חג החירות ויום העצמאות נושאים השנה משמעות מיוחדת עבור שירה (חופית) ארבילי, מי שכונתה בתקשורת 'העגונה מצפת'. לאחר דרך חתחתים מטלטלת וסערה אישית וציבורית, קבע בג"ץ לפני כשלושה שבועות כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בערעור על הגט שלה, שהוגש על ידי אדם שאין לו כל זיקה למקרה. על פניה ניכרת בעיקר הקלה עצומה.

"זו חגיגת החירות שלי במלוא מובן המילה", אומרת ארבילי בהתרגשות. "מבחינתי יצאתי לדרך חדשה לגמרי. כאילו שמו את החותמת של זהו זה, נגמר הסיוט. זו הייתה תקופה נוראית של שלוש שנים של לא לדעת מה אני: נשואה? גרושה? עגונה? את משתדלת לחיות את היום איכשהו במצב הזה שבו את לא יודעת מה עומד לקרות איתך. את חיה בהמתנה שמישהו יעשה סוף לסיפור הזה; כל אחד קם ואמר מה הוא חושב, הקשיבו לכולם, אבל מה איתי?"
 
היא אישה צעירה, שהחיים המחישו לה פעמים רבות מדי כמה קשים ומורכבים הם יכולים להיות. מי שהיה אהוב נעוריה מצוי במצב של צמח כבר כמעט עשור, כתוצאה מפגיעת ראש בתאונת אופנוע קשה. שנים סעדה אותו, עד שגמלה בלבה ההחלטה הקשה להמשיך בחייה. היא נאלצה להתמודד עם תגובות חברתיות לא פשוטות להחלטתה, אך החליטה לדבוק בה בכל זאת. דייני בית הדין הרבני בצפת מצאו פתרון הלכתי עבורה והיא קיבלה מהם את הגט המיוחל באמצעות 'זיכוי', אך המערער האלמוני העלה אותה באופן בלתי צפוי על רכבת הרים רגשית ופרוצדורלית. במשך שלוש שנים נוספות היא המתינה בחשש מתמיד כי הגט שניתן לה יבוטל.

"מצד אחד, בית הדין מתקשה לתת פתרונות וכתוצאה מכך נשים נשארות עגונות. מצד שני, למה מצפים, שאישה תשב עשרים שנה ולא תחיה את החיים שלה?", היא קובלת בכאב. "היא תחיה אותם ועוד איך, ואז עלולים לקרות חטאים. כשבית הדין הרבני לא מסייע לנשים רבות לקבל גט, זה יכול בעיניי להשיג רק את התוצאה ההפוכה. אני שמחה שלמרות הסבל הסיפור שלי הסתיים, ותמיד אשמח כשאראה עוד אישה ועוד אישה יוצאות לחופשי, ושיש להן בחירה איך לחיות את החיים שלהן. הלוואי שמה שעברתי יעזור גם לאחרות".

הדלת לא ננעלה

ארבילי (37) מתגוררת בקריית-שמונה, והכינוי שדבק בה, 'העגונה מצפת', נובע מהעובדה שהתיק שלה נידון בבית הדין הרבני האזורי בצפת. רב שהתייעצה עמו המליץ לה להחליף את שמה מחופית לשירה, וכך עשתה. קריית-שמונה היא מקום קטן, וארבילי, שעובדת כדיילת מכירות של מוצרי מזון באחד המרכולים הידועים, הפכה בעל כורחה לפרצוף מוכר.

"פתאם כינו אותי בתקשורת 'עגונה'. זה שם נורא", היא אומרת. "חוץ מהסבל הפנימי שלי, גררתי אחריי המון מבטים ותגובות לא פשוטות מהסביבה. זו עיירה קטנה, אנשים מכירים אותי, והיו תגובות לכאן ולכאן: משפטים של איך את בכלל עושה דבר כזה ואיפה ההתייחסות לצד השני, וגם אנשים שתמכו בי, ובראשם משפחתי. אבל שינסתי מותניים, והאמונה החזיקה אותי להשיג את מה שהיה לי כל כך חשוב".

היא הכירה את בעלה אבי כששניהם היו בני 16. בשנת 2002 הם נישאו, וב-2003 נולדה להם בת. אותו יום באוגוסט 2007 שבו נפצע אבי בתאונת דרכים, שינה באחת את חיי המשפחה הצעירה.
 

סירב לתמוך בגט של ארבילי. הרב יצחק יוסף (צילום: פלאש 90)

"התאונה קרתה באליפלט, ואני הייתי עם הילדה אצל חברה", היא משחזרת בכאב. "כשהחלו להגיע השמועות, המשפחה התחילה לבדוק אותן. התקשרו אליי לבדוק איפה הוא ולא הבנתי למה מחפשים אותו. לא ידעתי מה קורה, ואמרתי שאם הוא לא עונה לטלפון הוא כנראה עסוק. ואז התקשרו אליי ואמרו שהוא בדרך לבית החולים רמב"ם במסוק. הגענו מהר לחיפה, והוא בדיוק היה בחדר ניתוח".

אבי נפצע קשה בראשו, וכאמור מאז התאונה הוא מאושפז במצב של 'צמח'. "הוא אינו מודע לנעשה סביבו, אינו מתקשר עם הסובבים אותו, אינו נושם באופן עצמאי וניזון בהזנה מלאכותית. חוות הדעת של רופאיו לאורך השנים הייתה ועודנה כי הסיכוי לשיפור במצבו קלוש ביותר, אם בכלל קיים", תואר בפסק הדין של בג"ץ.

שירה מספרת כי שנים סעדה את בעלה, מתפללת שיפקח את עיניו וישוב אליה. "תמיד יש תקווה ואמונה שמשהו ישתנה, שמשהו יקרה, אבל לא הכול בידיים שלנו. כשעברו כמה שנים ולא היה שיפור במצבו, הגעתי להחלטה שאני רוצה להמשיך בחיים שלי. החלטתי שאני רוצה להתגרש. כך החל מסע לא פשוט בכלל, אבל נכנסתי לזה בכל הכוח, כמו שעושה בן-אדם שמאוד רוצה משהו ופועל בשבילו בכל האמצעים".

בתחילת 2012, כחמש שנים לאחר התאונה, הגישה ארבילי תביעת גירושין לבית הדין האזורי הרבני בצפת. בהמשך ביקרו הדיינים בבית החולים שבו מאושפז אבי כדי לעמוד מקרוב על מצבו הרפואי. זמן קצר לאחר הביקור קבעו הדיינים  כי אבי 'אינו כשיר לחלוטין' לתת גט לארבילי, ועל כן אי אפשר להתיר אותה מעגינותה.

אם בתחילת המסע לקבלת הגטהייתה ארבילי לבדה, בהמשך התגייסה לסייע לה עו"ד בתיה כהנא-דרור מעמותת 'מבוי סתום', המטפלת במקרים של עגונות ומסורבות גט. "זה היה הליך מיוחד מאוד", משחזרת כהנא-דרור את תחילת הדרך. "הדיינים של צפת אמרו לה 'לא' בשלב ראשון, אבל לא סגרו את התיק. הדלת בעצם לא ננעלה, ושירה החלה במקביל לפנות באופן ישיר במכתבים לרב הראשי שלמה עמאר".
 

נודע כמי שהתאמץ להתיר עגונות. הרב עובדיה יוסף (צילום: פלאש90)

בשל הנסיבות יוצאות הדופן הועבר תיקה של ארבילי בהליך לא פורמלי לעיונו של נשיא בית הדין הרבני הגדול באותם ימים, הראשון לציון הרב שלמה עמאר. גם הרב עמאר לא שינה את ההחלטה, וארבילי נותרה עגונה. בהמשך החליף  את עמאר הרב יצחק יוסף, אך ההחלטה נותרה בעינה.

פתרון פורץ דרך

בעוד אביו של הרב יוסף, הרב עובדיה יוסף ז"ל, נודע כמי שהתאמץ להתיר עגונות, בעיקר עגונות ממלחמת יום הכיפורים שגופות בעליהן לא נמצאו, הרב יצחק יוסף נקט גישה שונה וסירב לתמוך בגט של ארבילי. בצר לה החלה ארבילי לכתוב מכתבים גם לרב עובדיה יוסף עצמו. היא מספרת כי הספיקה להעביר לו כמה מכתבים עוד לפני פטירתו באוקטובר 2013.

"ביקשתי מהרב עובדיה שיעזור לי", מספרת ארבילי. "אני יודעת שכשהוא הסמיך את בנו, הרב יצחק יוסף, הוא אמר לו: 'אני מבקש שתשים על שולחנך את עניין העגונות ובפרט את סיפורה של חופית ארבילי'. ואז, כשהרב יצחק יוסף סגר לי את הדלת ולא רצה בכלל להתעסק בזה, התחלתי להציף גם אותו במכתבים. כתבתי לו שהוא הבטיח לאבא שלו, ושאבא שלו לא סתם מינה אותו כדי שימשיך אותו. כתבתי לו כל הזמן, אבל זה לא עזר".

בינתיים המשיך הרכב הדיינים של בית הדין בצפת לשקוד על מציאת פתרון לעגינותה של ארבילי. הרכב בראשות אב בית הדין הרב אוריאל לביא, ולצדו הרב חיים בזק והרב יוסף יגודה, הציע פתרון חדשני ופורץ דרך, וגם מעורר מחלוקת: במרץ 2014, ולאחר שקיימו ביקור נוסף בבית החולים שבו מאושפז אבי, החליטו הדיינים לאשר לארבילי 'זיכוי גט' – כלומר לתת לה גט מטעם בעלה שהוכרז על ידי בית הדין כ'שוטה', דהיינו מי שמפאת מצבו הרפואי אין לו דעת. הגט ניתן מבלי לקבל מהבעל הסכמה מפורשת בשל מצבו הרפואי, בהתאם לכלל ההלכתי שלפיו "זכין לאדם שלא בפניו". משמעות הקביעה הזו היא שאפשר לעשות דבר מה בעבור אדם אחר גם ללא ידיעתו, ובתנאי שפעולה זו אכן תיטיב עם אותו אדם.
 

הרכב הדיינים של בית הדין בצפת לשקוד על מציאת פתרון לעגינותה של ארבילי. בית הדין הרבני האזורי (צילום: רענן כהן)

 
מה לדעתך אבי היה אומר על ההחלטה שלך להתגרש?
"אני חושבת שהוא היה שמח שהמשכנו את החיים שלנו, שלא שקענו.  ליפול למטה, לתהום, זה הכי קל. היו לי תקופות ששקעתי. החיים השתנו ברגע: התפרקה לי המשפחה, קנינו בית ולא הספקנו להיכנס אליו, נכנסתי לקושי כלכלי, ואני לבד לגמרי במצב הזה. לא היה לי אכפת להפסיד את כל הזכויות שיש לי כנשואה, כי כלום לא השתווה לבחירה של איך שרציתי לחיות. לא עניין אותי מה אמרו עליי, שמתי מסך שחור, יצאתי למסע, וזהו. מי שרצה – סובב לי את הגב, ומי שאהב אותי – בעיקר הוריי והאחים שלי – תמכו וגיבו אותי לגמרי".

פסק הדין של בית הדין האזורי בצפת עורר סערה רבתי בקרב רבנים, ולא מעט מהם הזדעקו על מה שראו כתעוזה יוצאת מן הכלל של דייני צפת להתיר את ארבילי מעגינותה ומהגדרתה כ'אשת איש' באופן כה תקדימי ומרחיק לכת. בעקבות הסערה הזו פרסם הרכב הדיינים הצפתי מכתב פומבי שבו הם מנמקים את פסק הדין. המכתב מוען לרב משה מרדכי פרבשטיין, ראש ישיבת חברון בירושלים, שֶׁמחה אף הוא על פסק הדין.

"האשימו את הדיינים שהם נכנעו לרדיקליזם פמיניסטי, אבל הם לא נבהלו מזה", אומרת כהנא-דרור. "אין לי ספק שהם לא נכנעו לשום דבר אלא לאמת הפנימית שלהם, שאמרה להם שהם חייבים למצוא לשירה פתרון".

"בשם כל ישראל"

בצד המחאה הרבנית, היה גם מי שהחליט לנקוט פעולה אקטיבית. להפתעתה של ארבילי, כשלושה חודשים לאחר שקיבלה את הגט, הוגש לבית הדין האזורי ולאחר מכן לבית הדין הגדול, ערעור על הגט. את הערעור הגישו ראובן כהן, אברך ליטאי מבני-ברק, ועורך הדין רפאל שטוב, שני אנשים שאין להם כל זיקה לארבילי.

בריאיון לאתר החרדי 'כיכר השבת' בינואר האחרון הדגיש ראובן כהן עצמו כי אין לו כל אינטרס אישי בסיפור. "כל אחד שרואה את פסק הדין הזה מבין שזה דבר שצריכים לדון בו שוב, ויש עניין לתת לבית הדין הגדול לדון בזה עוד פעם", נימק את הערעור, כשהוא מכחיש בתוקף שמישהו שלח אותו או כי קיבל תשלום כדי שיערער. ארבילי וכהנא-דרור הגישו בקשות חוזרות ונשנות לדחות את הערעור על הסף, אך בית הדין הגדול החליט כי יש מקום לדון בו.
 

בג"ץ, בהרכב של שלושה שופטים, קבע כי הערעור מנוגד לחוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו' (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

"כשנתנו לי את הגט בכיתי מאושר", מתארת ארבילי, "ופתאום צץ אדם שבטוח שיש מאחוריו אנשים ומערער. הוא לא צץ יש מאין. מישהו שלח אותו שיעשה בשבילו את העבודה. זה שם אותי במקום לא טוב: אחרי שכבר קיבלתי גט בפועל, פתאום עצרתי במקום ולא ידעתי אם אני נשואה או גרושה. עצרו לי את החיים, ואת האצבע המאשימה אני מפנה כלפי הרב יוסף שהסכים להקשיב למערער".

אם ראובן כהן היה עומד מולך, מה היית אומרת לו?
"הייתי שואלת אותו: האם נתנו לך משהו בתמורה? אם אתה אומר שאתה לא מכיר אותי ושאין לך משהו אישי נגדי – מה אתה עושה? כיצד אתה בכלל בא לייצג דבר כזה? באת ועצרת לי את החיים, מי אתה בכלל?"

ארבילי וכהנא-דרור החליטו לעשות כל שביכולתן כדי למנוע מבית הדין הגדול לדון בערעור שהגיש כהן, ועתרו לבג"ץ בנובמבר 2016. באותה תקופה התקיימה הפגנת מחאה ותמיכה בארבילי. "התרגשתי מאוד שאנשים הפגינו למעני", היא אומרת, "נשים שלא מכירות אותי בכלל וחברי כנסת. גם ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מגיעה תודה גדולה. הוא פעל לטובתי וקבע שבית הדין הרבני לא יכול לדון בערעור של מערער אלמוני".

ואכן, בסוף מרץ האחרון, ממש בישורת אחרונה לפני חג החירות, קיבלה ארבילי מכהנא-דרור את הטלפון המיוחל שמבשר כי בג"ץ, בהרכב של שלושה שופטים, קבע כי הערעור מנוגד לחוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו', ואינו קביל משום שהוגש על ידי מי שאינו צד בעניין. "נראה שהמערער מתעבר על ריב לא לו", כתב השופט אליקים רובינשטיין, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון שעמד בראש ההרכב. "ומה אם האישה הייתה נישאת בינתיים, על כל המשמעויות ההלכתיות? התמונה לא נראית טובה על פניה".

השופט חנן מלצר מצדו הדגיש כי "הניסיון להפוך את העותרת… לעגונה מחדש – יש בו משום פגיעה בכבודה… וכן נטילה, או הגבלה של חירותה… העותרת… זכאית לפיכך להגנה על כבודה, ועל כל רשויות השלטון… לכבד את זכויותיה הנ"ל… בהיותנו ערב חג החירות ראוי שנוודא כי כבודה וחירותה של העותרת… יכובדו, ועל דרך של צו מוחלט – ייתם מסע תלאותיה".
 

"הניסיון להפוך את העותרת… לעגונה מחדש – יש בו משום פגיעה בכבודה". השופט חנן מלצר (צילום ארכיון: פלאש 90)

 
"אין לנו ספק כי לרב יצחק יוסף היה אינטרס ברור בערעור", משוכנעת כהנא-דרור. "חבל לנו שככה הממסד הדתי מתייחס לפריצת דרך משמעותית כל כך שנעשית פעם במאה שנה. ניסו לעצור את פריצת הדרך הזו אפילו במחיר של פגיעה באישה, וזה מנוגד לחוק ומנוגד לתקנות, והנה הוא הפסיד בגדול".

במענה לשאלתנו האם הייתה מעורבות מלמעלה בערעור של ראובן כהן, נמסרה מבית הדין הגדול התגובה הבאה: "השאלה מחפירה, מבישה את השואל/ת עצמם, ואינה ראויה לתשובה".

אם נצטרך, ניאבק שוב

ארבילי וכהנא-דרור תובעות עתה מכהן הוצאות משפט, ואף שוקלות תביעת נזיקין אזרחית נגדו. אחד הנימוקים שהביא ראובן כהן בערעורו על פסיקת בית הדין בצפת היה דברי הרשב"ש (רבי שלמה בן שמעון דוראן, מגדולי הפוסקים בצפון-אפריקה במאה ה-15, מ"פ), שלפיהם בכל הנוגע להצלת אישה מעיגון כל ישראל הם בעלי דין, מפני ההשלכות השליליות של עגינות, כך שבעצם יש לו זיקה לנושא.

כהנא-דרור: "השופט רובינשטיין ציטט בפסק הדין את הרב לביא ואת פרופ' אליאב שוחטמן שהראו שלכל הדעות לא יכול לבוא אדם מהרחוב ולהגיד שהוא בא בשם כל ישראל לערער על פסק דין בין איש לאשתו, ושבית הדין יעצור ויקשיב לו. הרב לביא הראה שרק בית דין יכול באמת לדון מחדש בפסיקה, וזה רק במקרה שמדובר בעגונה.

"כאן היה בדיוק הפוך, כי הרי לו היו מקבלים את הערעור הזה היו הופכים אישה גרושה לעגונה, ולכך בוודאי הרשב"ש לא התכוון. מדובר במדרון חלקלק: ברגע שאתה מאפשר פתח לערעור של אדם מהרחוב – אתה מערער על העיקרון המשפטי הקדוש של סופיות הדיון. אישה יכולה להיות גרושה עשרות שנים, ויבוא מישהו ויערער על הגט שניתן לה".

לצד רבנים שמבקרים את הרב יצחק יוסף על החלטתו לדון מחדש בגט,  יש גם מי שמסרבים לראות בהכרעת בג"ץ סוף פסוק. בפרסום ב'מקור ראשון' בשבוע שעבר, תיאר יהודה יפרח כיצד תקף הרב שלמה דיכובסקי, שכיהן כדיין בכיר בבית הדין הגדול בירושלים וכמנכ"ל מערכת בתי הדין הרבניים, את החלטתו של הרב יוסף לדון בערעור שהגיש אדם אלמוני על הגט.
 

ציטט בפסק הדין את הרב לביא ואת פרופ' אליאב שוחטמן. השופט אליקים רובינשטיין (צילום ארכיון: פלאש 90)

 
בד בבד, בידיעה שפרסם מנדי גרוזמן באתר nrg עם הינתן פסק הדין של ארבילי בבג"ץ, צוטטו הדברים הבאים מפי גורמים בלשכת הרב יוסף: "יהיה בלגן. יהיו הרבה רשמי נישואין שלא יסכימו לרשום את האישה לנישואין, או את ילדיה שייוולדו לה, מה שיגרור שוב הגשות בג"ץ נגדם. רשם נישואין שירשום אותה או את ילדיה לנישואין יפעל נגד ההלכה, ויהיו הרבה שלא יסכימו".

"אני מניחה שהרב יצחק יוסף לא אהב את העובדה שבסופו של דבר מי שאשרר לשירה את היותה גרושה הוא הרכב של בית משפט חילוני", אומרת כהנא-דרור, "אבל אם בתי הדין הרבניים רוצים סמכות לשלוט על כל ענייני הנישואים והגירושים, הם צריכים להבין שבמקומות שהם פועלים בניגוד לחוק ובניגוד לכבוד האדם וחירותו – יעצרו אותם. אם שירה תרצה להתחתן ומועצה דתית תגיד לה שיש בעיה לרשום אותה, נגיש עוד בג"ץ ונזכה גם בו. היא גרושה בתעודת הזהות, אז איפה אנחנו חיים? לית דין ולית דיין? בג"ץ אמר את דברו ובזה הפרשייה הסתיימה".

כהנא-דרור שואפת ש'גט הזיכוי' שקיבלה ארבילי יהיה תקדים בעבור נשים אחרות, אך בחזונה היא מייחלת לשינוי עמוק יותר: "בעיניי, אחת המשימות הכי גדולות של הדור שלנו היא להוציא את הסמכות לתת גט מהידיים הבלעדיות של הבעל. יש לקדם את החשיבה שאישה היא אוטונומית על חייה, ושהיא יכולה לכתוב את סיפור חייה כרצונה.

"יש לתת סמכות לבית הדין להכריז על סיום נישואין  כשיש מחלוקת בין הצדדים, ובמקרה שיש מצב כמו ששירה הייתה בו – שתעבור תקופת זמן קצובה שבסיומה אפשר להכריז על סיום הנישואין. העובדה שמתן הגט עודנו מצוי בידי הבעל בלבד היא אחד הדיכויים הכי משמעותיים והכי פטריארכליים שקיימים בחברה שלנו. פסק הדין ששירה קיבלה הוא אמנם צעד קטן, אבל צעד ראוי לשינוי הסיטואציה הזו".

במישור הכללי יותר, כהנא-דרור תומכת בשבירת המונופול של הרבנות בענייני נישואין. "אני חושבת שצריך שתהיה בארץ אפשרות לנישואין ולגירושין אזרחיים כמו בכל מדינה מערבית מתוקנת. אני מקדמת גם את הנושא של 'תנאי בקידושין'. זה אומר שאישה תוכל להתחתן כדת משה וישראל, עם תנאי שאם קורה לה למשל מה שקרה לשירה – הנישואים שלה יהיו בטלים למפרע. אי אפשר להשאיר כך נשים צעירות ללא פתרון".

"אני בכלל לא יודעת אם אבחר להתחתן שוב באמצעות הרבנות", מודה ארבילי. "אולי אלך לרבנות רק מסקרנות, כדי לבדוק אם יסכימו לרשום אותי לנישואין או לא. זה יהיה מעניין מאוד. ככל שנצטרך, בתיה ואני נצא שוב למאבק".
 

"לכל הנשים האלה אני אומרת: אל תפחדו". הפגנה מסורבות גט (פלאש 90)

 
מאבקה האיתן של ארבילי העניק השראה לנשים רבות, בהן עגונות ומסורבות גט שפנו לשאול בעצתה וללמוד מניסיונה. "הרבה מהן לא יוצאות להיאבק על הגט שלהן מכיוון שהמשפחה שלהן או של הצד השני לא תומכות, והן חוששות שינדו אותן", היא מספרת.

"מדובר בנשים שאינן גרושות, אך בפועל נאלצות להתנהל כחד-הוריות לכל דבר ועניין, והן זקוקות לכל עזרה אפשרית של המשפחה. המצב הזה שם אותן במלכוד לא פשוט, ומאלץ אותן לשקול את צעדיהן.

"לכל הנשים האלה אני אומרת: אל תפחדו. גם אני חוויתי הרבה קשיים בכל היבט אפשרי, אבל אני מרימה את הראש וממשיכה. מי שא-לוהים נתן לו את החיים שינסה לחיות אותם עד כמה שהוא יכול, ובטח שלא יפחד מאמירות של הסביבה. קראתי כל כך הרבה תגובות של רבנים ואזרחים עליי, שכתבו למשל אחרי שקיבלתי את הגט בצפת שאם אביא ילדים לעולם הם יהיו ממזרים, בשעה שבפועל אני גרושה. אלה אמירות לא פשוטות, אני יודעת, אבל שימו גם אתן מסך מול העיניים, היו שלמות עם המאבק שלכן, כי מי שלא נמצא בנעליים שלכן ועובר מה שאתן עוברות – אין לו כל זכות לשפוט אתכן".