו כי "החידוש שחידשה הציונות היא: שינוי הגדרת היהדות. הגדרת היהדות למימי הר סיני ועד הציונות הייתה: תורה, ומכאן ואילך תהא ההגדרה: לאומנות, השתייכות לאומית" ("יהדות התורה והמדינה", 1959).

מכאן נבעה ונובעת חרדת המנהיגות החרדית מריקון היהדות מתוכן על־ידי הציונות: לאומיות זרה הופכת עיקר, ואילו התוכן הפנים־יהודי מאבד משמעות. בקטע שחוזר על עצמו מזמן לזמן בעיתון "יתד נאמן", אנו למדים שהדבר היחיד שיש לומר על "לאומיות חילונית" בתוך העם היהודי הוא כי "אין חיה כזו".

התבדלות מן האחר

על דבר אחד לא ניתן להתווכח. הציונות הצליחה, ובגדול. נגד כל הסיכויים, ובניגוד צורם לנבואות שהושמעו על־ידי מנהיגי היהדות החרדית לפני קום המדינה ואחריו, התנועה הציונית העלתה מאות אלפי יהודים ארצה, הקימה את מדינת ישראל, הדפה את התקפת מדינות ערב, הפכה למעצמה צבאית וכלכלית אזורית – ועודנה מגיעה להישגים מרשימים במגוון רחב של תחומים. היא אף הביאה לחידושה של השפה העברית כשפה מדוברת ומודרנית. כאשר אפילו מקבצי נדבות בני קבוצות סגורות בלב מאה שערים נואמים בבתי הכנסת בעברית תקנית וללא מבטא זר, ברור שהמאבק על השפה הוכרע סופית.

התגובה החרדית לא איחרה לבוא, ועיקרה: להעמיק את ההתבדלות. התורה, וביתר שאת חז"ל, ייסדו את עקרון ההתבדלות של העם היהודי משכניהם הלא־יהודים בכלל, ומעובדי עבודה זרה בפרט. ואולם, החרדיות העניקה גם לערך זה צורה חדשה. הציבור החרדי השקיע ועודנו משקיע אנרגיות רבות כדי לבדל את עצמו מהעולם הלא־חרדי, מחשש שהלה ישפיע עליו לרעה.

יסוד ההתבדלות עומד מאחורי ההתנגדות לשירות בצה"ל. הפגנת המיליון (צילום: דני מרון)

יסוד ההתבדלות הוא העומד מאחורי החינוך החרדי הנפרד, ההימנעות משירות צבאי ושירות לאומי, המגורים בשכונות חרדיות, הרתיעה מלימודים אקדמיים ומכניסה לשוק התעסוקה הכללי, התפתחותה של "תרבות חרדית" אלטרנטיבית (ספרות, מוזיקה, סרטים), וכך הלאה. אבל אין לחשוב שההתבדלות היא רק עניין של שמירה על המצוות וריחוק מן החילון; מעבר לכך, היא מכוננת זהות חרדית.

כאשר עלתה בשנת תשנ"ו הצעה של יצירת "חזית דתית מאוחדת" לקראת הבחירות הקרובות, תגובת "יתד נאמן" (מפי הרב צבי פרידמן) הייתה שיש לשמר את עקרון ההתבדלות, ש"היא הדרך היחידה למניעת מעבר החיידקים הנגועים לתוך המחנה התורתי". בשל עיקרון זה יש להימנע מיצירת חזית משותפת כי "'כריתת ברית' עם המפד"ל תגרום לטשטוש הזהות המיוחדת של העולם החרדי, ועלולה להביא – חלילה – כליה על 'שארית ישראל'". התרופה היחידה לחיידקי הלאומיות הישראלית, על שלל נגזרותיה, היא הבידוד. האלטרנטיבה היא לא פחות מסכנת כליה.

משני צדי המתרס עומדים אפוא שני ערכים מנוגדים – לאומיות ישראלית מול התבדלות חרדית. אך עם הזמן נדמה שחריפות הניגוד החלה להתקהות.

מרחק הולך ומצטמצם

סמוך לקום המדינה, הכריז מרטין בובר כי הפירוד בין העם לבין הדת מהווה "קרע" מכונן באופי מדינת ישראל. לדבריו, "בין ישראל ועקרון ההוויה שלו קמה מחיצה". בובר תוהה על האפשרות של התפתחות תרבות יהודית בישראל, שכן "היכן ואימתי צמחה תרבות אמיתית, בלא שדבקה בעיקרון בראשית מעין זה ושמה אותו נר לרגליה!" ("יהדות ותרבות", משבר הרוח, תשי"ג).

אבל בסופו של יום הלאומיות מהווה מסגרת בלבד, וכמו ואקום היא בהכרח תתמלא בתוכן כזה או אחר. בניגוד לשנותיו של בובר, שנים של סוציאליזם, של חילוניות מיליטנטית ושל כור היתוך ליצירת הישראלי החדש, נראה שבעשורים האחרונים הופך התוכן דווקא יותר ויותר יהודי.

כך הפכה מדינת ישראל למרכז התורני העולמי, לתומך הגדול בהיסטוריה של לימוד תורה (בסיוע של לחץ פוליטי שהופעל על־ידי החרדים), ולגורם של מניעת התבוללות – ראו את ההבדל בין הדמוגרפיה הישראלית המשגשגת לבין האסון הדמוגרפי של יהדות התפוצות. הנקודה האחרונה מדגישה בפרט את הערך של לאומיות יהודית, גם בגרסתה החילונית, שמעניקה ליהודים שאינם שומרי מצוות זהות יהודית.

גם מעבר לים, הציונות תסייע ליהודי חילוני להזדהות כיהודי, וסיכוייו לשאת יהודייה (וכמובן להיפך) יגדלו. כיום, אנו רואים בקרב ישראל החילונית גם שיבה למורשת יהודית, ללימוד של טקסטים יהודיים ולקיום מגוון רחב של מנהגי ישראל. בקצרה: גרסת הלאומיות הישראלית נותרה אמנם חילונית, אבל המרחק שבינה לבין היהדות – בין העם לבין הדת – הולך ומצטמצם.

גם ההתבדלות החרדית עוברת תמורה משמעותית. אכן, קשה לדבר על חברה מתבדלת כאשר שר הבריאות החרדי (כבר לא סגן) הוא הפופולרי ביותר במדינה. כן ניתן לראות את שחיקת חומת ההתבדלות באלפי החרדים הגודשים קמפוסים אקדמיים רבים, בבוגרים הנכנסים במרץ לשוק התעסוקה הישראלי, ובפתיחת מגוון מסגרות ללימודים כלליים (לבנים) גם עבור גילאים צעירים יותר. בכלל, קשה להעלות על הדעת קיומן של חומות התבדלות הרמטיות בעידן של מידע פתוח. החשיפה לאינטרנט יצרה שינויים חברתיים ותרבותיים שאין להתכחש להם. תעיד על כך הפופולריות של סדרת הטלוויזיה "שטיסל" בקרב הציבור החרדי, וכן תופעות רבות נוספות שאין כאן המקום למנותן.

רגש שייכות טבעי

תופעות אלו מצביעות על שינוי באופי ההתבדלות של הציבור החרדי. לא עוד התבדלות טוטאלית שאינה מאפשרת כל מגע עם החוץ, אלא התבדלות השומרת מרחק בין החברה החרדית לבין התרבות החילונית (המאיימת על מהות החרדיות), תוך הימנעות מהסתגרות הכופרת שלא כדת בחובות אזרחיות. בצדק שואפת החברה החרדית לחיות בעידן המודרני בלי לקבל בעיוורון את מכלול ערכי המודרנה – והלאומיות הישראלית בכלל. אך לצד אימוץ מרחק תרבותי בריא, החלה החברה החרדית ליטול חלק משמעותי ופעיל במילוי המסגרת הלאומית בתוכן – אם במאבקים פוליטיים שבעבר היו נחלת המפד"ל (כגון על השבת), אם בארגונים שהפכו לבעלי השפעה ארצית, ואם במעורבות ציבורית מוגברת במגוון מישורים.

לשינויים אלו מגוון סיבות, אך אחת מהן היא הלאומיות עצמה. שכן עוד קודם להיותה ערך, לאומיות היא רגש אנושי טבעי הגוזר שייכות וחיבור בין אנשים החולקים שפה, טריטוריה, גזע, היסטוריה, תרבות, גורל וכך הלאה. החרדי הממוצע חולק את הרשימה במידה רבה עם עמיתו הלא־חרדי, ולכן אין להתפלא על מגמה של "ישראליזציה" בקרב החברה החרדית. כמובן שמתקיים יחס הפוך בין מידת הישראליות למידת ההתבדלות מהחברה הישראלית.

כניסה פחות מאיימת למגרש הלאומי. חרדים מביטים במטס יום העצמאות (צילום: רוני שיצר, פלאש 90)

השינוי שפוקד את החברה החרדית אינו מתקבל ברצון על־ידי חלקים מתוך העולם החרדי, העורגים לחרדיות לוחמנית שאין לה שיג ושיח עם החברה הישראלית. יעידו על כך ההפגנות המופרעות של "הפלג הירושלמי" (המכוונות בעיקר כלפי הציבור החרדי פנימה). יהיו מעשיהם של אנשי "הפלג" קידוש שם שמים או חילול שם שמים – תלוי כמובן את מי שואלים – אין ספק שגילוי השסע בציבור הליטאי מצביע על זרם עומק שמעורר תגובות עוצמתיות.

רצה הגורל והזדמנו שתי המגמות, זו של התייהדות הלאומיות הישראלית וזו של היחלשות ההתבדלות החרדית, לפונדק אחד – הפונדק של המאה ה־21. דווקא בעת שהלאומיות הישראלית הופכת יהודית יותר הופכת החרדיות מתבדלת פחות. צירוף המגמות מאפשר לציבור החרדי כניסה נוחה יותר ומאיימת פחות לתוך המגרש הלאומי.

ייתכן שהדבר גוזר את היווצרותה של חברה "חרדית־לאומית" חדשה העתידה לקיים יחס מורכב וסבוך עם החרדיות המקורית. האגף הרדיקלי יותר בתוך החברה החרדית פועל בכיוון זה; ניתן לטעון שחברה כזו כבר קיימת. אך אפשר גם לדבר על "חרדיות ישנה", המשך טבעי של הציבור החרדי השורשי, היודעת לשמר את ערכיה המכוננים מתוך תודעה חדשה של היותה שחקן במגרש הלאומיות הישראלית. נדמה שגם קבוצה כזאת כבר קיימת.

שתי האופציות תדרושנה מאמץ חינוכי לא קטן על־מנת לאפשר את שימור הזהות החרדית, על ייחודה התרבותי, חרף התמורות האמורות. בה בעת יש לקוות שאחד מפירות השינוי יהיה נטילת חלק פעיל יותר של הציבור החרדי בציבוריות הישראלית, בדיונים ובהכרעות החשובות לכל יושבי ציון, וביציקת תוכן יהודי למסגרת הלאומית הישראלית שכולנו – אם נרצה ואם לאו – חלק ממנה.
*
בשנה שעברה הוזמנתי לטקס חרדי לציון יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי האיבה. לצד עדויות שכול (מזווית חרדית) כמקובל, הטקס כלל תוכן תורני וקטעי שירה המתאימים לאירועים חרדיים. האירוע, חריג עבורי, הותיר אחריו רושם עז. יותר מכל, התחושה הייתה של שייכות. אנחנו, גם אלו שלא שירתו, מרגישים חלק מהסיפור הלאומי. בוודאי שיש לתת ביטוי, גם ציבורי, לחובה המוסרית של הכרת תודה לחיילי צה"ל. מנגד, טרם הוזמנתי לטקס חרדי מקביל לחגיגת יום העצמאות. גם לשינוי מגמה יש גבולות.

לסיום, כמובן שקורץ לערוך השוואה בין מצבו של הציבור החרדי לבין התהליכים שעברו לפני שנים רבות על הציונות הדתית. אבקש להימנע מכך. לציבור החרדי מאפיינים ייחודיים במישור הדתי, התרבותי והאידיאולוגי. "נתוני הפתיחה" שלו, אם תרצו, שונים בתכלית מאלו של הציונות הדתית. הציונות הדתית הייתה מעולם בשר מבשרה של הציונות. הדבר העניק לה יכולת השפעה ניכרת, אך גם גבה מחירים. בניגוד אליה, יש אומרים שהעלייה המשמעותית הבאה לישראל היא "העלייה החרדית". דווקא משום כן, מרתק לראות איך המשך התהליכים ישפיע על החברה החרדית מחד, ועל זו הישראלית מאידך. מרתק עוד יותר ליטול בהם חלק.