בית הכנסת העתיק ביורברקאס (יורבורג) היה מבנה עץ גדול ומפואר במיוחד. בנייתו הסתיימה ב-1790. גובהו כשש קומות, וכמה אלפי מתפללים יכלו להתכנס בו בנוחות. ביולי 1941, ימים ספורים לאחר שהצבא הגרמני כבש את העיירה הליטאית, כינסו לתוכו הגרמנים ועוזריהם הליטאים את יהודי המקום שנותרו אחרי האקציה הראשונה. כמה ימים קודם לכן שרפו הפורעים את ספרי התורה וניתצו את ארון הקודש והבימה היפהפיים.

ליהודים ניתנה פקודה משונה ומאוד בלתי שגרתית: הם נדרשו לעלות אל עזרת הנשים, שגובהה שלוש או ארבע קומות, ולהתחיל לקפוץ בכל כוחם. מי שסירב, הוכה. ליהודים לא הייתה כל ברירה. מעוצמת הקפיצות אירע מה שציפו לו הפורעים – רצפת הגלריה התמוטטה ברעש אדיר ומשכה עמה את עמודי התמך. הגג התקפל, והבניין כולו התמוטט על יושביו. היה זה גם סופו של בית הכנסת העתיק. השכנים הליטאים שמחו לאסוף את העצים להסקה לימי החורף הליטאי הקר.

ליהודים לא הייתה ברירה. בית הכנסת העתיק ביורברקאס (צילום: מתוך ספר יזכור של קהילת יורבורג )

75 שנים לאחר אותו אירוע מצמרר קיבל הפסל והאמן הישראלי יוצא ליטא דוד זונדלוביץ' שיחת טלפון לא צפויה: על הקו היה שגריר ישראל אמיר מיימון, שבישר לו כי הפסל מתבקש להכין אנדרטה לזכר יהודי יורבורג לדורותיהם.

זונדלוביץ' הכיר את העיירה היטב. פעמים רבות נסע לשם עם אביו. את האנדרטה הגו, עיצבו, הפיקו ובנו שלושה אמנים בני משפחה אחת – דוד זונדלוביץ' (67), פסל בעל שם; בתו אנה (35), אדריכלית ומעצבת פנים; והבן גרג (גרגורי), מנהל קריאייטיב אמנותי. קולגיום האומנים ״כאן״, שהוקם על ידי דוד לקח את הפרויקט על עצמו. בימים אלה הם עמלים בקדחתנות למלא את המשימה ולהקים אנדרטה רחבת ממדים שתגולל את סיפור הקהילה היהודית המפוארת שהייתה במקום. 

"הקשר שלנו עם העיר יורברקאס התחיל עוד בתחילת המאה הקודמת", סיפר דוד, "אבי וסבי נולדו בה, אך אבי עבר בצעירותו לקובנה. כשהגרמנים הגיעו ניסתה המשפחה לברוח צפונה ללטביה, אך התברר שהייתה זו טעות. הלטבים לא אפשרו לעבור את הגבול והמשפחה חזרה לקובנה והועברה לגטו קובנה".

בדרך נס הצליחו להימלט מאימת האקציות, המשלוחים למחנות ההשמדה, ושרדו עד חיסול הגטו. ל-17 מבני המשפחה לא שפר המזל, רוב בני המשפחה נרצחו בימי חיסול הגטו. "אבא, אחיו הגדול ואשתו היו היחידים ששרדו. דודה אחת, לידיה, ניצלה מהתופת הזו בזכות העובדה שהיא ובעלה נשלחו לסיביר על ידי השלטונות הסובייטיים. כל חטאה היה בכך שהייתה נשואה לאיש עשיר מדי שהעסיק פועלים. זו הייתה עילה מספיקה לסובייטים של יוסף סטלין לשגר אנשים לסיביר. בנה, שכיום בן 95, מתגורר בחולון".

דוד נולד בווילנה חמש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. הוא בוגר מגמת הפיסול באקדמיה לאמנויות פלסטיות בליטא, ובהמשך הפך לאחד האמנים המוכרים ובעלי המוניטין בליטא. רבות מיצירותיו מפארות אתרים מרכזיים בליטא ובישראל, ובהם חזית בית הנבחרים הליטאי, ופסל דיזנגוף על הסוס בשדרות רוטשילד בתל-אביב. "כשעליתי לישראל התחלתי ללמד בבית הספר 'אבני', אבל אחרי שאחת מתלמידותיי שאלה אותי מי זה אלברכט דירר ואיש מהתלמידים לא ידע לענות לה, הרגשתי שהבורות הזו היא יותר מדי בשבילי", הוא סיפר. מסיבה זו הקים בית ספר עצמאי לפיסול בשם 'בסיס' ובהמשך את קולגיום האומנים "כאן" שמקום מושבו בבית-ינאי.

את תולדות המשפחה סיפר בקצרה לילדיו. אנה, הבת, לא הסתפקה בסיפורי אביה ובגיל 12 החליטה לרדת לעומק הדברים. "חשבנו שאנחנו לבד והתברר שיש לנו קרובי משפחה ברחבי העולם. כאשר בגיל 12, כששמעתי שהיו לי דודים שלעולם לא אפגוש התעקשתי למצוא קרובים אחרים שבוודאי ישנם בעולם ושהמשטר הסובייטי פשוט 'העלים'".

מודל האנדרטה לזכר קהילת יהודי יורברקאס (צילום: לינה לוקושיוטה, עיריית יורברקאס)

לימים מצא בן הדוד בן ה-95 מכתב בן 12 עמודים ברוסית צפופה שכתב דודו של דוד, לאחותו לידיה שבסיביר ובו עדות מצמררת על הימים האחרונים בגטו קובנה. "הוא מתאר כיצד החלו לשרוף את בתי העץ ולפוצץ את מבני האבן, וכיצד הוא ומשפחתו נאלצו לעזוב את עליית הגג שבה הסתתרו מחמת העשן המחניק ומצאו מפלט במרתף של בניין סמוך, שם הכין דלת סתרים שמאחוריה הסתירו את שלושת ילדיהם. כאשר הבינו שהגרמנים קרבים והולכים, יצאו והחלו לברוח לכל עבר. הדוד ישן באותה העת. אם היה ער, כתב, היה מונע את הטעות הזו. כל הבורחים נקטלו בכדורי המרצחים הנאצים על הגדר".

בודדים הצליחו להגיע לגדת הנהר נריס, בהם הוא ואביו של דוד. היו אלה ימי יולי 1944 שבהם הצבא האדום החל לנחול ניצחונות ולהדוף את הצבא הגרמני. "כאשר חברו לחיילי הצבא האדום הגיעה לאזניהם שמועה על אדם נוסף שהצליח להימלט ליד הנהר. הוא החליט לחזור ולחפש את אותו אדם והתברר כי זה היה אבי", מספר דוד.  "מצאו אותו באפיסת כוחות לאחר שצלח את הנהר, שרוחבו 300 או 400 מטר, מבלי לדעת כלל לשחות…"

למרבה הטרגדיה, רצח אשתו ובנו מול עיניו גרמו לאב לאבד את שפיות דעתו. הוא אושפז בסנטוריום בווילנה למשך שנתיים. "כאשר השתחרר, הלך לשוק ומצא דוכן של סוחר בולים. הוא נזכר כי אחיו היה אחד מגדולי האספנים באירופה, התקרב וראה את החותמת המוכרת של אחיו על אחד הבולים. או אז הרים את עיניו וגילה כי האיש עטור השיבה מולו אינו אלא אחיו הבכור. הסיפור הזה התגלגל במשפחה במשך שנים. ידענו שהם גילו זה את זה אחרי המלחמה אבל לא ידענו כיצד עד שאבא נזכר וסיפר לנו".  

נענו לבקשת השגריר

רדיפת היהודים בליטא החלה הרבה לפני כיבושה בידי הצבא הגרמני ביוני 1941 במסגרת 'מבצע ברברוסה'. ברית המועצות שכבשה את ליטא במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הלאימה רכוש יהודי רב, ושלחה יותר מ-5,000 יהודים לסיביר. אלפי ליטאים ביצעו מעשי רצח, סדיזם והשפלה, ובעיקר נגד יהודים דתיים ורבנים. גזיזת זקנים פומבית הייתה חזון נפרץ. 40 אלף יהודים נהרגו כבר בימים הראשונים של הכיבוש.

בהמשך הפכו מעשי הרצח לממוסדים יותר, ועיקרם התבצע בגאיות הרגה, ביערות שמחוץ לערים הגדולות. ברצח השתתפו באופן פעיל גדודי משטרת העזר הליטאית. היהודים הובלו ליערות ברגל או במשאיות, נאלצו לכרות את קבריהם בעצמם ולהתפשט, ואז נורו למוות כשחבריהם הוכרחו לכסות את הגופות בעפר. בגדי היהודים נמכרו בשוקי העיירות הקרובות, ושכניהם "ירשו" את בתיהם.

קהילת וילנה נרצחה ברובה ביער פונאר הסמוך לעיר. בגטאות הושארו מעט יהודים כדי לעבוד בתעשייה ששירתה את מכונת המלחמה הגרמנית. הם ייצרו נעליים ומגפיים בשביל חיילי הוורמאכט. 90 אחוזים מבני הקהילה נרצחו. מחוץ לערים הגדולות חיו אלפי יהודים בעיירות קטנות דוגמת יורברקאס. "אותם לא לקחו לגטאות. בתוך כמה ימים חיסלו המרצחים אלפי יהודים. בעיירות אלה לא נותרה נפש יהודית אחת", אמר זונדלוביץ'.

היו שם 600 שנה של חיים יהודיים עשירים. דוד, אנה וגרג זונדלוביץ' (צילום: לינה לוקושיוטה, עיריית יורברקאס)

בינואר 2015 נפתחה שגרירות ישראל בליטא. השגריר החדש, אמיר מיימון, החליט לפתוח את כהונתו בביקור בעיירות עם היסטוריה יהודית. כשהגיע ליורברקאס הבחין כי במקום יש בית קברות יהודי מסודר ומטופח באופן חסר תקדים, ואף שמע כי תלמידי התיכון באים לנקות את בית הקברות מפסולת העלים המצטברת בסתיו. הוא גם ראה כי במקום יש אנדרטה לזכר הנרצחים בגיא ההרגה. ראשי העיר שליוו את השגריר סיפרו לו כי לא הרחק מהכיכר במרכז העיר עמד בית הכנסת שנחרב.

"מיימון שאל את ראש העיר: מדוע לא תקראו לכיכר 'כיכר בתי הכנסת'?", סיפרה אנה, "לתדהמתו הצעתו התקבלה בהתלהבות, ובתוך שלושה חודשים אכן נעקפו כל המכשולים הביורוקרטיים והשם ניתן לכיכר". באותה הזדמנות ביקש ראש העיר מהשגריר למצוא את הפסל הידוע דוד זונדלוביץ', ולבקשו להכין אנדרטה לזכר יהודי המקום.

מיימון מיהר להתקשר לדוד. זונדלוביץ' נסע ליורברקאס כדי לבחון את המקום המיועד לאנדרטה. "התברר לי כי האנדרטה תוקם 15 מטר מהבית שבו נולד אבי. המעגל נסגר", הוא אמר.

זונדלוביץ' הכין את עצמו למשימה. "כדי לבנות עוד לוח זיכרון לא צריכים להביא אותי מישראל. אם רוצים משהו אחר, שלא ידבר רק על השואה אלא גם יגולל את סיפורה של הקהילה היהודית, אני מוכן לשחק במשחק הזה. כששומעים את השם 'ליטא' מיד זה מתקשר עם השואה, אולם היו שם 600 שנה של חיים יהודיים עשירים, ערש לימוד התורה. גם ליורברקאס יש סיפור מיוחד משלה".

קטע מ'כל נדרי'

יורברקאס הייתה עיר נמל על גבול פרוסיה המזרחית, תחנת המכס האחרונה לפני אירופה, ולכן נשאה אופי קוסמופוליטי. בסוף המאה ה-19 היו במקום כ-7,000 יהודים. בניית מסילת הברזל העתיקה את קווי המסחר מתובלה ימית ליבשתית, העיר איבדה מגדולתה ורבים היגרו ממנה. ערב פרוץ המלחמה היו בה כאלפיים יהודים. בודדים ניצלו, ובהם הילד אריק בריק, לימים אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, שהוברח מגטו קובנה והוסתר על ידי 2 משפחות מיורברקאס.

"ליטא משתנה", אמרו דוד ואנה. "אמנם אי אפשר לומר שהאנטישמיות נעלמה, אך מצד שני רואים תופעות כמו הוצאה לאור של ספר הנוקב בשמם של הרוצחים הליטאים בגלוי. בפעם הראשונה ליטאים מכריזים כי הם מתביישים במעשיהם וכבר לא מפחדים להודות באמת".

האנדרטה עצמה מורכבת מסמלים המנחילים את המסר שבכוונת האמנים להעביר. על פני מאה מטרים רבועים יונח משטח גלי של בזלת שחורה, המדמה את הנהר שלחופו שוכנת העיר. על האנדרטה ייחרתו שמות המשפחה של כל יהודי המקום, בין 600 ל-1,000 במספר, ביידיש ובאנגלית. 22 אותיות האלפבית העברי יצוינו על ידי עמוד בזלת שחורה.

"הרעיון הוא להזכיר כי עמנו יודע כתוב וקרוא מאז לידתו, ובתרבותנו היהודית אנו שונים משאר העמים", הסבירה אנה. ליד שמות האנשים ייחרתו גם מקצועותיהם. "זה נועד ליצור הזדהות עם תושבי העבר היהודים", אמר זונדלוביץ'. בנוסף ייחרתו שמות חסידי אומות העולם מבני העיירה שהצילו יהודים.

במרכז האנדרטה יהיה ציון למרכז החיים הרוחניים – דימוי בזלת שבור המזכיר בצורתו את בית הכנסת העתיק. "אני חושב לחרות עליו קטע מ'כל נדרי' – תפילה המוכרת בכל העולם", אמר הפסל.

באתר יהיו פזורים מרכזי מידע אלקטרוניים עם קוד, כך שכל מבקר יוכל לסרוק את הקוד ולקבל מידע על פרק אחר בחיי הקהילה. סביב המשטח יהיו סיבים אופטיים שיאירו בנקודות אור בכל שעות היממה, מעין נרות נשמה קטנים לזכר הנספים. את האנדרטה חוצה קו אלכסוני של גרנית שחורה ומבריקה, הפונה במדויק לעבר ירושלים. "בעינינו זה מקור מאחד של הדתות המונותיאיסטיות, והוא יאחד את כולם", ציינה אנה.

בני משפחת זונדלוביץ' עובדים בשיתוף פעולה, כשהעבודה מתחלקת בין שלושתם. בימים אלה מתקיים מבצע השגת מימון למיזם, שעלותו מסתכמת בכ-180 אלף יורו – "זו עלות החומרים והעבודות בלבד", הדגיש דוד, "כתרומה מיוחדת של משפחתנו, לא נגבה את שכר האומן או כל סכום אחר".

ארגון קהילת יהודי ליטא הוא אחד משותפי הפרויקט הזה, וכן התקבל סיוע מקרן 'רצון טוב' שהקצתה ממשלת ליטא כפיצוי ליהודים. במקביל החל קמפיין איסוף כספים מאנשי עסקים בישראל ובליטא, ומיהודים יוצאי ליטא.

"כל הסיפור הזוי לחלוטין", סיכמה אנה. "תוך כדי כך שאני מנסה לארגן מפגש משפחתי של כל בני זונדלוביץ' מרחבי העולם ביורברקאס על אדמת אבותינו, התברר לנו שאדמת אבותינו רוצה מאיתנו הרבה יותר".