במערכה האחרונה הכל אבוד. המצב לא ניתן לשיפור. השחקנים מביטים אל הקהל בפנים חתומות. השתיקה הארוכה ששוררת היא הרעש של חוסר האונים שמניח לצופים, בתיאטרון כמו בתיאטרון, להסתכל לצרות שלהם בעיניים, לגמד את ממדי האסונות הפרטיים בעולמם שלהם. הבמה התרוקנה מהוויטרינות הגבוהות. הפסנתר והסמובר נעלמו. האורחים הלכו הביתה. הסצנה הזאת מתרחשת על מזוודות, כשהאחיות מבינות שמוסקבה תישאר חלום רחוק. "שומעות את המוזיקה? כל כך שמחה", אומרת אולגה, "עוד מעט נדע למה סבלנו, למה חיינו, אם רק היינו יודעות".
 
זהו אחד מרגעי החסד של "שלוש אחיות" שתרגם, עיבד וביים חנן שניר. הקלאסיקה של צ'כוב משולה לתלם שנחרש לא פעם ולא פעמיים. גיבוריה ממשיכים לגעת ולא לגעת באושר הנכסף שנמצא כביכול על סף המימוש. החידוש בהפקה הנוכחית: מאשה, אולגה ואירינה אינן צעירות הנמצאות בדמי ימיהן אלא נשים בוגרות, מחוספסות, שהתמודדו מזמן עם טרדות שמעסיקות את דמותן בגלגול הקודם. אמנם הקפיצה הכרונולוגית כמה עשורים קדימה גרמה לילדי משפחת פרוזורוב (שהפעם אינם ילדים, כאמור, וקשה להתנער מההבנה שאנשים מבוגרים עומדים לפנינו) להיות הרבה פחות להוטים להגשים חלומות כמוסים, אך מנגד הם יותר מפוכחים.

לוקח זמן להתרגל לאמירה שמציעים שניר וצוותו. בתחילה נדמה שההפקה ממוקמת בבית אבות. רוסיה של המאה הקודמת ממילא לא נתפשת כמקום שמח במיוחד. הכל נותר בגדר משהו תקופתי, לא כחומר שהאנושיות מבצבצת מכל פינה שלו. כשלצד ניסיון מעט מאולץ לשדרוג האווירה (בתפריט: שירי עם, שתיית תה בצוותא והומור יבש כמיטב המסורת) עולות שאלות הנוגעות לעניין הגיל, הנושאים ששניר מבקש לבחון בפרספקטיבה המחודשת הולכים ומתבררים.
 

שלישייה מופלאה. "שלוש אחיות" (צילום: ז'ראר אלון)

מרכז העיסוק במחזה בבחינת ההשפעה של התבגרות האחיות ואחיהן אנדריי על צירי העלילה השונים. חלק מהמאבקים שמנוהלים ישנים ומורכבים. ההתבוננות עליהם נעשית מעיניים קהות. כך, למשל, הקשיים הרומנטיים מוארים באור אחר: אולגה היא "רווקה זקנה" שכבר לא מחכה לגבר; התאהבות של מאשה בסגן אלוף ורשינין מודגשת לרקע הנישואים הארוכים והלא מספקים למורה קוליגין; השבר שחל בציפייה של אולגה לאוהב הופכת אינסופית והקשר של אנדריי עם נטשה בולט בהגחכתו. חורבן הבית מוכיח שאין לארבעתם מוצא מהאשליות שיצרו לעצמם.
                                                    
ההוויה שנרקמה בהמשך הערב השתחררה מהטקסיות. הדיבור הגבוה על יצרים נשגבים מתקלף אט-אט ונוגע בעומק הרגישויות הטמונות בטקסט. עבודתו של שניר היא מלאכת מחשבת. כבמאי, הוא יודע לזקק ממכלול הכוונות שנזרקו לעבר היצירה איזושהי אמת מוחלטת שניתן להתחבר אליה. הניגודים מצליחים להכאיב: חדש מול ישן, צעיר מול זקן, עירוני מול פרברי, גלוי מול נסתר, נעים מול כואב, קל מול כבד.

להרפתקת "שלוש אחיות" החדשה הצטרפו רבים וטובים מהגוורדיה הוותיקה באנסמבל הקאמרי והבימה. זוהי זכות גדולה לצפות בפרפורמרים האלה, נבחרת של נפילים. מי צריך לצאת לפנסיה כשבגיל 60, 70, 80 ואפילו 90 אתה חי ובועט?
 

זורחים איש-איש בזמנו. עזרא דגן ואלי גורנשטיין ב"שלוש אחיות" (צילום: ז'ראר אלון)

ובנוגע לליהוק עצמו: האחיות הן מלכות במה, שלישייה מופלאה, עתירת הישגי משחק. גילה אלמגור (אולגה) פותחת במלנכוליה, פורחת ושוב דועכת. אין שחקניות שמשתוות לה מבחינת דריכות ברגע נתון על במה. ליא קניג (מאשה) מציגה חמלה שעושה קווץ' בלב, עושה לכולם שיעור בשמחת חיים. יבגניה דודינה (אירינה), מלכה של עוצמה שקטה, מרטיטה בטירוף.

דבורה קידר כאנפיסה המשרתת הזקנה (לסירוגין עם מרים גבריאלי) פנטסטית. סביר להניח שתתמוגגו מההליכה הכפופה אל הדלת המלווה בגידופים ברוסית. רמי ברוך כאנדריי הפתיע במרירות שבקעה ממנו, ציני מבדרך כלל. מאיה מעוז כנטשה (וגם עודד לאופולד המקסים כסוליוני) במפגן כוח שמוסיף לתמונה אלמנט מרתק של מאבק בין דורי. כמעט מיותר להכביר בשבחי דב רייזר, יגאל שדה, אלי גורנשטיין, עזרא דגן ושלמה וישינסקי, שזורחים איש-איש בזמנו.

ישנם רגעים מתים פה ושם ועומס אינפורמטיבי, אבל עם קאסט כזה של שחקנים, הצפייה ב"שלוש אחיות" גרסת 2017 חשובה ומתגמלת.