משמעותו של התאריך ד' באייר היא אחת: נפילת ל"ה הלוחמים שחרפו את נפשם כדי להגן על יישובי גוש עציון המבודדים. מלבד זאת, אין לו כל משמעות הלכתית ויהודית. בוודאי שאין משמעות לטקסים, לעמידת דום, או למטחי הכבוד. עם כל הרצון הטוב והכאב.

ויש כאב.

ויש גם חובה קדושה לזכור את החללים, אלו שנפלו על קדושת השם ובעיקר – כדי להגן עליי ועל ילדיי. אלו שמסרו את הכול מתוך אמונה שבזכות זה תהיה לנו מדינה שקטה ושלווה. אלו שלא זכו להקים משפחות, או שהותירו אחריהם משפחות מלאות יגון.

היהדות מעולם לא ראתה בהנחת זר פרחים דרך להנציח את בניה. נתניהו ביום הזיכרון (צילום: לע"מ)

חובת הכרת הטוב לנופלים צריכה ללהט בנו כל השנה, וחובת הכרת הטוב למשפחות השכולות צריכה לפעם בנו בד' באייר. לכל חלל יש תאריך ייחודי שבו הוא נפל ובו, על פי המסורית היהודית, עולים לקברו, מדליקים נר, לומדים משניות או אומרים קדיש. ההלכה אינה מכירה ביום זיכרון אחד לכל הנופלים, אבל ד' באייר חקוק עמוק כל כך בלב המשפחות השכולות. ולנו ישנה חובה עצומה כלפיהן. אנו מצווים לכבד ובוודאי שלא לרמוס את רגשותיהן.

ההלכה לא מכירה בתאריך לאומי עבור כלל הנופלים, טקסים חלולים כמו עמידת דום או מטחי כבוד לא תורמים ולו במשהו להנצחת זכרם של הנופלים, וסליחה שאני שוחט כאן פרה לא קדושה: היהדות מעולם לא ראתה בהנחת זר פרחים דרך להנציח את בניה.

שלא לדבר על האירוניה האומללה – להנציח את עולי הגרדום שנרצחו על ידי העם הבריטי בטקס האנגלי של צפירת הדומייה? זה משהו עגמומי שנע בין בוז לנופלים לבין כפיפות קומה אומללה ל"תרבות אירופה הנאורה". נדמה שמישהו טרם השתחרר מההילה והסגידה לנימוס הרצחני שלהם.

היהדות תמיד ראתה לנכון להספיד את הנפטר, ובכך להכיר את רום מעלתו ולהכיר בחסרונו. אולי גם לספר על דרכיו הטובות כדי ללמוד ממנו, לקבל ממנו השראה על דרך חיים נכונה, ולשפר את דרכנו. זו ההנצחה האמתית שלו בעולם.

על פי היהדות האותנטית, לימוד משניות הוא הדרך להעלות את הנשמה בעולמות העליונים. לרבים מאוד מהנופלים, זה בדיוק הדבר שחשוב להם שיעשו למענם, לא פחות מאשר המאמצים להביא אותם לקבר ישראל.
אבל כל העובדות הללו לא משנות את העובדה הפשוטה: האנשים הללו נפלו למעננו, חילונים כחרדים. יש לנו חובת הכרת הטוב עצומה כלפיהם. יש לנו חובה מוסרית נעלה כלפי האימהות שלהם, האלמנות שלהם, היתומים שלהם.

לא משום שד' באייר עודנו תאריך מקודש, אלא כי ביום טעון-רגשית זה כדאי שכולנו נישא בנטל של המשפחות השכולות, שאיבדו את היקר מכול למען החיים. וכן, כי יש לנו חובה מוסרית וקדושה למען אותם נופלים. כיהודי מאמין, אני בטוח שאמירת פרקי תהילים ומעשים טובים לזכרם, הם הדברים הגבוהים והמרוממים ביותר שבכוחנו לעשות למענם.

לעמוד בצפירה זו לא חובה יהודית, גם על החובה האזרחית אפשר להתווכח. אבל אי אפשר להתכחש לחובה היהודית הבסיסית של הכרת הטוב.